אבלות בתשעת הימים

פרק ז': אבלות וצער החורבן – איך מעבירים לילדים בצורה בריאה ונכונה?

מיכאל אוסניס ודגם בית המקדש
מיכאל אוסניס ודגם בית המקדש
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

הייתה אצלי למשך תקופה מטופלת, שלאורך כל השנה, בכל פעם שהתקרבנו לנקודת ציון משמעותית בלוח השנה היהודי, פתחה איתי מה היא סוחבת איתה מבחינה רגשית מהתאריך הזה עוד מהילדות.

היו שם המון ערבוב, לחץ ומתח מול כל מיני חגים, מועדים וגם מול ימי אבל כמו בין המצרים ותשעה באב. היא ספרה שתמיד היא מחכה שיעבור כבר, שייגמר, שיוכלו לנשום לרווחה ולהמשיך את בין הזמנים והחוויות.

אני מאמינה ויודעת שהיא לא היחידה שסוחבת איתה רגשות מעין אלו. ועוד רבים וטובים חשים כמוה ויכולים להזדהות עימה מאד.

מה ניתן אם כן, לעשות, ואיך מנחילים בצורה בריאה רגשות קשים כמו אבל, צער, ואולי אפילו אשמה, כי הרי 'דור שלא נבנה בימיו, כאילו נחרב בימיו' ? בנוסף, אנחנו תמיד צריכים לצעוד על הקו הדק שבין 'אני מאמין בכל יום שיבוא' למול תהיית הילדים מדוע עדיין לא הגיע, ואיך, אם כן ימשיכו להאמין.

אז בואו, ברשותכם, ננסה לעשות מעט סדר בדברים.

האבל והצער אותם עלינו להרגיש, אמורים להיות פנימיים. לא מבקשים מאיתנו ללכת בפנים זועפות, וכל האיסורים שנוהגים בימים אלו, אמורים להיות רצון שלנו, שנובע מתוכנו, כי מי בכלל מסוגל לאכול אוכל משובח בימים כל כך עצובים.

אבל מה לעשות שלא כך הדבר…

בימים אלו רבים וטובים, חוגגים למרבה הצער עם ארוחות משובחות חלביות, 'מתפנקים' בכל מיני מוקרמים למיניהם ועוד שלל מאכלים טובים, שמחליפים את מקום הבשר והעוף. וכדי לנקות את המצפון, עוטים על פניהם ארשת מדוכדכת, במקביל לתכנון החופשה המושלמת שתחל בי' באב.

מסופר על אחד מגדולי ישראל מהדור הקודם, שנכנס אליו יהודי בשאלה, האם מותר לאכול בימים אלו מאכלים טובים כגון: גלידה חלבית משובחת וכיו"ב.

ענה לו הרב באנחה: "ייתכן שמותר, ייתכן שאסור. אבל מי בכלל מסוגל לאכול מאכלים משובחים בזמנים שכאלו?".

איך, אם כן נוכל להתחבר באמת ולהרגיש שאיננו מסוגלים, ולא רק נצמדים למותר/אסור?

כשנרגיש ונבין מה הפסדנו.

בימינו, לא חסרים ספרים נגישים, צבעוניים ומרהיבי עין על בית המקדש, אגדות חז"ל מנוקדות לילדים, המתארות בפרוטרוט מה היה בזמן הבית. מלבד התיאורים החיצוניים של הבית ועבודתו, יש את כל הסברי חז"ל על הנהגת ד' את עם ישראל שהייתה אז. ניתן להסביר לילדים בשפתם שלהם, כמה טוב היה לעם ישראל כשהשם הנהיג אותנו בהנהגה של גילוי פנים, וגילוי כבוד ד' בעולם, וכמה אנחנו מחכים ומתגעגעים לכך. כמה טוב יהיה אם נשוב לכך, ויתגדל ויתקדש שם השם בעולם כולו, ויהודים יוכלו לזקוף את קומתם וללכת ללא חשש ובגאווה ליד כל עמי הארצות, ולעבוד אותו יתברך ללא חשש מגילויי אנטישמיות, משנאה ובוז. כה טוב יהיה כשנחוש במוחש את ידו הרחומה בבית המקדש, כשיהיו לנו כהנים וקורבנות, ואורים ותומים. כמה טוב ומקסים ונפלא יהיה כשהאמת לא תיעדר והיא תהיה ברורה ומוחשית כאור יום. למול כל הבלבול שקיים היום גם על דברים שבקדושה, וכל המחלוקות המפלגות את העם ומשסעות אותו לאלפי חלקים ייעלמו, ועם ישראל יהיה ישות אחת, מהות אחת, וחטיבה אחת מאוחדת וברורה.

