גילויים חדשים: 'אבק דרכים' – ניסיון הפיגוע ב'ניצנים'

גילויים חדשים על ניסיון הפיגוע הימי הגדול שתוכנן להתבצע בחג השבועות תש"נ, ונמנע בחסדי שמיים ■ "כל הזמן" חוזר 25 שנים לאחור ויחד עם גיבורי האירוע, אל"מ ישראל בן-חיים, משחזר את רגעי האימה ■ מסמך מרתק

סיירת מטכ"ל, האמל"ח של המחבלים וברקע סירת המחבלים
סיירת מטכ"ל, האמל"ח של המחבלים וברקע סירת המחבלים
הצטרפו עכשיו – וקבלו את העיתון היומי לתיבת המייל שלכם

"אבק דרכים" – זהו שם הקוד שניתן לניסיון הפיגוע הימי הענק, שתוכנן בקפידה ע"י מפקד הזרוע הצבאית של אש"ף, אבו ג'יהאד, ונקבע לביצוע בחג השבועות תש"נ ■ "כל הזמן" חוזר 25 שנים לאחור ויחד עם גיבורי האירוע, אל"מ ישראל בן-חיים, משחזר את רגעי האימה, המידע המודיעיני המדויק והכוננות הקיצונית שהביאה לסיכול המוצלח. שייקה מור וסימן טוב חממי שהיו על מטוס העגור ■ תוך כדי ביצוע התחקיר מתברר לנו, כי מי שביקש להתאוורר באותו יום עם משפחתו ונקלע לשטח האש, מטרים ספורים מהמחבלים החמושים, היה לא אחר מאשר הכתב הוותיק משה נוסבאום, שהיה גם העיתונאי היחיד שתיעד את קולות הירי ואת רגע ההשתלטות על המחבלים

■ ■ 

חג השבועות, ו' בסיון התש"נ, ה-30 במאי 1990. האינתיפאדה הראשונה בעיצומה. צה"ל בכוננות שיא ומבצע מעצרים רבים כדי לבלום ניסיונות לבצע פיגועים המוניים כתוצאה מהמתיחות שהגיעה לשיאה באותם ימים. בשירותי הביטחון בישראל מצטברות התרעות לכך שארגוני המחבלים שוקדים על פיגועי ראווה, תוך דגש על העיר תל אביב.

אבו ג'יאהד, באותה תקופה מפקד הזרוע הצבאית של אש"ף, כבר הוציא לפועל פיגועים רבים דרך הים. הידועים שבהם – הפיגוע במלון "סבוי" בת"א בשנת 1975; פיגוע "אוטובוס הדמים" בכביש החוף לפני 45 שנה; וניסיון הפיגוע באמצעות האוניה "אטבירוס" שהיה אמור להסתיים בנפגעים רבים בקריה בתל-אביב. הוא זיהה כי הים הוא נקודת טורפה ביטחונית ישראלית והמודל היה קבוע: ספינת-אם מורידה בקרבת חופי ישראל סירות גומי קטנות, עמוסות במחבלים ואמצעי לחימה, באמצעותן הם נוחתים בחוף ומבצעים פיגוע בנקודה סמוכה לחוף.

"אביר המודיעין הימי" מתריע

גם בשנת 1990 התקבלה התרעה כללית על ניסיון פיגוע דרך הים. חיל המודיעין קיבל מידע על כוונות אש"ף להוציא לפועל פיגוע ראווה דרך הים. בערב חג השבועות באותה שנה, המידע הפך לידיעה ברורה, ההתרעה הפכה לסכנה מידית ורמת הכוננות הועלתה. מי שכונה "אביר המודיעין הימי" – אלוף-משנה ניר פרס ז"ל, שכיהן באותה עת כקצין המודיעין הימי, מחליט לרדת לחמ"ל, הואיל ובהתאם למידע שהצטבר אצלו הוא קובע כי הגיע רגע האמת – ההכנות לפיגוע הסתיימו והוא יצא לדרך. חלקו של ניר פרס בסיכול הפיגוע לא היה ידוע עד כה. בחודש טבת תשע"ב נפטר אל"מ ניר פרס, ובהספד שנשא אלוף-משנה (במיל') שלמה גואטה, שהיה מפקדו של פרס, הוא חשף את חלקו של פרס בסיכול מספר פיגועים גדולים דרך הים במישור המודיעיני, כולל פרטי ניסיון הפיגוע אותם אנו חושפים בכתבה זו.

