הזהירות במילה: לא!

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

והרי משפטי חכמה נוספים ביסודות הצבת גבולות בחינוך, מדברי הרש"ר הירש: "אל תרשה דבר שאחר-כך יהיה עליך לאוסרו, ואל תאסור דבר שאחר-כך יהיה עליך להתירו.

ואולם, אם ציווית, עליך לעמוד על מילוי מצוותך בכל תוקף. ואם סירבת, עליך לעמוד על סירובך למרות כל ההפצרות והלחץ מצד הילד. ויתור אחד של מה-בכך טומן בחובו סכנה לעתידו של הילד. בזה אתה קובע את ערכו של דיבור בעיני הילד, ולכן עליך להיזהר מאד במילה: לא!"

ועוד הוא מוסיף: "אל תתן לילדך להשיג דבר על ידי תוקפנות עקשנית, לאחר שהדבר לא ניתן לו משום שאינו מתאים לגילו או עלול להזיקו".

כאמור לעיל, לא תמיד קל להורה להישאר עקבי בסירובו. אולם יש לזכור כי ילד המגלה שבידו להשיג את מבוקשו באמצעות הפעלת לחץ בצורת התפרעות או צעקות וצווחות על הוריו, הופך לילד מופרע או צעקן וצווחן, וחינוכו הופך לקשה עוד יותר. אולם כאשר הוא נוכח לראות שלא הרוויח דבר מהתנהלותו המופרעת, הוא משנה כיוון ונעשה ילד נוח יותר ומחונך יותר. ובלבד שהסירוב ייעשה מתוך גילוי הבנה לבקשתו, ולא מתוך זלזול ועלבון במילים או בשפת גוף וטון דיבור בבקשה "המוזרה". ואם ניתן להציע מראש חלופה הולמת שתרצה אותו, או עיתוי מתאים יותר למילוי בקשתו, הרי בוודאי שאפשרות זו עדיפה מסירוב מוחלט.

אמנם אם הילד לא הורגל מהגיל הרך להתנהלות נכונה של הוריו במתן סירובים בעת הצורך, וגישתם כלפיו הייתה פינוק קיצוני, כאשר אחד ההורים יסרב "לפתע" לבקשת הילד, יתכן שבפעמים הראשונות יגיב הילד המאוכזב בהקצנה ויחולל מהומות, אולם עם הזמן, שלב אחר שלב, הוא יתרגל למדיניות החדשה של הוריו ויבין שצעקות ומהומות אינם מועילים לקבל את מבוקשו. וכשהנהגה זו מתבצעת במקביל ליישום הכללים הנכונים של מתן חום ואהבה, וסירוב ההורים כעת אינו שרירותי, אין לחשוש מנזק לנפש הילד. שהרי הוא יודע כי הוריו אוהבים ומעניקים כל מה שניתן לתת, ואם כעת סירבו לבקשתו, בוודאי שיש להם סיבה טובה – גם אם הוא אינו מסכים איתה.

***

הנה דוגמא מחיי היום-יום:

ילד בגיל שלוש מבקש מאמו קוביית שוקולד, ומקבל. מסיים, מבקש קובייה נוספת, ומקבל. אך לאחר שהדבר חוזר על עצמו כמה פעמים והאמא מגיעה למסקנה שהמשך הנתינה תזיק לבריאותו, היא מסבירה לילד שריבוי שוקולד מזיק לשיניים ולבריאות, ומסרבת להמשיך בחלוקת השוקולד. אך הילד שכל כך משתוקק לתוספת, פורץ בבכי עז. ולעיתים, האירוע אינו מתרחש בבית, אלא בחנות, והילד גם משתטח על הרצפה ופותח בזעקות שבר לעיני כל העוברים ושבים. ומה קורה אם האמא שבמעמד המביך שבחנות עובדת כמורה בבית הספר, והנה מנהלת בית הספר מתקרבת לעברה? האמא הנבוכה מהרהרת בקרבה: "בשביל קוביית שוקולד שווה כל המהומה הזו? נו… שייקח, רק שיהיה כאן שקט".

