בג"צ קבע: 'בר אילן' יפתח לתנועה בשבת

23 שנה מאז ההחלטה המקוממת של בג"ץ שהפכה את החלטת שר התחבורה לסגור את כביש בר אילן בירושלים בשעת התפילות • שלב אחר שלב השתלשלות האירועים שהותירו כתם שחור במאבקי השבת האינסופיים

הפגנה המונית בבר אילן
הפגנה המונית בבר אילן
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

הרקע: הרחוב בלב הריכוז החרדי

עד מלחמת ששת הימים היה רחוב בר-אילן רחוב פריפרי של השכונות החרדיות, ששכנו ממזרחו. לאחר מלחמת ששת הימים התבלטו שתי תופעות: האחת, התרחבות השכונות החרדיות למערב הרחוב. הוא הפך מרחוב פריפרי לרחוב העובר בלב הריכוז החרדי, העוטף את הרחוב משני צדיו; השנייה, בניית שכונות צפוניות. רחוב בר-אילן הפך עורק תנועה ראשי המחבר את העיר לשכונותיה הצפוניות.

עימותים בין חרדים לחילונים בירושלים סביב התחבורה בשבת ליוו את חיינו מאז קום המדינה ואף לפניה. הפגנות בירושלים סביב "כיכר השבת" נערכו בראשית 1950. לקראת מחצית שנות החמישים הן התפשטו גם לרחוב יפו, כיכר בית הדגל ("כיכר הדוידקה") ופינת שדרות הרצל ושכונות עץ חיים, שבכניסה לעיר. בראשית שנות השישים נדונה בעיריית ירושלים הצעה של ועדת משנה של הנהלת העיר בעניין מניעת תחבורה ציבורית בשבת. בעקבות הצעה זו נסגר המעבר בשבת, בעת התפילה, ליד בית הכנסת "ישורון". הדבר נעשה תוך הסתמכות על תקדים דומה בתל-אביב ובחיפה. עתירה בעניין זה נדחתה (פרשת הליגה). המתח בין חילונים לדתיים עלה בשנות השישים והשבעים. היה זה, בעיקר, סביב פתיחת בריכות שחייה ובניית האיצטדיון בעיר. חידוש העימותים סביב נושא התחבורה בשבת החל בשלהי שנות השבעים. היה זה סביב כביש רמות, שחיבר השכונה למרכז העיר. במקביל לעימותים אלה, סגרה עיריית ירושלים לתנועה בשבתות עשרות רחובות בתוך השכונות החרדיות והדתיות.

סגירת הכביש עם ביקור האדמו"רים

ראשית ההפגנות של הציבור החרדי ברחוב בר-אילן התרחשו ב-1988. מאבק זה הוגבר לאחר סגירה חד-פעמית של הרחוב ביוני 1991 (בעת ביקור האדמו"ר מסאטמר) ובנובמבר 1995 (בעת ביקור האדמו"ר מויזניץ). הגברת כוחם של המצביעים החרדים הולידה בציבור החרדי ציפייה מוגברת לסגירת הרחוב לתנועה בשבת. קיומם של כבישים עוקפים, אשר נסללו במשך השנים, חיזק את התחושה, כי הציבור החילוני צריך להיענות לבקשתם, ולא לנסוע בקרבתם בשבת. בציבור החילוני נתפסה הדרישה לסגירת רחוב בר-אילן כהמשך למדיניות מתמשכת, שמביאה לדחיקת אוכלוסיה לא-חרדית מן העיר. כתוצאה מכך, התרחשו הפגנות- נגד, שלוו בהתנגשויות אלימות.

ההפגנות אורגנו ע"י העדה החרדית כאשר לעיתים השתתפו בו גם הציבור החרדי בכללו. ההפגנות את ההפגנות ליוו צעקות 'גיוועלאד' ושבת המסורתיים, כאשר המפגינים חוסמים בגופם את הרחוב כולו למען קדושת השבת. מנגד המשטרה וקלגסיה לא השלימו עם ההפגנות תוך כדי שהם מפעילים כח רב ובלתי סביר ואף אכזרי כלפי המפגינים. עשרות נעצרו כל שבת מחדש. ורבים נפצעו מפרסותיהם הגסות של הפרשים אשר בעטו במפגינים ללא רחם. כך תפסה ההפגנה השבועית את מוקד התשומת לב הישראלית כאשר שאלות דת ומדינה נידונו תחת כל עץ רענן וכל יודעי דבר ועניין.

