על זה היה דווה ליבנו

גלריה_ירושלים_טויטו_וקורנט_(45)
גלריה_ירושלים_טויטו_וקורנט_(45)
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

כשהייתי ילדה קטנה בערב תשעה באב אמא הסבירה לי שהיום אנחנו באבל על הבית של ה'. היא ביקשה ממני ומאחי לרדת למטה, לאסוף אבנים ולהניח אותן מתחת לכרית זכר לחורבן.

אחי ואני בנעלי הבית רצנו לחפש אבנים מצאנו כמה שבקושי יכולנו לסחוב… הגענו הביתה והנחנו את האבנים תוך כדי שירה: "יאוו איזה כיף! היום אנחנו אבלים".

טוב, עצוב ושמח. חלק ילדי שלא מבין עדיין את משמעות החורבן.

אבל משום מה אני מרגישה שלא גדלתי הרבה מאז.

לא תחשבו, אני סוחבת אבנים זכר לחורבן.

כשקניתי בית דאגתי שתהיה לי פינה "מעוצבת" בכניסה זכר לחורבן.

וכששוברים כוס בחתונה זה מרגיש לי… ואני מיד מחכה לרגע של הבום והמוזיקה. עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים ?!

ובשלושת השבועות של בין המיצרים אני ממעטת בקניות, אבל מרגיש לי "דבר האבד", כל כך הרבה סיילים. והשנה הגדלתי לעשות, קניתי עד השקיעה…

כל-כך הרבה אבנים, כל כך הרבה חורבן, משהו מעורער ביסודות.

ואני מרגישה עסוקה בלצבוע קיר בתכלת, להוסיף איורים או לנסות לצבוע החיים בוורוד. ולהוסיף לזה שטיח ועציץ.

לאלוקים אין בית ואני עסוקה בלהסיט את הווילון "ואיזה כיף אנחנו אבלים".

עלה המוות בחלוננו ואני מקשיבה למוזיקת רקע. פותחת את העיתון כדי לתכנן את החופשה.

או אולי צוחקת כמו צחוק באמצע שבעה?!

אני מניחה שאף אחד לא יכול להאשים אותי בחוסר רגישות. אולי כי זה עוזר לי לשרוד.

זה הנתק או תגובת הקיפאון בתגובה ל"שבר בת עמי"?

מי מסוגל לקרוא את המדרשים או הטראומות של עם, של אומה, של אישה ועוד אישה. על מרטה בת פיבוס, או צפנת בת פניאל. אימהות בישלו… רעב. מצור. שנאת חינם. מה שאנחנו קוראות לו פיגוע זה כמו פצע בחורבן הבית. השואה לא הייתה אפילו עשירית מהזוועה שהייתה שם.

אין לי עניין לתאר. את השורות האלה היה קשה לכתוב. תמיד דילגתי על קטעי החורבן וחיכיתי לצאת הצום.

אבל היום, אנחנו במצב הזה שבדור שלא נבנה בית המקדש כאילו הוא נחרב וגם אם דילגתי על פרק או הנחתי את הספר במדף, הדמויות יוצאות מתוכו…

כי בכל בית יש זכר לחורבן.

אובדן. שבר. ניכור. יגון. סיבוך. היסטריה. בלבול. גלות. "איכה ישבה בדד".

חינוך. שלום בית. פרנסה. בריאות הגוף והנפש. נערים ונערות מתמודדים. "בכו תבכה בלילה".

החורבן הוא חלק מהחיים. ואם לדוגמא הילד מתנהג בדרך שונה או בדרך שרחוקה כל כך מהבית של ה', קשה להישבר ואנו מחליפים כאב ברציונליזציה, או משנים את המיקום של הלב לראש ואומרים זה גיל ההתבגרות… זה הנוער של היום…

זה ברור שהנפש זועקת ואני רוצה לצעוק: ה' אם אין לך בית אז כולנו גרים בקרוואן. עד מתי??…

אין מזגן וחלון ואוויר וצפוף ומסוכן וחיות רעות מבחוץ.

אבל אני כל כך פוחדת להישבר כי אי אפשר להישאר עם חורבן ללא נחמה. קשה בגלות כשאין גאולה.

ואז אני מזכירה לעצמי זה תשעה באב. את יכולה לשבת על הרצפה או אפילו לשכב. לזעוק את שבר בת עמי.

אל תפחדי להישבר יש תיקון. אל תפחדי להרגיש את הייאוש, תזרקי לזרועות של תקווה.

אחרי זה קוראים את שבעת ההפטרות של הנחמה. יש לנו אמונה בכוחות של תיקון השבר.

מספיק להכחיש, להעלם, להתעלם מהכאב. אנחנו יכולים לשאת חורבן כי יש לנו כלי מחזיק אמונה ונחמה.

נכון השער הזה הוא כל כך נמוך וכדי לעבור דרכו צריך להיות על הרצפה, לזחול, לבכות ולהישבר.

דווקא על הבסיס ועל האדמה יש תקומה. כך מתאפשר: "עבְִרוּ עבְִרוּ בשערים", "נחמו נחמו עמי".

"התעוררי התעוררי קומי ירושלים".

ציון". 􀋂 "עורי עורי לבשי עֻזֵּ

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".

השארת תגובה