הפרד ומשול – עו"ד אבי בלום

הדרת נשים, הפרדת שרים ותיקי איווט הנעלמים / עו״ד אבי בלום עושה סדר בשבוע של ערבוביה משפטית-פוליטית עם טור שבועי נוקב מתמיד

עו"ד אבי בלום עם הרב שי פירון
עו"ד אבי בלום עם הרב שי פירון
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

סנגורם של שרי התחבורה – אפשר לכנות מעתה את יו"ר ש"ס אריה דרעי שגרם לנתניהו להותיר במגירה את מכתב הפיטורין לשר התחבורה סמוטריץ', מאותה עילה שבה שכנע בעבר את נתניהו שלא לפטר את שר התחבורה ישראל כץ אחרי משבר רכבת השבת ולפיה: לא מעצימים משבר ציבורי על רקע יחסי דת ומדינה.

לא אהבת נתניהו אלא דווקא הסלידה מסמוטריץ׳ – ולא ברמה האישית אלא במישור ההתנהלותי – היא שגרמה לדרעי לצאת מגדרו ולסייע בהשגת הסולחה בין ביבי לבצלאל – אותה אפשר לסכם בשאלת גששינו: ככה מבקשים סליחה?

משרד הפריפריה, הנגב והגליל הפך בקדנציה האחרונה לאמרגן ולמפיק מספר אחת של אירועים בהפרדה, אותם ניתן לראות בפרישה מלאה מתצפית ייעודית שהוקמה במגדלי עזריאלי. דווקא כמי שמנסה לשנות מציאות של הפליית חרדים, גברים כנשים, במעשים בשטח ולא בדיבורים באולפנים, הבין דרעי כי פיטורי סמוטריץ', אחרי שהתגולל בערבוביה על ביהמ"ש ועל נתניהו כאחד בגין בסוגיית ההפרדה, יאלצו את החרדים לשבור "ימינה" ולגבות בפומבי ובחירוק שיניים את השר הסורר שלא נוהג להפריד בין פיו ללבו.

אי אפשר להפריז בנזק המתמשך של התבטאויותיו הפוגעניות של סמוטריץ' בתוך הנגמ"ש ומחוצה לו, או מדויק יותר לומר מעתה: בתוך המחיצה. קו ישיר עובר בין הפזיזות וחוסר המחשבה טרם שפתח במתקפה סרת טעם נגד רה״מ לבין השמעת חזון מדינת ההלכה והוצאת כל השדים הדתיים מהבקבוק. גם הרוח הצפונית שנשבה השבוע בפרשת ההפרדה, נראתה כמו תגובה טבעית לסערת מדינת ההלכה.

יש שופטים בירושלים, ואפילו שופטת. שופטי ביהמ"ש לעניינים מנהליים בירושלים, שירלי רנד, יורם נועם, ארנון דראל ועודד שחם – אפשרו כל אחד בדרכו, מי בפסיקה עקיפה ובאמרות אגב בדיונים, ומי בשתיקה ששווה אלף טיעונים, לקיים בשנים האחרונות מספר אירועים בהפרדה למגזר החרדי (למען הגילוי הנאות, יצוין כי הייתי מעורב בהליכים). אז מה התפקשש אפוא בדרך לעפולה? דומה שלא העותרים, לא עורכי-הדין ואפילו לא השופט לבדו – הם שגרמו לשינוי הפסיקה אלא גם, שלא לומר בעיקר, האווירה.