בשנת 1994, עם מינויו של אהוד אולמרט לראשות העיר ירושלים, החל המאבק לשאת אופי קולני. דוברים דתיים וחרדים העלו את הנושא לדיונים במועצת העיר ודרשו לסגור את הרחוב בשל קדושת השבת, ומנגד, נציגים של ציבור חילוני, בראשות יו"ר "ירושלים עכשיו" ארנן יקותיאלי, ראו בכך כפייה דתית ופגיעה בחופש התנועה הנובע מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ודרשו להשאירו פתוח, בטענה כי הכביש הוא הדרך הקצרה והמהירה לנוע מביתם אל שכונות אחרות בעיר, כמו גם ליציאה ממנה.

ועדה מס' 1: 'ועדת שטרום'

על רקע זה מינה ראש-עיריית ירושלים דאז, אהוד אולמרט (באוגוסט 1994), ועדה מטעם עיריית ירושלים, בראשה עמד אלעזר שטורם (להלן – ועדת שטורם).

ועדת שטורם קיימה מספר רב של ישיבות. הופיעו בפניה עשרות מתושבי העיר, ובהם נציגים של שכונות, מפלגות וגופים מעוניינים. בפני הוועדה הופיעו מומחים מתחומי התחבורה, הגאוגרפיה, הסוציולוגיה, החוק והדת. הוועדה ציינה בדין וחשבון שלה (מיום 29.9.1995), בין השאר, כי "בעיית התחבורה בשבת מפלגת את הציבור הירושלמי באופן עמוק וכי יש למצוא פתרונות הולמים את האינטרסים המנוגדים של הציבור בעיר. הסיטואציה האובייקטיבית קשה וסבוכה ובדיקת הנושא היתה ברוח של פשרה ותוך בדיקה מדוקדקת של הצרכים השונים הנוגדים זה את זה. מתוך העדויות שהועלו בפני הועדה עלתה הסכמה והבנה נרחבות מכל גווני הקשת החברתית והפוליטית, דתית וחילונית כולל נציגי הקבוצות. הבנה והסכמה זו גורסות הענות לבקשת שכונות דתיות, בעלות אופי אחיד ודתי, ליצור רשות רבים ההולמת את אורח חייהם של הדרים בשכונות אלה, תוך התחשבות בצרכי האחרים".

על רקע זה המליצה הוועדה על סגירת רחובות מסוימים (כגון רחוב כתב-סופר, רחוב שמואל-הנביא, רחוב ברנדייס). הומלץ על סגירת שכונת הר-נוף לתנועה בשבת ובמועדי ישראל. עם זאת צוין, כי הוועדה ממליצה להשאיר דרכי גישה פתוחות לתושבים החילוניים ולמבקריהם. בהתאם לכך פנתה הוועדה בקריאה לתושביה החילוניים של השכונה להגיש לוועדה מידע על דבר מקומות מגוריהם. רק לאחר מיפוי מקומות המגורים של התושבים החילוניים וסימון מדויק של הכבישים ושל דרכי הגישה תבוצע ההמלצה. על רחובות אחרים החליטה הוועדה שלא להמליץ על סגירתם (כגון: רחוב מלכי-ישראל, רחוב ים-סוף, רחוב מיכלין). אשר לרחוב בר-אילן המליצה הוועדה: "לסגור את רחוב בר-אילן בשעות התפילה בשבתות ובמועדי ישראל".

שעות הסגירה שעליהן הומלץ הן אלה: בכניסת השבת, משעת קבלת שבת ועד שעה וארבעים וחמש דקות לאחר מכן; בשבת ייסגר הרחוב משעה 07:30 ועד 11:30, וכן שעה ושלושת רבעי השעה מלפני יציאת השבת. אחד מחברי הוועדה (מר יעקב רובין) התנגד לסגירת הרחוב בשעות התפילה, בשל היותו עורק תחבורה ראשי.

בעוד ועדת שטורם יושבת על מדוכת עבודתה, פורסמו בעיתונות המקומית והארצית ידיעות על המלצותיה העתידיות. בעקבות זאת החל משרד התחבורה להתערב והפלונטר החל.