"אביר המודיעין הימי" – אלוף-משנה ניר פרס ז"ל
"אביר המודיעין הימי" – אלוף-משנה ניר פרס ז"ל

בדברי ההספד על פרס אומר אל"מ גואטה, בין היתר: "הנשמה היתרה שבה חנן אותך הקב"ה, היא זו שהביאה אותך בערב חג השבועות לפתוח את פיך ולצלצל בפעמונים, על מנת לסכל שוב פיגוע ראווה שעמד להתרחש עלינו בחג השבועות של שנת 1990".

בהמשך דבריו מתחיל גואטה לחשוף פרטים שלא נודעו עד כה, באשר לאותו ניסיון פיגוע ואשר הוגדרו מסווגים ביותר: "בשבועות הארוכים שקדמו לאותו חג שבועות, התמודד המודיעין הימי עם אחת הפרשיות המורכבות והמסובכות שידע אי-פעם. לאותה פרשייה קראנו "אבק דרכים". הרבה אבק, אובך וערפל אפפו את הפרשייה הזו. כולנו היינו דרוכים לקראת פיגוע גדול, אולם התמונה לא הייתה ברורה לחלוטין. והנה מגיע חג השבועות. ידענו שההתארגנות הארוכה בלוב הסתיימה ואנו מצויים לקראת מימוש הפיגוע. ניר היה קצין תורן של המודיעין הימי באותו ערב חג שבועות. באותו ערב התעכבתי במשרד, מוטרד, אחוז חששות ושקוע במחשבות. לפני שיצאתי הביתה עשיתי כמה טלפונים חשובים לעמיתים שלי בקהיליית המודיעין. אולם הדבר הכי חשוב שעשיתי הוא שירדתי לחמ"ל שלנו לשוחח עם ניר, להתייעץ איתו ולתדרך אותו.

"מצאתי אותו דרוך ובקיא בחומר. שיתפתי אותו בחששות שלי, תדרכתי אותו ונפרדנו בסביבות השעה 5 אחה"צ, תוך שניר מבטיח לי: אל תדאג שלמה, אהיה דרוך כמו נץ, לא אעזוב לשנייה אחת את המשמרת ואעדכן אותך בכל שינוי או תפנית. חלפו אולי שעתיים או שלוש וניר מתקשר אלי מטלפון מאובטח, מעביר לי כמה נתונים ושוטח בפניי את הערכתו המיומנת שזהו זה – הגענו לרגע האמת. בו במקום אימצתי את הערכתו המודיעינית ונתתי לו אישור לנקוט במספר צעדים. ידעתי שניר ניחן ברוח נבואתו של הנביא יחזקאל – "ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל… ארץ כי אביא עליה חרב, ולקחו עם הארץ איש אחד מקציהם ונתנו אותו להם לצופה. וראה את החרב באה על הארץ ותקע בשופר והזהיר את העם". מאוד מהר הסתבר שניר אכן תקע בשופר בזמן. אשריך, ניר, שזכית למלא את היעוד שניתן לך להיות צופה ומתריע בשער", כך מסיים גואטה את דברי ההספד, המשולב בפיסות מידע חשובות שיסייעו לנו להבין את משמעות הנס הגדול שהתרחש באותו חג שבועות.