לשופט הצפוני יונתן אברהם, היו די והותר טיעונים משפטיים כדי שיוכל להסתמך עליהם ולהכריע שאין מדובר בהפרדה אסורה אלא בהיפרדות מרצון, ועל ההיתכנות המשפטית – עוד ידובר כאן תכף ומיד. אלא מה? שלהפרחת חזון מדינת ההלכה כמו בלון תבערה, פעם אחר פעם וללא התחשבות בתגובות הסביבה, יש מחיר כואב ומיידי, של מערכת שמפתחת ריאקציה ובתגובה חיסונית משיבה מלחמה. כאשר בצלאל סמוטריץ' עולה על גשר ההלכה ולוחץ על הגז במקום להאט ולבצע פניית פרסה – בל נתפלא שבצד השני הדי-ניין מותנע, מוכן להפעלה ולהריסה. כשמדברים על אמירות "מטומטמות", אי אפשר שלא לצרף גם את חזון מדינת ההלכה, למצעד האיוולת.

 

מחוז שי

החלטת ביהמ"ש לעניינים מנהליים בעפולה שניתנה בתשעה באב, היא חורבן עכשווי לקהילה החרדית. מופע הזמר החסידי של הזמר החסידי מוטי שטיינמץ, בהפרדה למהדרין, הוא מציאות חיינו כקהילה חרדית במשך כל תקופות, חגי ומאורעות השנה. לא צריך להיות חרדי מבני ברק כדי להבין, את מה שהפנים גם שר החינוך לשעבר מטעם יש עתיד. במחוז שי – אפילו הרב שי פירון מותח ביקורת על החלטת ביהמ"ש ועל שותפו להקמת יש עתיד יאיר לפיד ומנסה לנטרל את המטען החי ששתלו השופט והפוליטיקאים – סטייל הסדרה 'מחוז ירושלים'. "מתוך אהבה אני אומר שהיה פה משגה", הוא אומר בדרכו ומבהיר, "אי אפשר לכפות על הציבור החרדי לקיים מופע שלא בהפרדה. זה לא נכון". יפה שכר שיחה נאה, אך מה חבל שלא נאמרה בימים בהם היה גם מעש בצידה.

אי אפשר שלא להתייחס בחצי משפט גם לפלפול החילוני של העותרות – שאת התנהלותן אפילו הרב שי פירון, ממייסדי יש עתיד, הגדיר השבוע "פונדמנטליזם חילוני". אלו טענו בעתירתן שהתקבלה כי ההפרדה היא חומרא ואינה עניין המצוי בליבת הקיום החרדי ובכך הוכיחו על הניתוק שלהן ושל השופט שישב לצדן בדין – מליבת ההוויה החרדית.

על הדרך למדנו, בהוכחה עם גושפנקא שיפוטית, מהו היחס האמיתי בין האזרח צורך התרבות הכללית לבין חרדי חובב תרבות תורנית. אירוע אחד בודד לחרדים, מול שלוש מאות ושישים אירועים לאוכלוסייה הכללית – כפי שציינה עיריית עפולה. ואחר כך לפיד ועדתו המסיתה עוד יסמנו אותנו בסרטוניהם כשודדי הקופה הציבורית. ההפרש בין צורחים לצרכים – מעולם לא היה אבסורדי יותר.

להקצנת השיח, בעיקר בצד החרד"לי, יש כנראה השפעה גם על הצד השני. לא רק לנתניהו, אלא לכל חברי הגוש – סמוטריץ' חייב התנצלות. אם היה מדבר קצת יותר חלש – ייתכן וגם השופט שישב על המדוכה בביהמ"ש בנצרת, היה נוהג כעמיתיו בירושלים ומוצא את הדרך ללהטט בפסיקה שתאפשר דה פקטו את קיומו של האירוע. בעניין הזה, כדאי שהח"כ הצעיר והמוכשר מהימין המאוחד, ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח – כמאמר משורר תהילים – מעמיתיו החרדים הוותיקים, שלמדו על בשרם מהי כוחה של שתיקה, ולא רק בחדרי החקירה.