מר לנגר, המפקח הארצי על התעבורה בפועל, פנה במכתב לראש-העירייה, מר אהוד אולמרט, בעניין רחוב בר-אילן. וזו לשון המכתב:

"על רקע הפרסומים בכלי התקשורת והאירועים בכביש, מצאתי לנכון להודיעך עמדתנו בנושא. משרד התחבורה רואה ברחוב בר-אילן עורק תנועה ראשי המחבר את שכונות צפון ירושלים למרכזה ודרומה, בכל ימות השבוע. לא יעלה על הדעת סגירתו של ציר זה לתנועה בשבתות או בכל מועד אחר. הסדרים לסגירת רחובות בשבתות יתכנו רק ברחובות מקומיים לאחר בדיקה מדוקדקת, ובוודאי לא בצירים עורקיים חשובים".

רחובות אחרים כן, בר אילן לא

דוח ועדת שטורם נדון (ביום 30.10.1995) על-ידי מועצת עיריית ירושלים. ובעקבות המלצות הוועדה הוחלט על סגירת רחובות מספר. אשר לרחוב בר-אילן, הוחלט – בעקבות מכתבו (מיום 29.11.1994) של מר לנגר, ועל רקע חוות-דעת של היועץ המשפטי של העירייה – כי "אין מועצת עירית ירושלים יכולה לסגור לתנועה, בשבתות ובמועדי ישראל, את רחוב בר-אילן". מועצת העירייה הוסיפה, כי היא רושמת לפניה את המלצות ועדת שטורם, והיא מעבירה ההמלצות והדוח לידי שר התחבורה, "עם המלצה להתחשבות במצוקת הציבור במקום".

אל שר התחבורה (מר ישראל קיסר) הגיעו פניות לסגירת רחוב בר-אילן בשבת. כך, למשל, נתקיים דיון (ביום 10.1.1996) בין שר התחבורה לוועד תושבי בר-אילן.

בפגישה נכח גם מר לנגר. השר סיכם את הפגישה בקובעו, כי "המפקח על התעבורה הינו הסמכות המקצועית העליונה בתחום ואני כשר התחבורה חייב לפעול בהתאם לחוות הדעת המקצועית. חוות הדעת המקצועית של המפקח על התעבורה היא, כי הכביש הינו עורק תחבורה ראשי ואין לסגרו בשבת. אוכל לשנות את ההחלטה רק אם המפקח על התעבורה יתוודע לנתונים שהוצגו כאן בפנינו – ואולי על בסיס החלטה מקצועית יחליט כי בשבת, בשעת התפילה, ניתן לסגור את הכביש. כאמור, ההחלטה תהיה על בסיס מקצועי, ואם יש מקום לפי בית-הילל – אני אתמוך ללכת לפי בית-הילל. במידה והמפקח על התעבורה לא ישנה חוות דעתו המקצועית, רק אם הממשלה או בית-המשפט יכפו עלינו לסגור את הכביש, נאלץ לסגור את הכביש". ברוח דומה סיכם השר קיסר פגישה עם ראש-עיריית ירושלים. כל אותה עת אירעו התפרעויות של חרדים ברחוב בר-אילן בשבת. המשטרה נדרשה להתערב. התנועה במקום שובשה.

החלטת שר התחבורה

במאי 1996 נערכו בחירות בישראל. הרב יצחק לוי מונה כשר התחבורה (יו"ר המפד"ל וח"כ מטעם האיחוד הלאומי). מר לנגר, המפקח הארצי על התעבורה ורשות תמרור מרכזית, שמע את עמדת השר. שר התחבורה ציין בפניו, כי היו פניות רבות לשר, המצביעות על עומק הפגיעה ברגשות הציבור הדתי בעל הצביון החרדי, המתגורר בסמיכות לרחוב בר-אילן. השר הביע דעתו, כי יש לשאוף לפתרון פשרה. השר הודיע למר לנגר כי הוא עומד להיפגש עם נשיא המדינה, שכן הסוגיה מעסיקה את הנשיא, נוכח היבטיה הציבוריים מרחיקי הלכת. לאחר הפגישה עם נשיא המדינה ציין שר התחבורה בפני מר לנגר, כי אף נשיא המדינה סבור כי עדיף להגיע לפשרה בנושא רחוב בר-אילן. מר לנגר התייעץ עם אנשי מקצוע. הוא נועץ במהנדס הראשי במשרד התחבורה ועם היועץ המשפטי של המשרד. הוא שב ושקל את עמדתו הקודמת (מ-29.11.1994). לאחר בחינה מחודשת של הנסיבות, הוא שוכנע כי יש לשנות החלטתו הקודמת.