בחזרה לאותו יום מתוח בחיל הים: ניר פרס מעביר את המידע המודיעיני לכלל הזרועות ולמטכ"ל וחיל הים נכנס לרמת הכוננות הגבוהה ביותר. כמעט כל כלי השייט של חיל הים יצאו לפטרל וסמוך לחצות הלילה כבר נפרסו כל הכוחות, שכללו 4 סטי"לים בטווח מרוחק ו-6 דבורים בטווחים קרובי יותר, במטרה לסרוק את השטח הימי כולו, לזהות את אותה ספינת-אם שאמורה להוריד את הסירות וליירט את הסירות ברגע האמת.

בספינת האם, שהגיעה מלוב, גבר החשש ממידע שדלף ובעיקר מספינות חיל הים שנראו מפטרלות במרץ רב, ובשל כך הוחלט להוריד את הסירות במרחק גדול מהחוף, מחשש שיזוהו. סירות הגומי, עמוסות המחבלים והאמל"ח, הורדו לים במרחק של כ-160 קילומטר (כ-100 מייל ימי) ולמחבלים נכונה הפלגה ארוכה בים סוער.

בשל המרחק הגדול מהחוף, הבינו המחבלים שהדלק שברשותם לא יספיק לכל שש הסירות והחליטו להצטמצם ל-4 סירות. כבר בשלב ההפלגה הראשוני התגלתה תקלה באחת הסירות והמחבלים שעליה עברו לאחת משלוש הסירות שנותרו פעילות.

תוכניתם המקורית של המחבלים הייתה להגיע עם בוקר אל מול חופי תל אביב, עמוסי המתרחצים, לירות לעברם ולאחר מכן לנחות בחוף כדי להשתלט על בניין או מלון, בדומה לפיגוע במלון "סבוי". בפועל, בשל המוכנות בצה"ל ופריסת ספינות חיל הים, נאלצה סירה אחת בה היו 5 מחבלים לפנות צפונה וסירה שנייה, עליה הצטופפו 11 מחבלים פנתה לכיוון דרום. את הסירה השלישית, עליה הועמסו הדלק ואמל"ח, נהג מחבל בודד, שהיה אמור ללוות את הסירות. בעקבות הפיצול – הוא בחר לפנות דרומה עם הסירה השנייה ובשלב מאוחר יותר נטש אותה ונמלט למצרים.

לכידת המחבלים. צילום: יעקב סער, לע"מ
לכידת המחבלים. צילום: יעקב סער, לע"מ

סירת מחבלים ראשונה נתפסת

השעה 6 בבוקר. מתח רב בחמ"ל חיל הים, המכ"ם סורק את השטח, הסטי"לים לא מפסיקים לרגע לפטרל, רשת הקשר כמעט שקטה. הבוקר האיר ובחיל הים מזהים מטרה מול חופי געש. רשת הקשר מתעוררת באחת. בחיל הים מבינים שמדובר באחת מסירות המרוץ שכבר עברה את קו הסטי"לים לכיוון חופי ישראל. ספינות הדבור שהיו קרובים יותר לחוף מצמצמים מרחק לכיוונה, גם חיל האוויר מוזנק. מסתבר, שהסירה לא ניסתה להימלט אלא הדלק במיכל שלה אזל וכך נפלה ככפרי בשל לידי צה"ל. בהתאם להנחיות באותם ימים, לאור החשש שהסירה ממולכדת או שיושביה ינסו לירות לעבר הלוחמים – ה"דבור" עוצר במרחק מהסירה ומורה ליושביה לקפוץ למים. המחבלים מבינים מהר מאוד את המצב, נכנעים וקופצים למים.