בצד הערת האזהרה וחוסר הנוחות לנוכח הרטוריקה המטמטמת, אי אפשר, באותה נשימה טרופה, שלא להסיר את הכובע בפני הח"כ היחיד מהציונות הדתית שאינו מהסס פעם אחר פעם לעמוד לימין החרדים. לא בחצי פה, ולא באמירות חרד"ליות מתובלות להן הורגלנו מתקופת אורי אריאל, אלא בשפה ברורה, גם אם לעיתים (רבות מדי, קרובות מדי) בעודף רטוריקה מזיקה. סמוטריץ' למעשה, היה הראשון שזיהה את המגמה המדאיגה של הדרת חרדים מאירועים ציבוריים, והוציא בנדון מכתב חריף ומנומק ליועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט כבר בינואר 2017. אחרי שהוא הוקע השבוע אל עמוד הקלון הציבורי, מן הראוי לומר לו אפוא, על המהות והעקביות ולא על הסגנון והפזיזות: בצלאל, אשריך שנתפסת.

מקטגור לסניגור

ימים טובים הגיעו לעורכי המופעים בהפרדה, כשגדולי הקטגורים – הפכו לסניגורים. העסקנים החרדים שבעבר ניהלו מלחמת דת נגד קיום המופעים – צועקים כיום גוועלד נגד ביטולם. טענות חברי-הכנסת החרדים מוצדקות, אך דומה שאם נפריד לרגע בין ביקורת פנימית לחיצונית, הרי שהחברים החרדים צריכים לבוא בטענות גם לעצמם.

מבלי להלאות את הקוראים בעיצומה של חופשת בין הזמנים בפלפולים משפטיים – הרי לפניכם עיקרי הטיעונים: סעיף 3(ד)(3) לחוק איסור הפליה קובע חריג מפורש המאפשר הפרדה וזאת, "כאשר אי הפרדה תמנע מחלק מהציבור את הספקת המוצר או השירות הציבורי ובלבד שההפרדה היא מוצדקת…". כמו בכל החרגה חקיקתית ובפרט בענייני זכויות, הרי שיש להתחשב בין השאר באופי המוצר, בשירות הציבורי, במידת החיוניות שלו ו"בקיומה של חלופה סבירה לו ובצרכי הציבור העלול להיפגע מן ההפרדה".

כל מי שמכיר את מציאות החיים החרדית מבין שהסעיף הזה, נתפר עבור צרכי החברה החרדית, נועד עבורה ונכתב למענה – כמו שיר נוגה של שטיינמץ לנפש חרדית הומיה אחרי שלושה שבועות של מוזיקה ווקאלית משמימה. לחרדים אין חלופה סבירה, ומן הצד השני – טרם נמצאה המשפחה החילונית שתכננה ללכת לפארק ולחגוג בצוותא עם שטיינמץ, בלוז לחופש הגדול.

לא מדובר רק בכוונת המחוקק לבדה, אלא גם באופן שבו פירשו את החוק בשעתו הנציגים הרשמיים של משרד היועמ"ש לממשלה. המשנה ליועמ"ש דאז, עו"ד יהושע שיפמן – שדורית מורג נכנסה שנים אחר כך לנעליו הגדולות ונעצה בנו את עקביה הגבוהים – הבהיר מפורשות בשנת 2000 בדיוני ועדת חוקה כי: "אם יימחק הסעיף הזה, נדמה לי שאותה תופעה קיימת, אירועי תרבות לציבור החרדי תוך כדי הפרדה בין גברים לנשים… ואם נמחק את פסקה 3 נדמה לי שאסרנו על זה, ואני לא רואה הצדקה למנוע זאת". שיפמן משה, אלוף החקיקה שמנהל את לשכת הפרלמנטר מספר אחת, ח"כ משה גפני, לא היה מתנסח טוב יותר משיפמן יהושע.

