אל תבכה, קום ותעשה!

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

בימי האימה הקומוניסטיים, ישבה קבוצת נערים באחת הישיבות המחתרתיות ולמדה עם 'המשפיע' הרב יחזקאל פייגין. המשפיע עורר על המצב הרוחני שאינו כדבעי, והחבר'ה פרצו בבכי.

אחרי כמה דקות, נשמעה צפירה חרישית שהעידה על כך ששוטרי המשטרה החשאית מתקרבים לאזור. החבר'ה היו מורגלים באירועים כגון אלו, ותוך רגע תפסו את הרגליים וברחו.

כאשר התאספו שוב, העלה ר' חאצ'ע נקודה מעניינת: "כשדיברתי אתכם על בעיות רוחניות, פרצתם בבכי. אך כאשר פרצה סכנה גשמית, אף אחד לא בכה. כל אחד עשה מה שצריך כדי להינצל מהסכנה"…

הסיפור הזה מוביל אותנו אל אחת הסוגיות המרכזיות של אבל וחורבן בעולם המחשבה היהודי, כמה זמן אמור להימשך אבל? הרי לכל צער יש קץ, וגם האבל על חורבן המקדש אמור להסתיים!

יתרה מכך: הגמרא אומרת לגבי האבל האישי והכואב ביותר – על פטירת הורים או ילדים (לא עלינו ולא עליכם) – כי "המתקשה על מתו יותר מדי, על מת אחר הוא בוכה". כלומר, אדם שממשיך עם ביטויי האבל מעבר לשנת החיוב, מביא על המשפחה שלו מזל רע וגורם למידת הדין להמשיך ולפגוע במשפחתו. והשאלה נשאלת: עד מתי נבכה?! כמה עוד נתאבל על אירוע שהתרחש לפני אלפיים שנה, מצער ככל שיהיה?

למה לבכות על אחרים?

אנו רוצים להתבונן בכך בעזרת פסוק ומדרש תמוהים, שקשורים לסיפור המפגש של יוסף עם אחיו הקטן בנימין.

אחרי עשרים ושתיים שנים של פרידה קשה, האחים האוהבים נפגשו. מריבה אלימה של עשרות שנים הסתיימה בהפתעה ענקית, ושנים עשר הילדים של יעקב אבינו שבו והתאחדו. שיאו של המפגש היה בחיבוק אמיץ בין יוסף לבנימין, האח היחיד מאימא רחל, האח היחיד מכולם שלא בגד בו ולא היה שותף במכירה שלו כעבד.

וכאן מתארת התורה את המפגש בצורה תמוהה: "וייפול על צווארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צוואריו". במקום לרקוד מרוב אושר על ההפתעה שנפלה בחלקם, הם נפלו זה על צווארי זה והתייפחו בבכי.

והשאלה היא: מה יש לבכות? הרי בנימין לא היה מעורב במזימת המכירה ולא עולל לו דבר רע. על מה הם בוכים?

רש"י מביא מדרש מפתיע: היה זה באמת רגע של כאב נורא. כששני האחים נפלו זה על זה, כל אחד מהם צפה בעיני רוחם את כל הצרות העתידיות שייפלו על אחיו. יוסף נפל על "צווארי בנימין", והכוונה היא לכך שהוא ראה את החורבן העתידי של שני בתי המקדש שיעמדו בחלק נחלתו של בנימין – שכן בית המקדש דומה לצוואר: כשם שהצוואר נישא לגובה הגוף, כך בית המקדש נישא למרומי הרי ירושלים. ואילו בנימין בכה על חורבן משכן שילה בשומרון, שיעמוד בחלקו של יוסף.

עד כאן דברי התורה והמדרש, אך הם מעלים שאלה מעניינת: מדוע בכה כל אחד רק על החורבן של זולתו? הרי יוסף ובנימין היו אמורים לבכות, בבכי כואב הרבה יותר, כל אחד על החורבן שלו! עד כמה שהם אהבו אחד את השני, כאב של אח לא יהיה דומה לעולם לכאב האדם על עצמו. למה כל אחד התייפח על חורבנו של רעהו ולא הזיל אפילו דמעה על החורבן העתידי שייפול בחלקו שלו עצמו?

אל תבכה, קום ותעשה!

הרבי מליובאוויטש מוצא כאן את תמצית תפיסת האבל על החורבן. המדרש הזה מכוון אותנו אל תכליתו של הבכי שנמשך כבר אלפיים שנה.

נאמר זאת כך: עם בכיות לא קונים במכולת. בכיות כשלעצמן לא יבנו את המקדש מחדש. ולכן בכי הוא לא יעד, הוא רק הכנה לקראת הדבר האמיתי: לקום ולעשות מעשה כדי לבנות מחדש את בית המקדש.

יוסף ובנימין בוכים רק על החורבן של האח שלהם ולא על החורבן של עצמם, כי כלפי הזולת צריך לגלות אמפתיה, אך את החורבן העתידי שלך אל תְּבַכֶּה, קום ותתגבר עליו! מה אתה בוכה? תעשה משהו ותמנע את החורבן, או לפחות תעשה מה שצריך כדי לשקם את ההריסות ולהקים את הבית שוב לתפארה.

לא רק לבכות

ידוע הסיפור על רבי אלעזר בן דורדיא, שחטא עם כל אישה חוטאת בעולם, עד שאחת מהן אמרה לו בבוז כי גורלו נחתם והוא כבר לא יזכה לשוב בתשובה. הדברים נגעו לליבו והוא פרץ בבכי מטלטל, עד שיצאה נשמתו בטהרה, ובת קול נשמעה: "אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".