אל"מ אורי אודי בקוברה. צילום: דו"צ
אל"מ אורי אודי בקוברה. צילום: דו"צ

אלוף משנה (במיל') אודי אורי, שהיה באותה עת כונן "טייסת הקוברות השנייה", היה זה שהוזעק למקום במסק"ר כדי לסייע במרדף אחר הסירה. מספר בריאיון לביטאון חיה"א: "באותו הבוקר הייתי כונן בטייסת. הזניקו אותנו בערך בשעה שמונה לטוס צפונה ולא היה לנו מושג מה קורה. מהאוויר ראינו ספינת דבור של חיל הים ובסמוך לה סירת מרוץ כשאנשים במים לצידה. חיכינו להוראות הפעלה, אבל במטה בחרו להחזיר אותנו הביתה. בהמשך הסתבר לנו שמה שראינו הייתה סירת מרוץ, שהורדה יחד עם סירות נוספות מספינת מחבלים שיצאה מלוב, ונעצרה כ–40 קילומטרים מול חופי ישראל. לסירה אחת הייתה בעיה ולכן לא הגיעה אל החוף, את השנייה הצליח חיל הים לעצור וכחלק מנוהל המעצר שלהם נדרשים החשודים לקפוץ למים, כפי שראינו מהאוויר".

הסיור היומי על קו החוף לא בוצע

אל"מ ישראל בן-חיים, מפקד בסיס שדה דב, משחזר בשיחה ל"קו עיתונות" את השתלשלות האירוע: "ערב חג השבועות בשעות אחה"צ התקבלה התרעה חמה, אני הייתי מפקד שדה דב (כנף 15) והנוהל היה שאנחנו אמורים להוציא רכב סיור לכיוון החוף. קיבלתי החלטה נבונה והצבתי בג'יפ דווקא קצין ולא חיילי מילואים שהיו באותה עת בבסיס והיו אמורים לבצע זאת. במהלך המשמרת שלו הוא האזין לרשת הקשר ושמע על העלאת הכוננות. הוא דיווח לחדר המבצעים של הבסיס ואלו דיווחו לי. לפני שהלכתי לישון סמוך לחצות שמעתי שהוציאו את חיל הים לסיורים.

"בסביבות השעה 6 בבוקר קיבלתי הודעה שהתגלתה סירת מחבלים ללא דלק מול חוף געש, ושספינה של חיל הים שומרת עליה. מיד הבנתי שמשהו קורה ואני חייב להגיע לבסיס. למרות שהתחושה הכללית הייתה שלכדנו את המחבלים ושהאירוע נגמר, לא ידענו שישנם מחבלים נוספים הואיל וטרם חקרו את המחבלים שנלכדו. החלטתי שאני יוצא לכיוון הבסיס במהירות ובשבע בבוקר כבר התייצבתי בבסיס.

אל"מ ישראל בן חיים
אל"מ ישראל בן חיים

"הנהלים היו שבכל בוקר יוצא מטוס לסיור על קו החוף, אולם באותו בוקר, בשל תנאי מזג האוויר הקשה, לא יצא מטוס הסיור הקבוע, אלא 'הרקולס' אחר סרק את קו החוף. אני כטייס הבנתי שזה לא מתקבל על הדעת כי 'הרקולס' הוא לא מטוס שבנוי לסיור מהסוג הזה. התחלתי לעשות טלפונים – התקשרתי לאברהם עשהאל ואמרתי לו שאני מוטרד מזה שלא הוצאנו סיור הבוקר. הוא ענה לי שהוא הולך למשל"ט חיל הים לשוחח עם הרמטכ"ל דן שומרון, שהיה במקום באותה שעה ועקב מקרוב אחר ההתפתחות בלכידת המחבלים.

"במשל"ט התקבלה התחושה שהאירוע הסתיים וכל המחבלים נלכדו, וגם בשל מזג האוויר הסוער סירבו לאשר לי את הטיסה, למרות שביקשתי מספר פעמים. לא היססתי וביקשתי מהטייסת שיכינו את ה'עגור' להמראה. התקשרתי שוב לעשהאל, והודעתי לו שאני מתכוון לטוס בלי אישורים ואם הוא רוצה שישיג לזה אישור. זה לא דבר טריוויאלי שמפקד בסיס לוקח מטוס בצורה זו וגם לא הייתי אז בכוננות. אבל הואיל וחששתי שהכוננים יצאו בגלל שהטיסה לא אושרה, וגם בשל מזג האוויר הקשה, החלטתי לקחת את זה על עצמי. יחד איתי לקחתי את טייס המשנה רס"ן יואש קושניר ויצאנו. כבר בהסעה למטוס הודיעו לי שהטיסה מאושרת. שמחתי". לצידם של בן חיים וקושניר היו גם אנשי חיל הים סרן שייקה מור ורס"ר סימן טוב חממי.