דינה דמלכותא

אם לשים את האצבע על רגע החולי, הרי שהיה זה הפרסום התקשורתי בשנת 2011 על הדרת זמרת ישראלית מאירוע רשמי של משרד הבריאות שבו השתתף סגן שר הבריאות – הפופולרי באותם ימים. האירוע המתגלגל הזה הוביל להקמת צוות בינמשרדי לבחינת תופעת הדרת הנשים במרחב הציבורי, שתוצאותיו היו כתובות על הקיר, ידועות וברורות מראש, כמו דיאגנוזת צילום ריאות של מעשן סדרתי.

וראו זה פלא. הצוות שהורכב ברובו מהצד האחד של המפה כלל לא מונה בהנחיית הרשות המחוקקת והמבצעת, אלא בהוראת היועמ"ש לממשלה דאז, יהודה וינשטיין – יהודי טוב ומתאגרף חובב שבקרבות הורדת ידיים נכנע תמיד לצוות השיפוטי שתחתיו. לימים התברר כי וינשטיין נהג כך במשך כל שנות הכהונה ושלף אגרופים באופן חריג, אך ורק בהכשרת הפיגולים של תיקי איווט ליברמן (מי שטרם הספיק לקרוא את עלילות איווט ותיקיו הנסגרים, מוזמן לרכוש את הספר 'תיק ליברמן' של הפרקליטה אביה אלף).

מסקנות הצוות שבראשו עמדה המשנה ליועמ"ש דינה זילבר אומצו על-ידי היועמ"ש ב- 2013, והוגשו לאישור הממשלה ימים ספורים לפני השבעת ממשלת נתניהו-לפיד. הממשלה החדשה, למרבה ההפתעה, אימצה את ההמלצות ככתבן וכלשונן. התהליך אומנם סוקר בשעתו, בין השאר, (ובהרחבה, תחת הכותרת 'דינה דמלכותא') מעל דפי מדור זה, אך בציבוריות החרדית המהלך עבר בחטף, כמעט מתחת לרדאר – על רקע המצוקות הכלכליות כתוצאה מהחלטות ממשלת נתניהו-לפיד. הצרות המיידיות, האפילו על המצוקות העתידיות.

משולחן הממשלה לכיכר העיר, הפכה זילבר לעדה, לשופטת וגם לתליינית, כשהוציאה מיוזמתה מכתב לעיריית תל-אביב ובמסגרתו הבהירה כי אין לערוך אירוע של "עצרת שירה ואחדות" בכיכר רבין. זילבר קבעה על סמך מסקנות הוועדה כי ההפרדה אסורה באופן גורף: "למעט אירוע חריג צר בדבר קיומו של אירוע ציבורי בעל אופי דתי מובהק שעיקרו הוא פולחן דתי או טקס דתי משמעותי אחר, וכאשר הרשות סבורה כי רובם המכריע של באי האירוע מתאפיינים ברצון בהפרדה".

במאמר המוסגר ובחצי קריצה ייאמר, כי בהתנהלות נבונה, הרי שעורכי המופע בעפולה – היו צריכים לתת משקל עודף לדבר התורה בראשית ההופעה, ואולי אף לתפור איזשהו חופש פולחן לרגל חג הקורבן…

הופעת יחיד

לחברי הכנסת החרדים היה את כל הזמן שבעולם, ארבע שנות קואליציה תמימות ותמות, כדי להביא לשינוי המגמה לפני שנגרר לבתי המשפט וניאלץ לעמוד בראש החזית נגד האוטוריטה החזקה במדינה. חברי הכנסת החרדים היו צריכים וגם יכולים, להיעמד על רגליהם האחוריות ולהביא בכל דרך לשינוי החלטת הממשלה, שסותרת כמעט מפורשות את סעיף 3 לחוק איסור הפליה.

בניגוד לחוק הגיוס שם נדרשה לוליינות של ממש, בחקיקה מחודשת נגד הוראות בג"ץ, הרי שכאן לא נדרשה אלא הגשת הצעת מחליטים – שתתקן את המעוות ותחזיר את עטרת החקיקה ליושנה. הטיעון המשפטי לכשעצמו היה מנומק וסדור: במדרג החוקתי, אין בכוחה של החלטת ממשלה לגבור על חקיקה מפורשת של הכנסת שמגדירה בממד רחב בהרבה מהי הפרדה מוצדקת.