האר"י הקדוש מקשה על כך קושיה עצומה: כיצד זכה אלעזר בן דורדיא להיכנס לעולם הבא? הרי נפשו הייתה ערומה מן המצוות! הוא לא הניח תפילין, לא לבש ציצית ולא אסף בחייו אף מעשה טוב שיזכך את הנשמה שלו ויעשה אותה ראויה להיכנס בשערי גן עדן!

והאר"י אומר חידוש נפלא: נשמתו של בן דורדיא הייתה 'גלגול' של יוחנן כהן גדול, ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה ואחר כך הפך להיות צדוקי. וכך, יוחנן היה זה שאסף בחייו את המעשים הטובים ורק בערוב ימיו הוא הקדיח את תבשילו, ובן דורדיא השלים את תיקון הנפש הזו בכך שמת כמו יהודי כשר.

מכאן, אומר הרבי, שעם בכיות לבד לא נכנסים לגן עדן. בכי אמור להיות גורם מניע לעשיה פעילה המחוללת שינוי במציאות.

קין חוזר בתשובה

לאחר שקין רצח את אחיו וקיבל את עונשו מידי הקדוש ברוך הוא, מספרת התורה, "וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך".

המפרשים על המקום תמהים: למה קין זוכה לתשומת לב כזו? מה אכפת לנו מה עשה הרוצח בהמשך חייו? האם לא היה מתאים יותר לקיים את דברי הפסוק "שם רשעים ירקב" ולא להזכיר אותו לעולם?

עונה הרבי ברעיון כביר: התורה רוצה לספר על התשובה של קין. קין הבין שעם בכיות הוא לא יחזיר את הבל. לכן, אחרי שנחתם דינו הוא קם מהמשבר, מצא אישה, התחתן, ילד את חנוך ובנה עיר שוקקת חיים על שם בנו. רק תקומה של חיים חדשים משיבה את החיים שאבדו.

לך ותבנה אורו של עולם

אחד המלכים הגדולים והמטורפים ביותר ששלטו בארץ היה הורדוס. הוא היה גר אדומי ששכנע את מלכי רומי להעניק לו את השליטה בירושלים. היות שהורדוס היה נטע זר ולא ראוי למלוכה, הוא סבל מפרנויה עמוקה ולא הפסיק לרצוח את כל מי שהיה עלול לאיים על מעמדו. הוא הרג כמה מילדיו, הוא הרג את אחרוני החשמונאים והוא הרג גם את חכמי ירושלים.

ובכל זאת, מכיוון שהורדוס העריך את קדושתם של החכמים, הוא השאיר חכם אחד בחיים, קראו לו בבא בן בוטא, כדי שהזכות של הצדיק תשמור על ירושלים. וכדי שאותו חכם לא ייזום מרד נגדו, הוא ניקר באכזריות את עיניו, כדי לנטרל כל אפשרות של התקוממות.

ועדיין, החרדה של הורדוס לא שככה. הוא החליט לבחון את הנאמנות של בבא בן בוטא.

נכנס הורדוס למעונו של החכם העיוור, הציג את עצמו כאחד השכנים והחל לדבר כנגד הורדוס. "תראה מה עשה העבד הרע הזה, עלינו להטיל עליו קללה חמורה", אמר. בבא בן בוטא נזהר וענה כי אסור לקלל מלך.

הורדוס המשיך ותקף: "העבד הרע הזה אינו מלך ואינו דומה למלך, חייבים לסלק אותו מהדרך". אך בבא בן בוטא התחמק ואמר כי אפילו אם היה מדובר רק בנשיא או אפילו בסתם אדם עשיר, הוא לא היה מקלל אותו.

הורדוס אמר במתקתקות מזויפת כי אף אחד לא שומע ואפשר לשוחח בחופשיות אודות רשעותו של המלך, אך בבא בן בוטא אמר: "עוף השמים יוליך את הקול" וצריך לשמור על הפה.

הורדוס נדהם מיראת הכבוד שהפגין החכם כלפיו, הסיר את התחפושת וחשף כי הוא עצמו הורדוס. הוא אמר בצער כי הוא מבין שחטא בכך שהרג את החכמים והוא מבקש דרך תשובה.

ענה לו בבא בן בוטא: "אתה כיבית נרו של עולם, לך ותבנה מחדש את נרו של עולם".

ואכן, הורדוס בנה את בית המקדש מחדש בצורה רחבה ומפוארת ביותר, עד שאמרו חכמים: "מי שלא ראה בניין הורדוס – לא ראה בניין נאה מימיו".

נשים לב לתשובתו של בבא בן בוטא. הוא לא אמר להורדוס: "תצום שבועיים, תלך לבית הכנסת ותגיד בבכיות את הווידוי 'על חטא' הארוך". הוא אמר: לך תבנה את מה שקלקלת.

שוב: דמעות הן לא פתרון, הן רק חימום לקראת הדבר האמיתי. תשובה חייבת לכלול מרכיב מעשי של תיקון הקלקול. הבכי של כולנו בתקופת האבל הזו על חורבן בית המקדש איננו לשם אבל על מה שחרב והלך. תכליתו של הבכי היא לעורר אותנו לעשות מעשה כאן ועכשיו למען החשת ביאת המשיח. אחד יבחר בלימוד סוגיות המקדש, אחר בחיזוק אהבת ישראל, ושלישי בכל מצווה אחרת שהוא רואה צורך להתחזק בה.

המסר ברור: לפעמים, בתחום הגשמיות אנו עושים מעשים, בעוד שבתחום הרוחני אנחנו מסתפקים בבכיות ודמעות. עלינו להפשיל שרוולים ולקבל את ההחלטה הטובה האישית, כדי לחולל שינוי ולזכות בגאולה שלמה בקרוב.

השארת תגובה