כל אחד צריך שיסבירו לו בשפה אחרת, כל אחד מתחבר דרך דוגמאות אחרות והסברים שונים, אך הרעיון הוא אחד- אם איננו מצטערים על מה שחסר- הבה ננסה להבין מה הפסדנו, או לכל הפחות, נצטער על כך שאיננו מצטערים. אפשר לדבר עם הילדים על כך בגובה העיניים- האם אנו מצטערים, או שרק מרגיז אותנו שאי אפשר לשמוע מוזיקה? או רק מחכים שכבר יהיה מותר שוב ללכת לבריכה ולים? ניתן גם לספר להם את המשל הידוע על ההוא שהיה בבור, והבור היה כל עולמו, שם נולד, וזה מה שהכיר. אבותיו, עוד זכרו את הימים שבהם חיו מחוץ לבור, והתגעגעו לכך, אך הוא לא הבין מה הצער הגדול, והיה שקוע כל הזמן בלנסות להיטיב את תנאי חיין בתוך הבור. יום אחד הוא קיבל הזדמנות לבקש מהמלך בקשה אחת שתמולא מייד, וביקש אם אפשר, לרפד את תחתית הבור במזרן עבה ומשובח, שיהיה לו יותר נח. כמה כעס המלך על שוכן הבור- יכולת לבקש לצאת, לגור בבית מפואר ולחיות חיים טובים באמת, על זה אתה מבקש? על מזרון? אך גם אנו לפעמים דומים לאותו אדם, נעודד את הילדים לבקש ולהתפלל על מלכות השם, על טוב כללי לעם ישראל, ואם איננו מצליחים להצטער על מה שהפסדנו- עלינו להצטער על כך שאיננו מצליחים להצטער…

כמה בוודאי כואב להשם שעדיין אין לו בית, שעם ישראל עדיין  בגלות, רחוקים ממנו, ועל כך שחלקם אפילו לא מתחילים להבין זאת.

לגבי תחושת האשמה, והתהיה מה קורה, מדוע עדיין לא נגאלנו, עלינו לנקוט בגישה של "לא עליך המלאכה לגמור, אך אין אתה בן חורין להיבטל ממנה" כאמור בפרקי אבות. ילד שתוהה מדוע למרות כל המצוות, התפילות, והמעשים הטובים שעשה, עדיין לא בא משיח, ניתן להסביר לו ברמה שלו, כי אין ספק שמעשיו קרבו אותו בהרבה, והשפיעו לטובה, אך ישנם עוד גורמים שנסתרים מעינינו, ואל לו לרפות את ידיו מעשייה בשל כך. הכל נצבר, הכל נאסף, שום דמעה אינה הולכת לאיבוד, ובבא הזמן, השם ישתמש גם בדמעתו הקטנה כדי למלא את מכסת כוס הדמעות הידועה.

ננסה לחשוב איתם איך אפשר לשמח מישהו שלא קשור אלינו בכלל, כחלק מהגברת אהבת חינם בעולם- אולי נשלח ארוחה חמה או עוגה למישהו בודד/ חולה / או לחילופין עורך שמחה? אולי נצא לבית חולים לחלק ממתקים / לשוחח עם חולים ולשמח אותם? אולי נשב ונאמר פרקי תהילים על שמות החולים המתפרסמים בעיתון, רק כי אנחנו רוצים שיהיו בריאים. ילד שלומד לחשוב על השני רק כי אני רוצה לעשות לו טוב, לומד מהי נתינה אמיתית, מהי הענקה ללא תמורה, ומהי אהבת חינם, ואיך אפשר להתמלא מלחשוב על האחר, ולא כל הזמן רק על עצמי ועל מילוי הצרכים והסיפוקים שקשורים אליי וסובבים סביבי.

בכך נתנו לו מתנה עצומה, וכשנסיים פרויקט כזה, רצוי גם לשוחח איתם על התחושה הטובה שזה נותן, ואיך דבר טוב שעשינו למען השני, רישומו יישאר לנצח, לעומת סיפק צרכים רגעי, שרישומו נמחה בתוך כמה דקות.

יהי רצון, שנזכה ונחזה בשוב של השם לציון ברחמים גדולים ובקרוב ממש!

עד אז, שיהיו לכולנו בשורות טובות והמון הצלחה!

לכל שאלה או בקשה, ניתן לפנות במייל regesh100@gmail.com  סודיות מובטחת. (גם אם שאלתכם תיבחר ותפורסם- פרטיכם ישונו אם תבקשו זאת)

כותבת המדור היא מטפלת רגשית בהבעה ויצירה M.A).) ומתמחית בטיפול בילדים, בנשים, ובהדרכת הורים.

 

השארת תגובה