ביום 10.7.1996 ניתנה החלטה חדשה על-ידי מר לנגר. על-פי החלטה זו, יהיה רחוב בר-אילן סגור לתנועה (בשני הכיוונים) בימי שבת ובמועדי ישראל, בשעות התפילה, כדלקמן: בימי שישי וערבי חגי ישראל – משעה 18:30 ועד 21:00; בימי שבת ובמועדי ישראל – משעה 07:30 עד 11:30 ומשעה 17:00 עד 20:30. הסדרי תנועה אלה יהיו בתוקף לתקופה של ארבעה חודשים. תקופה זו תחל בהקדם האפשרי ממועד ההודעה ועד ליום 9.11.1996. במשך תקופה זו תיבחן השפעתו של ההסדר על התנועה באזור. יבוצעו ספירות של נפחי תנועה בסופי השבוע בתקופה זו. לביצוע ההסדר יוצבו תמרורים מתאימים. הצמתים עצמם יישארו פתוחים לתנועה. הודעה על החלטה זו מסר שר התחבורה בכנסת. מה שיצר מיד סערת רוחות בציבור החילוני כנגד ובעד. ותרעש הארץ וירושלים.

אחרי החלטה זו של שר התחבורה עתרו התושבים החילונים המתגוררים באזור חברו  לנציגי הציבור החילוני בעיר בטענה, כי הוראה זו פוגעת בזכותם לחופש התנועה המוגדרת בחוק.

באי-כוח העותרים חזרו על עמדתם בבג"ץ, שלפיה ההחלטה על סגירה (חלקית) של רחוב בר-אילן אינה סבירה. הם הדגישו כי אין קריטריונים לסגירת כבישים. הם ציינו, כי אם יאשרו החלטת השר בדבר סגירת רחוב בר-אילן, ייפתח הפתח לסגירת רחובות עורקיים נוספים. הודגש בפני בית המשפט כי את סגירת רחוב יחזקאל הצדיקו בעבר בכך שקיימת חלופה בדמות רחוב בר-אילן, ועתה מבקשים לסגור את רחוב בר-אילן, כשהחלופה היא כבישים אחרים. וכי בעתיד ייסגרו גם אלה.

במקביל לדיונים בבית המשפט התפתחו מדי שבת הפגנות בעד ונגד, ובמשך שלוש שנים שבהם נערך הדיון בבג"ץ, התנהלו במקום הפגנות שבת סוערות, שכללו יידוי אבנים על מכוניות נוסעות בשבת, השלכת ושריפת פחי אשפה, וחסימות הכביש על ידי חרדים תושבי הסביבה. הפגנות אלו עמדו בראש מהדורות החדשות והוציאו לרחובות אלפי אנשים משני המחנות.

ועדה מס' 2 'ועדת צמרת'

בעקבות הצעת בית המשפט – אשר נתקבלה על דעת שר התחבורה – מינה שר התחבורה ועדה ציבורית לגיבוש המלצות בדבר תחבורה בשבת – "ועדת צמרת". בראש הוועדה עמד ההיסטוריון ד"ר צבי צמרת. עם חבריה נמנו פרופ' ג' גולן, הרב צ' ויינמן, מר א' חסון, הרב ש' יעקובוביץ, הרב שאר-ישוב הכהן, פרופ' א' שבייד ופרופ' ד' שפרבר. בכתב המינוי נתבקשה הוועדה לגבש המלצות בדבר מדיניות כוללת בענייני תחבורה בשבת ברחוב בר-אילן בירושלים, בירושלים כולה ומחוצה לה. ההמלצות ישקפו הסכמה חברתית בין חלקי הרחוב השונים. הסכמה זו תתבסס על סבלנות וסובלנות בין הצדדים ועל תפישה ארוכת טווח באשר למבנה האוכלוסיה בירושלים ומחוצה לה.

ועדת צמרת ניהלה את דיוניה במשך כתשעה שבועות. היא שמעה עשרות עדים ובהם עובדי ציבור, מומחים שונים (בתחומי הגאוגרפיה, הכלכלה, התכנון, הסוציולוגיה, מדע המדינה והמינהל הציבורי), פוליטיקאים, אישי ציבור ואזרחים מן השורה. כן עיינה הוועדה בפניות כתובות של אזרחים שלא הוזמנו להעיד בפני הוועדה.