יש לדעת, שלא קוביית שוקולד מונחת כאן על כף המאזניים, אלא עתידו החינוכי של הילד! אם על אף ההבנה השכלית שיש לסרב, אנו נכנעים ללחצי הילד, מהר מאד הוא מבין שבאמצעות 'אלימות של בכי' הוא יכול להשיג הכל. אז היום מדובר בקוביית שוקולד, בגיל חמש זה יהיה משחק, בגיל עשר אופניים, ולהיכן יגיעו דרישותיו בגיל חמש עשרה?

אי עמידת ההורים בניסיון מוביל את הילד להבנה שגם כאשר קיבל מהוריו תשובת סירוב, מדובר בסירוב זמני, כשהכל תלוי במידת הלחץ שיפעיל עליהם. והתוצאה מובנת מאליה.

לפיכך מלמדנו הרש"ר הירש כי לאחר שהחלטנו ואמרנו את המילה 'לא', עלינו לעמוד מאחורי הסירוב, ולא להתפשר. אולם דווקא משום שכאשר הוצאנו את מילת הסירוב, עלינו לעמוד במילתנו, לפני הוצאת מילה זו מהפה עלינו לחשוב היטב האם אכן נכון לסרב.

כאשר התברר שטעינו בסירוב לילד…

אמנם במקרים נדירים מאד, באופן שהתברר לנו שבאמת טעינו בסירוב משום חסרון פרט בנתונים שהיו לפנינו או מכל סיבה אחרת, מותר לאחר אמירת המילה 'לא' לחזור בנו.

אולם יש תחילה להסביר לילד בשפה ברורה: "לא ידעתי פרט זה, ועכשיו כאשר הוא נודע לי, אין בעיה. הנך יכול לקבל את מבוקשך. אני תמיד שמח שטוב לך".

מותר להורה לומר לילד את המילה "טעיתי". וגם זה חלק מחינוכו של הילד, לדעת להודות בטעות. אולם אסור שטעויות והודאות בהן תתרחשנה לעיתים קרובות, משום שהילד עלול לאבד לבסוף את האמון בהורה הטועה פעמים כה רבות, ועלול להסיק מתוך כך שאי אפשר לסמוך עליו ועל החלטותיו.

בהקשר לכך מסופר כי לאחר פטירת ראש ישיבת "קול תורה", הרב יחיאל שלזינגר זצ"ל, חיפשה הנהלת הישיבה ראש ישיבה שיתאים לתפקיד נעלה זה. אחד מן השמות שהעלו, הוצע שמו של הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל שהיה אז רק בגיל שלושים וטרם יצא שמו לתהילה. רבני הישיבה ביקשו ממנו למסור שיעור בפני תלמידי הישיבה על מנת לדעת אם אכן הוא מתאים לתפקיד הרם. והנה בעת מסירת השיעור הקשה הרב יונה מרצבך זצ"ל, מרבני הישיבה, על חידושו של הרב, והרב ז"ל לאחר מחשבה קצרה, נוכח לדעת כי קושיה זו אכן קושיה נכונה, ומיד הגיב: "טעיתי! אני חוזר בי מהביאור שאמרתי."

כשהגיע הרב לביתו לאחר מסירת השיעור, אמר לרעייתו הרבנית: "הפריכו את שיעורי, ומן הסתם לא יקבלו אותי לשמש כראש ישיבה".

והנה הם שומעים דפיקות בדלת. בפתח עמד הרב מרצבך, ובפיו הבשורה כי הוחלט לקבל את הרב לתפקיד ראש הישיבה.

שאלו הרב: "והלא השיעור היה מוגדר כלא מוצלח, מאחר שטעיתי בחידוש שהרצתי בפני התלמידים, וכיצד יתכן שחפצים אתם שאשמש כראש ישיבה?"