"תוך כדי שאני מתיישר על מסלול ההמראה עם הפנים צפונה, אומרים לי בקשר שהבקר הצפוני רואה משהו לא מזוהה מול הים. דקה לאחר מכן אני שומע מבקר הטיסה שמכ"מ חיל הים זיהה משהו גם באזור אשקלון. המראתי בזריזות וקיבלתי החלטה ללכת דרומה. הפניתי את החרטום לכיוון 135, בין מערב לדרום וכך המשכנו בלי לשנות כיוון טיסה".

"אצבע אלוקים"

אל"מ ישראל בן-חיים עוצר לרגע להסביר: "למטוס העגור אין מכ"מ. מה שאתה רואה בעיניים זה מה שיש. היינו כבר במרחק כמה קילומטרים מהחוף, בערך מול אשדוד כשהכל מסביב מוקף ים כחול".

סימן טוב חממי
סימן טוב חממי

קצין הסיור שייקה מור וסימן טוב חממי אשר היו על המטוס, הבחינו בשובל קצף במרחק גדול, וכיוונו את הטייסים לעבר הנקודה. חממי כונה אז "הנץ" בשל עיניו החדות במשימות מסוג זה. מיד עם הגילוי דיווחו מור וחממי למשל"ט חיל הים, בן חיים דיווח לחיל האוויר.

בן חיים מתקרב לנקודה, "לפתע אני רואה מרחוק שובל קצף ארוך ונקודה במים. בשבילי זה היה אצבע אלוקים. הקצף הבהיר לי שמדובר בסירה מהירה מאוד.

"המשכתי לטוס לכיוונה. הנהלים היו שלא להתקרב יותר מ-3 קילומטרים לכלי-שייט, בשל החשש  מטילי סטרלה (טילי כתף נגד מטוסים. א.ג.). למרות הנהלים, בשל מצב החירום, התקרבתי לעברה וראיתי שזאת סירת גומי כשעליה מספר אנשים. הנמכתי טוס לעברם והבחנתי באנשים לבושים כמו אנשי קומנדו. לאחר מכן התברר לי שהם היו לבושים בגדי צלילה. הם נופפו לנו לשלום אבל החשד התעורר אצלי מיד, הואיל ואנשי השייטת בפרט וצה"ל בכלל, לא מקיימים אימונים בחג ואנחנו היום בחג שבועות. מה עוד שאנשי שייטת בד"כ לא מנופפים לשלום… ניסיתי לשכנע עצמי שאולי מדובר במטיילים אבל בגדי הקומנדו שלבשו שללו זאת.

"בשלב הזה עדיין לא התגבש החשד כי ישנם מחבלים נוספים באזור. ליתר ביטחון, צללתי לעברם שוב לבדיקה אחרונה וקרובה יותר. ההתנהגות המוזרה של השייטים וכלי הנשק שקלטתי על הסיפון כבר לא הותירו בי מקום לספק שאלו אכן מחבלים. עדכנתי מידית את הבקר שלנו ואת חיל הים על מיקום הסירה וכיוונה. טיפסתי לגובה לקחתי את הכיוון שלהם וטסתי במהירות לכיוון החוף כדי לוודא שאין אזרחים בכיוון הנחיתה המשוער. השעה הייתה בערך שמונה וחצי בבוקר, אני מעל חוף ניצנים והחוף עמוס במתרחצים.

"לאחר שווידאתי סופית שזהו הכיוון שלהם וזה עניין של דקות ספורות עד שסירת המחבלים תגיע אל החוף, עליתי שוב בקשר וביקשתי בתקיפות-יתר להזניק בדחיפות כוחות נוספים שיהיו מוכנים לתקיפה. הבקר החל להתווכח איתי בקש וביקשתי ממנו שיתקשר מיד למפקד חיל האוויר אביהו בן-נון, ששהה באותם רגעים בביתו. ביקשתי שיגידו לו את שמי ודרגתי ושאני דורש תגבורת בדחיפות. בנוסף התחלתי לספור את המחבלים שהיו על הסירה, הם ישבו בשורות. ספרתי בקשר "אחד, שניים"… עד 11.