מומחי חקיקה מהצד חובש הכיפה, אומנם טענו בשעתו כי הוראות החוק גוברות בכל מקרה על הנחיותיה של זילבר שמבוססות על החלטת ממשלה הסותרת במהותה את הוראות החקיקה, וכי אין צורך בקבלת החלטה מחודשת. הטענה הנאיבית הזאת הייתה צריכה להידחק לשוליים, עם שלטי הכוונה ברורים. ברי לכל מי שמתהלך במסדרונות המשפטיים והפוליטיים כי הדרך הנכונה היא לשנות במליאת הממשלה את החלטת הממשלה הישנה, ולא להמתין עד שההכרעה תגיע לפתחו של ביהמ״ש שיפרש בדרכו את משמעות החקיקה.

תפוח האדמה הלוהט התגלגל לפתחה של הנציגות החרדית שהעדיפה באותה תקופה להישאר מאחורי המחיצה. את הקדנציה שעברה פתחו ח"כינו האמיצים עם מטרות ברורות ומיידיות של החזרת המצב לקדמותו וביטול חקיקת הגיוס והגזירות הכלכליות של ממשלת נתניהו-לפיד. החלטת ממשלה שתאמץ מסקנות קצת יותר מידתיות בסוגיית ההפרדה – נדמתה באותם רגעים כמו לוקסוס ערכי-רעיוני ולא כצורך קיומי-חיוני.

לשבחו של ח"כ בצלאל סמוטריץ' ייאמר שהוא היה מהבודדים – בהופעת יחיד כמעט – שזיהה את פוטנציאל הנפץ ושיגר בנושא מכתבים ארוכים ומלומדים. ח"כ נוסף הראוי לשבח הוא מיכאל מלכיאלי שהעלה על ראש שמחתו את נושא ההפרדה, באקדמיה ובמופעי התרבות. מלכיאלי והדוקטורנט משה ארבל, שהפך בקדנציה מעוטת הימים לח"כ טרי, לקחו את המשימה על כתפיהם בשלב מאוחר – אך לא בהכרח מאוחר מדי, לו רק נרצה.

השופט יונתן אברהם לא הסתפק רק באזכור החוק לאיסור הפליה ושם דגש את החלטת הממשלה שאימצה את מסקנות דו"ח דינה זילבר – ולא בכדי. מבין השורות ניכר שגם הכותב מודע היטב למגבלות הברורים בחקיקה – שהוסרו משום מה בהחלטה.

ממשלת ישראל המכהנת – אשר שריה מפטרים ומפוטרים, ממנים ונבעטים, יכולה בהינף אצבעות חבריה, לאמץ הנחיות שהולמות את רוח החוק המקורי ולשנות את החלטת הממשלה שאימצה את מסקנות דו״ח דינה זילבר. ברמה המהותית – אין סיבה שבעולם שלא יימצא רוב ברור לשינוי המתבקש, אחרי שרובם ככולם של חברי הממשלה השמיעו ביקורת פומבית על החלטת ביהמ״ש, אך במישור המעשי – קשה לראות איך נתניהו יכול להרשות לעצמו להעניק מתנה שכזאת ללפיד ולאיווט ולהצטייר כמי שנכנע לבצלאל סמוטריץ'. גם במגרש החרדי, ספק אם מהלך שכזה ישרת "פנימה" את המפלגות החרדיות שנהנות מקמפיין חינם של מערכת המשפט.

כמו בכל ההכרעות הנדחות, ניאלץ על כורחנו להמתין עד אחרי החגים להקמת הממשלה החדשה, וכמו בשאר הסוגיות הגורליות – כלל לא בטוח שהחורף יאיר לנו פנים.

השארת תגובה