השיב לו הרב מרצבך: "אדרבה, היא הנותנת, ראש ישיבה כזה אנו מחפשים – היודע להודות בטעותו!"

שיתוף פעולה בין ההורים

מסר משותף ואחיד של ההורים כלפי הילדים בגישתם החינוכית, יתרמו רבות להצלחת החינוך, ואילו מסרים מנוגדים וחילוקי דעות יגרמו לילדים בלבול ומבוכה, וממילא רפיון במשמעת. כל ילד ילמד מהר מאוד למי כדאי לו לפנות, והוא יפנה תמיד להורה שתשובתו תהיה כרצון הילד, וכפי שידוע לו מראש.

כך גם כאשר האב חוזר אל הבית בשעת ערב כשהוא עייף ויגע מעמל היום, והילד ניגש אליו ומבקש אישור לדבר מה, נטיית האב בשעה זו להרשות לו כמעט כל שיבקש, ללא בירור תחילה עם רעייתו. והרי ייתכן מאד שבכל שעות אחר הצהריים השקיעה האם בניסיונות ובמאמצים מרובים לשכנע את הילד לוותר על רצונו, מסיבה מוצדקת שאינה ידועה לאב או שלא חשב עליה.

לכן טוב להורים לאמץ לעצמם נוהג קבוע, שבכל בקשה שאינה שגרתית ומקובלת בבית, ובכל מקרה שמתעורר ספק, תשובת ההורה תהיה אתייעץ עם אמא או אתייעץ עם אבא, ואשיב לך..

ההורה האחר שגה בהוראה

וכיצד נכון לנהוג כאשר לדעת האישה או הבעל שגה הבעל או שגתה האישה בהסכמה או בסירוב לבקשת הילד, או בדרישה שנדרש ממנו לבצע?

על אף הרצון הבוער בלב לתקן את העוולה כלפי הילד, יש לגלות איפוק, ובשום אופן אין לפנות לילד ולחלוק על ההוראה שניתנה לו, ובוודאי שאין ללגלג עליה. גישה כזו פוגעת בסמכות הורית, והנזק שייווצר גדול הרבה יותר מהטעות שנעשתה.

ובנוסף, הילדים יסיקו לעצמם מיהו ההורה "טוב הלב", ומי ה"אדם הרע" שבבית, וגם יתוודעו מתוך כך למתחים הקיימים בין ההורים – דבר הפוגע בחינוכם, ובמקרים קיצוניים בשמחת החיים ובבריאות הנפש של הילדים.

לכן, במקרה בו גילתה האם שהאב שגה בהוראתו לילד, הדרך הנכונה היא שתרמוז לאב להיכנס לחדר, שם היא תספר ותסביר לו את העובדות ומדוע לדעתה ההוראה שגויה. וכאשר ייצאו מהחדר, יפנה האב לילד ויאמר לו: "אמא אמרה לי דבר שלא ידעתי עד כה, ולכן כעת אני סבור אחרת". ואז, הפה שאסר לילד הוא הפה שיתיר כעת, וכן להיפך.

***

וכלל גדול שיש לזוכרו תמיד: גם כאשר יש חילוקי דעות בין ההורים, הדיון יתרחש בינם לבין עצמם בחדר סגור, ובשום אופן לא בנוכחות הילדים. וקל וחומר לא ירימו קולם בהתפרצויות הדדיות בנוכחותם. בפני הילדים הדעה תהיה מלוכדת ואחידה. ובפרט כאשר ההורים דנים בגישה החינוכית כלפי ילד זה או ילדיהם. ואם אין ההורים מגיעים לעמק השווה, יסכמו ביניהם להיוועץ באישיות תורנית מוסמכת הבקיאה בחינוך ילדים, והכרעתו תהיה מקובלת על שני הצדדים.

השארת תגובה