"הסירה התקדמה במהירות לעבר החוף והתחלנו לבצע תמרונים חריפים תוך כדי טיסה במרחק קטן מאוד מהסירה כדי לעצור אותם, או להאט אותם. עשיתי שם דברים שאף פעם לא עשיתי, ממש עד קצה היכולת.

גופות המחבלים שרועות על הקרקע כשסביבם כח צהל. צולם ממסוק הקוברה
גופות המחבלים שרועות על הקרקע כשסביבם כח צהל. צולם ממסוק הקוברה

"העגור הוא מטוס גרמני חזק שמתאים לתמרונים חריפים במהירות נמוכה ומסוגל לבצע פניות ברדיוס קטן מאד. ניסינו להפחיד אותם, ביצענו יעפים בגובה מעל המחבלים בגובה מינימאלי – אולי 5 מטר מעליה ולפתע הבחנו שהם מנסים לירות לעברנו טיל סטרלה. משום מה הייתה להם תקלה והוא לא עבד. לאחר מכן שהוא כשבדקו את הטיל הוא עבד מצוין ופשוט היה לנו נס.

"בינתיים, הזמן אוזל במהירות ולא נותרה לנו ברירה, כי הבנתי שמקסימום בתוך שתי דקות הסירה תגיע אל החוף. שקלתי לרגע להתרסק על הסירה. אני זוכר ששאלתי את יואש (טייס המשנה. א.ג.), אבל זאת הייתה בעיה כי הסירה שטה במהירות שכ-80 קמ"ש. גם אם היינו נבצע ניסיון ריסוק, רוב הסיכויים שנחטיא אותה. אבל לצערי לא היה לנו נשק או כל אפשרות אחרת לנטרל אותם וזה היה רגע מתסכל שלא אשכח".

אגב, בתחקיר שבוצע לאחר האירוע כתב אל"מ בן-חיים, כי חייבים לחמש את העגור במקלעים, היות שבסיטואציה דומה זה יכול לשנות את התמונה. כך זכה העגור בחימוש, שלא נעשה בו שימוש רב וגרם בעיקר לדאגה שנגרמה לטייסים מחשש לפליטת כדור לעבר צינור הדלק שיכול לגרום לפיצוץ המטוס.

בן-חיים ממשיך בתיאור המצב: "המשכנו לשבת עליהם. זה היה נראה שהם היו מאוד מבוהלים, הם היו בטוחים שכל הצבא מחכה להם על החוף. והם הולכים למות. בשלב הזה הגיע 'דבור' מנמל אשדוד, אך המסוקים עדיין התעכבו. הדבור פתח בירי מקלעים ופגזים לעבר הסירה, כשהיא כבר ממש בסמוך לחוף. הסירה הקטנה הייתה הרבה יותר זריזה, חמקה מירי הדבור ועלתה לחוף כמאה מטרים סמוך למתרחצים. הדבור המשיך לירות לכיוון הסירה שהייתה על החוף, כך שהקליעים נורו לעבר החוף. למזלנו הם לא פגעו במתרחצים. בשלב הזה המתרחצים החלו לברוח מהחוף לשמע קולות הירי. ומה שראינו מלמעלה היה נראה כמו יציאת מצרים. אנשים גם היו לחוצים מאוד בגלל האינתיפאדה, אז הם ברחו מהר. מלמעלה אני מבחין במחבלים עוזבים את הסירה במהירות ורצים עם נשקם לעבר שיח גדול על החוף. ספרנו שוב את המחבלים כדי לוודא שחלק לא ברחו לצדדים אחרים והמשכנו לבצע יעפים מעל השיח".