המלצות הוועדה מתייחסות לארבעה רבדים: יצירת "אמנה חברתית" בין דתיים לחילוניים; פיתוחה הכלכלי, הדמוגרפי, התרבותי והחברתי של ירושלים; סדרי סגירת כבישים בשבתות ובמועדי ישראל בכל רחבי הארץ וסגירת רחוב בר-אילן בשבתות ובמועדי ישראל.

באשר לסגירת רחוב בר-אילן המליצו חמישה מחברי הוועדה (ד"ר צבי צמרת, פרופ' גליה גולן, מר אליהו חסון, פרופ' אליעזר שבייד ופרופ' דניאל שפרבר), כי "מתוך התחשבות בצרכי הציבור החרדי מומלץ בזאת לאמץ את החלטות ועדת שטורם, ולסגור את רחוב בר-אילן לתנועה בשבתות ובמועדים בשעות התפילה, בתנאי שיובטחו הסדרי-ניידות של הציבור החילוני בהתאם לצרכיו במסגרת הסטטוס-קוו הקיים".

בדיוניה הסוערים, ניסו להשתמש שופטי בית המשפט בכל חוק אפשרי ולמצוץ ממנו איזה בדל של סמכות לבטל את החלטתו של השר וועדת שטרום. בין השאר צוין על ידי בית המשפט: "ערכיה של מדינת ישראל הם ערכיה "כמדינה יהודית ודמוקרטית" (סעיף 1א לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). דומה שאין מחלוקת, כי התחשבות ברגשות דתיים ובאורח חיים דתי הולמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מדינה יהודית רגישה לרגשות הדת של כל אחד מבניה. בוודאי כך, אם רגשות אלה קשורים – בעקבות הצו המגביל תנועת מכוניות בשבת – לשבת עצמה. אכן, שמירת השבת היא ערך מרכזי ביהדות. השבת היא הדיבר הרביעי בעשרת הדיברות. היא מהווה תרומה ישראלית מקורית וחשובה לתרבות העולם. היא מהווה אבן יסוד במסורת היהודית. היא סמל המבטא באופן מובהק את דברה של היהדות, ואת צביונו של עם ישראל. טול מהיהדות את השבת ונטלת ממנה את נשמתה. אכן, השבת מקפלת בחובה את תמצית צביונה של היהדות. על צביונה של השבת נתנו נפשם רבים מבני עמנו בהיסטוריה רווית הדם שלנו".

מדינה יהודית או דמוקרטית?

לאחר הדברים האלה ניגשו השופטים ונגעו בליבת השאלה: "האם התחשבות ברגשות דת ובאורח חיים דתי כשיקול להגבלת זכות אדם הולמת ערכים דמוקרטיים? התשובה לשאלה זו סבוכה היא. ההתחשבות ברגשות האדם – ובהם רגשות הדת ואורח החיים הדתי – כעילה להגבלת זכויות אדם היא פרובלמטית ביותר על-פי תפיסתה של הדמוקרטיה".

מסיכומו של דבר משיקולי שופטי הבג"ץ נכתב כך: ההתחשבות ברגשות אדם – ובהם רגשות דתיים ואורח חיים דתי – כטעם ראוי לפגיעה בזכויות אדם היא בעייתית ביותר מנקודת המבט של ערכי הדמוקרטיה. הדמוקרטיה מוצאת עצמה בקונפליקט פנימי בעניין זה. מטבע הדברים, עליה לטפל בזהירות רבה בהתנגשות זו. הפתרון "נוסח ישראל" הוא זה: התחשבות ברגשות האדם כעילה להתרת פגיעה בזכויות האדם מותרת אם מתקיימים שלושה תנאים אלה: ראשית, התחשבות זו מתיישבת עם התכלית המיוחדת, המונחת ביסוד החקיקה, המעניקה את הסמכות השלטונית; שנית, ההתחשבות ברגשות דת מותרת רק אם אין באותה התחשבות משום כפייה דתית; שלישית, ההתחשבות ברגשות מותרת רק כאשר הפגיעה ברגשות היא כה כבדה, עד שהיא מעבר לרמת הסבולת הראויה. רמה זו משתנה מזכות לזכות. בכל הנוגע לפגיעה בחופש התנועה בשל פגיעה ברגשות דת ובאורח החיים הדתי התחשבות זו היא מעבר לרמת הסבולת הראויה, אם מתקיימים תנאים אלה: ראשית, הפגיעה ברגשות הדת ובאורח החיים הדתי היא קשה, חמורה ורצינית; שנית, ההסתברות להתרחשות הפגיעה היא ברמת הסתברות של קרוב לוודאי; שלישית, קיים עניין חברתי מהותי בהגנה על רגשות הדת ועל אורח החיים הדתי; רביעית, מידת הפגיעה בחופש התנועה אינה מעבר למידה הדרושה. מבין האמצעים הפוגעים, יש לבחור באמצעי שפגיעתו היא הקטנה ביותר; הפגיעה בחופש התנועה צריכה לעמוד ביחס ראוי לתועלת שהיא מביאה בהגנה על רגשות הדת ועל אורח החיים הדתי. בכך קבע בג"ץ את האיזון הדרוש בעיניו לקונפליקט הדתי חילוני בישראל.

