"בין המצרים"

חכמינו ז"ל אמרו במדרש איכה על הפסוק בתהילים (עט') :"מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך- לא היה קרא צריך למזמור אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף, ומדוע אומר מזמור לאסף? אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו, וסיידה וכיידה וציירה, ויצא בנו לתרבות רעה. מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים. נטל פדגוג שלו (המחנך של הבן) איבוב של קנים והיה מזמר. אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל".

הרב רבינוביץ
הרב רבינוביץ

מדרש פליאה! בשלמא מלך בשר ודם צריך אפיק להוציא את כעסו, כך שעל ידי שיהרוס את חופת בנו ישתכך כעסו. אולם איך יתכן לומר על מלך מלכי המלכים שכאילו היה מוכרח חלילה למצוא אפיק לכעסו ועל כן שפך חמתו על עצים ואבנים במקום עלינו, עד שבעבור זה אסף מזמר ושמח שלא היה זה על בני ישראל?

בעיון במהותו של "בית המקדש" ניתן להסביר מדרש זה. שהרי אמרו על הפסוק: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" "בתוכו" לא נאמר אלא "בתוכם"- בתוך כל אחד ואחד מישראל. דהיינו שתכלית בנין ביהמ"ק הוא שישרה הקב"ה את שכינתו בתוך כל אחד מישראל. לכאורה א"כ איזה תועלת יש בבנין ביהמ"ק, הלא מספיק שישרה הקב"ה את שכינתו על ישראל?

מובא בשמו של הבעש"ט שביהמ"ק בא ללמד את האדם, איך בנין של עצים ואבנים שהם בדרגה נמוכה מהאדם, ובכל זאת הקב"ה משרה שכינתו עליו כאשר הוא נבנה בקדושה וטהרה, על אחת כמה וכמה האדם "המדבר" אשר מקדש את עצמו, יכול להיות כלי להשראת השכינה. דהיינו ש"מעשו לי מקדש"- בעצים ואבנים ניתן ללמוד את "ושכנתי בתוכם"- שהקב"ה יכול להשרות שכינתו בתוך כל אחד ואחד. ומכאן התועלת העצומה בבנין ביהמ"ק.

רעיון זה מסביר את ה"מזמור לאסף". שכיוון ולפני חורבן ביהמ"ק פסקו בני ישראל מללמוד מביהמ"ק את חובת עשית משכן לה' בתוך כל אחד ואחד, הרי שעל מנת לחנכם היה מן הראוי שהקב"ה יעניש את "התלמידים" דהיינו בני ישראל, ולא את "המלמד". בית המקדש. אולם במקום זה הקב"ה העדיף להעניש את המלמד – ולהחריב את בית המקדש של עצים ואבנים, כדי שעי"ז נתעורר להבין שעיקר חפץ ה' הוא שנכשיר את עצמנו להשראת השכינה. על כך "מזמור לאסף", ששפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים המלמד, ולא שפך חמתו על בשר ודם- התלמיד. אך חלילה זה אינו מהצורך להוציא כעס.

כשהיה המגיד הירושלמי, רבי שלום שבדרון זצ"ל, מגיע לדברי חז"ל אלו של "מזמור לאסף" היה פורץ בבכי ומספר משל נוקב חדרי בטן.

מעשה בירושלים של בין החומות על אשה צדקנית שהמתינה עשרים שנה להיפקד בבנים. לאחר שנים של טיפולים ורפואות, היא התבשרה כי יש לה תקווה, אלא שמן השמים נגזרה גזירה. בעת הלידה הודיע הרופא שהמצב מסוכן ואפשר להציל או את הילד או את האם ל"ע, אחד משניהם ייאלץ להקריב את חייו.

בשארית כוחותיה שאגה האם: "אני נותנת את חיי, עבור התינוק". ואז, בדמעות שליש הכתיבה את צוואתה. "דבר אחד אני מבקשת. בערב יום הבר מצווה של בני יחידי, תביאו אותו לקברי, ותספרו לו על אותה אם רחמניה שמסרה את נפשה עבורו". בכיה נקטע, ובמקומו נשמע בכי טהור של תינוק.

חלפו שלוש עשרה שנים. הילד גדל והחכים. הגיע העת לקיום הצוואה. הנער הולבש בחליפת בר מצוה, והוסע להר הזיתים אל מצבת אמו הורתו, בליווי מנין לאמירת קדיש. רגע לפני הקדיש ביקש האב האלמן לומר כמה דברים. הוא פנה אל הבן ואמר: "בני היקר, לפני שאתה הולך להגיד קדיש, אני חייב לספר משהו. כאן, מתחת למצבת האבן הזאת, שוכבת אמא שוויתרה על חייה כדי להביא אותך לעולם". הוא ניסה להמשיך את דבריו, אולם הדמעות והבכי עצרו אותו כשכל המלווים בוכים יחד עמו.

היחיד שנותר אדיש היה נער הבר מצוה. הוא מעולם לא חווה אהבת אם, ועדיין צעיר היה מידי כדי להבין עומק ומשמעות של הדברים. עם כל הרצון הטוב הוא לא ממש הצליח להתחבר לאבן עתיקה ולאותיות שבורות. הוא עמד בוהה ונבוך. מרוב מבוכה התחיל הנער לבדוק את המצבה, למששה בידיו, ללטף את האבנים ולנקות את הכיתוב. וכשהיה רבי שלום מבקש להגדיר את עומק המבוכה היה נותן שאגת בכי מרעידה: "עהר טאפט און עהר טאפט, און עהר טאפט א וואונט" (הוא ממשש וממשש, והמישוש מעלה אבן אטומה).

תוך כדי שדמעות השומעים ב'זכרון משה' זולגות על לחייהם, היה רבי שלום מפרט את הנמשל. "הילד הזה, הוא אנחנו. כולנו, מגיעים מידי שבוע אל המצבה- אל הכותל המערבי. אנו עומדים ומתרפקים על האבנים הגדולות. סוקרים אותן במבטים וממששים אבנים, וליבנו אטום. בדיוק כמו אותו בן, שלא השכיל להבין, שכביכול האבנים הללו הקריבו עצמן עבורנו. הקב"ה שפך עליהם את חמתו שהגיעה לנו. איך אפשר להישאר אדישים?

מה שאנו חיים היום זה בגלל שאין לנו בית מקדש- משפט קשה. לא ניתן להיות אדישים אל מול עובדה זו, ועל כן מחובתנו לבכות ולהתפלל כי ישוב ה' לציון וישיב את "המלמד" שהקריב עצמו עבורנו בבניין בית מקדשינו ותפארתנו.

בימים אלו עלינו להתאמץ בתפילה, להרבות בתורה ובמעשים טובים ולהכשיר את עצמינו להשראת השכינה, אזי נזכה שבמהרה תקוים בנו נבואת זכריה "כה אמר ה' שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים ונקראה ירושלים עיר האמת, והר ה' …. הר הקודש".

השארת תגובה