קצין הסיור של חיל הים שהיה במטוס העגור שייקה מור מציין לשבח את אל"מ ישראל בן-חיים, "הוא הרים את צה"ל על הרגליים, הזניק את הכוחות, והביא את הרעיון לספור את המחבלים, כך שכל אחד ספר בעצמו, ולאחר מכן בדקנו שאכן כולנו הגענו למספר שווה, ומחבלים לא חמקו מאיתנו".

כתב המשטרה על חוף הים

בעת נחיתת המחבלים בחוף ניצנים שהה במקום העיתונאי הוותיק משה נוסבאום, באותם ימים, כתב לענייני משטרה של "קול ישראל". נוסבאום היה העיתונאי היחיד שתיעד את האירוע מתחילתו ועד סופו.

בשיחה עם "כל הזמן" חוזר נוסבאום 23 שנה לאחור, אל אותו בוקר קשה. "האינתיפאדה הייתה בעיצומה. ירדתי עם המשפחה לניצנים כדי להתאוורר. סוג של בריחה מסערת הפיגועים והלחץ ששרר בירושלים. תוך כדי שאנחנו יושבים, אשתי אומרת לי "יש יריות, אני שומעת יריות". ברגע הראשון לא ייחסתי לזה משמעות, אבל אז גם הבן שלי אמר שגם הוא שומע יריות. ברגע הזה הבנתי שמשהו חריג קורה.

משה נוסבאום. צילום: יח"צ
משה נוסבאום. צילום: יח"צ

"סרקנו סביבנו והבחנו בים, במרחק של כ-200 מטר מאיתנו, בסירה קטנה שאחריה ספינה ממנה נורים צרורות של קליעים. ראינו את הקליעים הנותבים (קליע מיוחד זוהר במעופו, שנועד גם כדי לגרום להצתה בעת פגיעה במכלי דלק. א.ג.). הבנו שיש כאן משהו חריג מאוד. הייתי אז כתב "קול ישראל" וברכבי היה דרך-קבע טייפ להקלטה וטלפון נייד מגושם של אותם שנים. לקחתי את משפחתי בחזרה לכיוון האוטו, הוצאתי את הטייפ והטלפון והתחלתי ללכת על קו החוף במקביל לשתי הספינות ששטו מצפון לדרום.

"באותו רגע שמעתי את המציל מכריז ברמקול לרוחצים לעזוב את החוף מידית. המשכתי ללכת על החוף תוך כדי שאני מתחיל להקליט את קולות הירי. אחרי 70-80 מטר הסירה הקטנה שברה לכיוון החוף כשאחריה הסטי"ל של חיל הים. למחבלים הייתה "זודיאק" – סירת קומנדו. מאחר והם שברו לכיוון החוף והסטי"ל המשיך לירות לעברם, הירי זלג אל החוף. רצתי לתפוס מחסה מאחורי שוחה והתקשרתי לכתבת הצבאית של 'קול ישראל' כרמלה מנשה. דיווחתי לה על המתרחש והיא כמובן לא ידעה על-כך כלום. אמרתי לה שכדאי שאברח מהשטח כי הכדורים שורקים ממש לידי אבל היא אמרה לי: "שלא תעז לעזוב את החוף".

"בלית ברירה התחלתי לקפץ ממסתור למסתור כשלפתע עוצר לידי ג'יפ לבן וממנו יורדים שני אנשים. הם פונים אלי ושואלים 'אתה משה נוסבאום'?, השבתי בחיוב. "השתגעת לגמרי?", הם מטיחים בי, "השארת את אשתך ושני הילדים על החוף והמפתחות אצלך. כל האנשים כבר עזבו את החוף והם נותרו לבדם ללא יכולת לעזוב". התברר לי שזהו קצין הביטחון של ניצנים. לא הייתה לי ברירה ונאלצתי לעלות על הג'יפ. בינתיים, ראיתי אני מבחין שהסירה עלתה על החוף וחלק מהמחבלים ברחו לעבר השיחים והסתתרו. האש שנורתה ללא הפסקה סגרה עליהם.