וכאן התערב בג"ץ בתוככי נבכי שיקוליו של שר התחבורה על מנת למצוא את הסעיף שיאפשר לו להפוך את החלטתו.

"האם הופעל שיקול-דעתו של שר התחבורה – בהפעילו את סמכויותיו של המפקח על התעבורה – באופן ראוי? נקודת המוצא העקרונית הינה, כי השיקול הדומיננטי שאותו חייב המפקח על התעבורה לשקול הוא השיקול התעבורתי. עליו לדאוג, בין השאר, לכך שאנשים הגרים במקום פלוני יוכלו להגיע אליו. עליו להבטיח כי אנשים יוכלו להגיע מחלק אחד של יישוב לחלק אחר של אותו יישוב; עליו להבטיח שהכבישים הבין-עירוניים והכניסות לעיר יהיו פתוחים לתנועה".

השופטים נגד שר התחבורה

ממסקנת שופטי הבג"ץ נכתב כי "שר התחבורה – כמפקח על התעבורה – לא שקל שיקול תעבורתי. הוא שקל שיקולים הקשורים לרגשות הדת ולאורח החיים הדתי של התושבים החרדים. האם מותר היה לשקול שיקול זה? בוודאי שאין זה יכול להיות השיקול הדומיננטי. כפי שראינו, השיקול הדומיננטי חייב להיות תעבורתי. אך מתוך הנחתי, כי החלופה – מהבחינה התעבורתית – היא סבירה, האם ניתן היה לשקול, בנסיבות העניין, שיקולים משניים, כגון שיקולים הקשורים לפגיעה ברגשות הדת ובאורח החיים הדתי? התשובה על כך היא בחיוב. אף שהשיקול התעבורתי הוא השיקול המרכזי, אין הוא השיקול היחיד. מותר לו, למפקח על התעבורה, לשקול שיקולים משניים".

ממבטו של אהרן ברק אין נסיעה בשבת מהווה פגיעה בחופש הדת של החרדים. וכך הוא כותב: "אינני סבור כי נסיעה בשבת ברחוב בר-אילן פוגעת בזכות החוקתית של כל אחד מבני השכונה לחופש דת. חופשיים בני השכונה לקיים את מצוות הדת. תנועת המכוניות בשבת אינה שוללת מהם חופש זה, ואינה פוגעת בו (השווה בג"ץ 287/69 מירון נ' שר העבודה ואח' [53], בעמ' 349). עם זאת, תנועת המכוניות בשבת פוגעת ברגשות הדתיים של בני השכונה ובאורח חייהם הדתי".

וכאן נוגע בית המשפט בדבר חוק האדם וחירותו שנחקק במחטף בכנסת, ועליו חרוטים מאות מפסקיו המקוממים נגד הציבור החרדי. "מאידך גיסא, עומד חופש התנועה, המובטח לכל אדם בישראל. חופש (זכות) התנועה הוא זכות יסוד של כל אדם בישראל הוא מוגן בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוא נגזר מכבוד האדם המוגן בחוקה שלנו. זכותו של הפרט לנוע באופן חופשי בגבולות מדינתו ומחוצה להם, היא ביטוי מובהק לאוטונומיה של הרצון הפרטי. העיקרון החוקתי – הנגזר מכבוד האדם – בדבר פיתוח אישיותו של כל פרט כולל בחובו את חופש התנועה. אכן, ההגנה החוקתית על חופש התנועה היא ביטוי להגנה החוקתית הניתנת בישראל לחירות. זכות התנועה של אדם ". ..נגזרת מהיותו של אדם בן חורין ומאופייה של המדינה כמדינה דמוקרטית…"

שאלת המפתח בעתירה היא האיזון שבין חופש התנועה לבין השיקול הדתי ומכלול השיקולים הרלוונטיים האחרים. בדבריו של השופט הובהר כי "על שר התחבורה לאזן בין השיקול (הרלוונטי) של התחשבות ברגשות דתיים ובאורח החיים הדתי של תושבים הגרים סביב רחוב בר-אילן, לבין הזכויות והאינטרסים של כל אחד מבני הציבור לנוע בכל ימות השבוע ברחוב בר-אילן, ובאינטרס הציבורי כי הרחוב יהא פתוח כל ימות השנה לתנועה".

המסקנה: החלטת השר בטלה

השופטים, עם התלהטותם לחפש סעיף כלשהו אשר תיתן להם בעד וסמך לביטול החלטת שר התחבורה, הגיעו למסקנה כי היטב שקל השר את שיקולי הדת, והפגיעה ברגשות הדתיים – חרדיים בעצם הנעת רכבים בשבת על כביש ראשי שבתוככי שכונה חרדית. אולם לא שקל נכונה את עובדת מגורם של חילונים בתוככי השכונה החרדית (כמה יש כאלו?). על בסיס זה כתב השופט: לא הונחה בפני שר התחבורה תשתית עובדתית ראויה, באשר לפגיעה בחופש התנועה של התושבים החילוניים המתגוררים בשכונות החרדיות, העוטפות את רחוב בר-אילן. ההתייחסות של שר התחבורה לרחוב בר-אילן הייתה כאל דרך עורקית ללא גישה ישירה לשימושי קרקע גובלים, אך אופיו של רחוב בר-אילן הוא שונה. הוא מהווה גם דרך עורקית בעלת גישה ישירה לשימושי קרקע גובלים. כתוצאה מכך, לא נשקל עניינם של התושבים החילוניים המתגוררים בשכונות החרדיות, ואשר סגירתו החלקית של רחוב בר-אילן לתנועה בשבת פוגעת בהם.

ועדת שטרום לרעת השר

יצוין, כי ועדת שטורם נתקלה בבעיה דומה לעניין סגירת רחובות בשכונת הר-נוף לתנועה בשבת ובמועדי ישראל. מבחינת ההליך המינהלי התמודדה הוועדה עם כך. היא פנתה בקריאה לתושבים החילוניים למסור מידע על מקומות מגוריהם. היא ערכה מיפוי של מקומות המגורים של התושבים החילוניים. היא ערכה סימון של כבישים ושל דרכי גישה אשר יישארו פתוחים לתושבים החילוניים ולמבקריהם. מתוך וועדה זו לקחה בית המשפט את הסעד כאילו שר התחבורה חייב לעשות את אותה בדיקה לגבי כביש בר אילן כמו בסגירת שכונת הר נוף כולה! השופטים מציינים את זאת בפסק הדין כי "כל זאת לא עשה שר התחבורה. זהו פגם בהליך קבלת ההחלטה על-ידי שר התחבורה. האם פגם זה הוא מהותי? הנתונים בדבר התושבים החילוניים בשכונות החרדיות הסובבות את רחוב בר-אילן קריטיים באשר להחלטה על סגירתו החלקית של רחוב בר-אילן לתנועה בשבת. הפגם הוא מהותי גם מנקודת מבטו של השיקול השני, שעניינו השפעת הבטלות על עניין הפרט והכלל. על-פי החלטת שר התחבורה, תימשך הפגיעה הקשה, החמורה והממשית ברגשות הדת ובאורח החיים הדתי של התושבים החרדים. אך אין מנוס מכך, כאשר מול פגיעה זו עומד חופש התנועה, וטרם נקבע אם האיזון הראוי בין הפגיעה בזכות לבין הפגיעה ברגשות מקיימת את המבחנים המשפטיים בעניין זה".

"הנה-כי-כן, המסקנה הינה, כי בכל הנוגע לשימוש ברחוב בר-אילן כדרך עורקית המחברת שכונות שונות בירושלים, החלטת השר היא במתחם הסבירות, ואין יסוד להתערבותנו. ממילא ברור כי העתירה בבג"ץ  דינה להידחות. לעומת זאת, בכל הנוגע לעניינם של התושבים החילוניים הגרים בשכונות החרדיות, החלטת השר היא פגומה, ודינה להתבטל. אין לנו מנוס מלהצהיר שהחלטתו של שר התחבורה לסגור חלקית את רחוב בר-אילן בטלה. יהא על השר לשקול מחדש את מדיניותו בעניין סגירתו החלקית של רחוב בר-אילן, וזאת על רקע היותו רחוב עורקי, המשמש לגישה ישירה לשימושי קרקע גובלים".

"שיקולים טהורים"

וכמו כל פסק דין של בג"ץ, שיקוליו הם שיקולים 'טהורים'. ורק שיקוליו הם שיקולים מחושבים היטיב אשר לוקחים את כל הצדדים בחשבון…

לגבי ההפגנות האלימות שקיימה העדה החרדית בימים אלו כתב בית המשפט: "זה זמן ניכר, שחוגים חרדיים פועלים בשבת באלימות ברחוב בר-אילן. אבנים נזרקות על מכוניות חולפות. שבת אחר שבת נדרשת התערבות המשטרה. יש רגליים לסברה, כי אלימות זו היא שהביאה למחשבה חדשה באשר לחופש התנועה ברחוב בר-אילן. בסגירתו החלקית של הרחוב יהא, במובן מסוים, פרס לאלימות". "…יש ויש צורך בסובלנות ובסבלנות ובהתחשבות ברגשות הזולת מצד שני 'המחנות', אבל אין להיכנע בשום אופן ללחץ של הפגנות בלתי חוקיות ואלימות מצד החוגים הקיצוניים, המבקשים לכפות בדרך זו את רצונם על רשויות המדינה, שבה אין הם מכירים".

הבנתם? "שיקול טהור", ותו לא. לא פגיעה ברגשות הדתיים ושומרי המסורת, לא חופש דת, לא שבת קודש. כי אם פרס לאלימות.

סופו של דבר: צו נגד שר התחבורה

באוגוסט 1996 הוציא בית המשפט העליון צו נגד סגירת כביש בר-אילן בירושלים בשבת, וכך כתב נשיא בית המשפט אהרן ברק:  בנסיבות אלה, אני מציע לחבריי לדחות את העתירה בבג"ץ ולהפוך את הצווים-על-תנאי בבג"ץ מוחלטים, במובן זה שהחלטתו של שר התחבורה לסגור חלקית את רחוב בר-אילן תתבטל והעניין יחזור אליו לקבלת החלטה חדשה.

במילים אחרות, אותו בג"ץ שתמיד תמך בכל מהלך של ויתור מול הערבים, גם אם הוא תמוה, גם אם הוא בלתי יעיל, גם אם הוא דורש מחיר נורא מהיהודים וגם אם יש בו מומנטים המנוגדים לזכויות האדם, כמו טרנספר ואפליית אנשים עקב השתייכותם הדתית, עדיין הבג"ץ היה שם בכל עוזו, ולא זו, אלא גם נתן יד חופשית למשטרה לדכא באופן אלים ביותר כל ניסיון של יהודים להתנגד למהלך הבלתי חוקי שדגל שחור מתנופף מעליו.

אבל בבר אילן? שם הבג"ץ חשב אחרת לגמרי. הוא החליט שהפשרה הזו לא יכולה לצאת את הפועל. נכון, הצדדים הגיעו להסכמות, אבל הבג"ץ לא הסכים להסכמות הללו והודיע על פתיחת הכביש לכל אורך השבת.

המצב בשטח נכון להיום כבר אינו כפי שהיה. ההחלטה לסגור את הכביש בשעות התפילה עדיין בתוקפה אך הנסיעה בו בשבתות דלילה, בין היתר עקב בנייה והרחבה של עורקי תחבורה נוספים (כמו כביש בגין) והתעייפות הצדדים הנאבקים, כמו גם מקרים של זריקת אבנים על מכוניות נוסעות בשבת ברחוב. מדי פעם מנסה מיעוט של חרדים לעורר מהומות, אך לרוב נתקל בשוטרים הממהרים לפזרם.

לעומת זאת, הדי המאבק לא שככו. הטיעונים בעד ונגד מוזכרים שוב ושוב על ידי נציגי הצדדים מעל במות שונות ובאמצעי התקשורת. הנושא מהווה פרק לימוד בשיעורי אזרחות, ובמוזיאון בתי המשפט בירושלים, מוצג הדיון בכביש בר-אילן כאחד מ-20 הדיונים החשובים של בית המשפט העליון מאז הקמתו.

השארת תגובה