"בשלב הזה כבר חולצתי לאחור עם הג'יפ וראיתי שהחלו להגיע כוחות משטרה גדולים ומסוקים. כבר הייתי די רחוק מהם. גם המפכ"ל יעקב טרנר ובכירי המשטרה הגיעו לזירה. לרגע הם לא הצליחו להבין איך אני הגעתי לפניהם לאירוע הזה… לטרנר לא היה פלאפון והוא ביקש להשתמש בשלי ואיתו הוא יצר קשר עם האלוף איציק מרדכי, שהיה אז מפקד פיקוד מרכז. הוא החזיר לי את הפלאפון, ורבע שעה אחרי שהם שוחחו בניהם אני מקבל שיחה, אני עונה, ומתברר שזה האלוף איציק מרדכי, הוא כמובן לא הבין איך זה שאני עונה לו "בטלפון של טרנר"…

המחבלים פושטים את בגדי הצלילה

אל"מ אודי אורי, שבדיוק סיים את תפקידו כסגן מפקד הטייסת, הוזעק שוב: "ישבנו במועדון בטייסת ופתאום נשמעת עוד סירנה, מזניקים אותנו שוב לטוס כמה שיותר מהר לכיוון אשקלון. תוך כדי טיסה אנחנו מקבלים מידע מהבקר על סירת המנוע השלישית שהצליחה להגיע לחוף. השעה הייתה עשר בבוקר בערך ואני זוכר איך שעברנו מעל חוף ניצנים, שהיה מלא במתרחצים, והבנתי שאם המחבלים האלו מצליחים להגיע אל האנשים בחוף זה ייגמר בטבח. המסוק הראשון ירה תוך כדי תנועה טיל על הסירה לאחר שהמחבלים כבר הספיקו לרדת ממנה לכיוון האנשים שבחוף". אורי מסיים את תיאורו ומוסיף זווית אישית: "זה היה מצב מאוד מיוחד. נלחמנו ממש ליד הבית. זה שונה מאוד מלבצע אותה פעילות באזור רצועת הביטחון בדרום לבנון, למשל. מה עוד, שאשתי והילדים שהו בחוף בדיוק באותה שעה בה אנחנו חיסלנו את המחבלים"…

כ-20 דקות לאחר נחיתת המחבלים לחוף ניצנים, תוך כדי שהמחבלים עדיין במסווה השיחים, פושטים את בגדי הצלילה ומתווכחים האם להיכנע או להילחם, ה'קוברות' הגיעו עם הוראה לאתר את המחבלים. טייס העגור אל"מ בן-חיים מכוון אותם לעבר השיח בו הסתתרו המחבלים. בן חיים מספר: "הבחנתי שהיה ויכוח בין המחבלים ככל הנראה אם להיכנע או לא, ראיתי שהם מתפצלים ורק 7 מחבלים יצאו בידיים מורמות והחלו לצעוד מזרחה לכיוון בט"ר ניצנים. בדיוק באותו רגע הגיע סגן מפקד הטייסת אודי אורי במסק"ר והסברתי לו בקשר שהם מסתתרים מאחורי השיחים. הוא כיוון את התותח לעבר השיחים וירה, אבל לעבר השיחים הלא נכונים.

"ביצעתי יעף נמוך מעל השיח בו הם הסתתרו כדי לסמן לטייס הקוברה את מיקומם והוא ביצע שוב ירי, הפעם ידיעתי שזה היה למקום הנכון, כי אף אחד מהמחבלים לא יצא. הוא ביצע ירי מאסיבי נוסף והשיח החל כולו לבעור בעיקר בשל התחמושת שהייתה עם המחבלים והתפוצצה. ראינו שאין שום תזוזה בשיח וכבר היה ברור לנו שהם הרוגים. שמרנו על קשר עין עם המחבלים שנכנעו, הם הספיקו לצעוד אולי חצי קילומטר עד שהקוברה השני הגיע וירה לעברם צרור ארוך. הם נשכבו מיד על הרצפה עם ידיים על הראש, תוך שהמסוק מרחף מעליהם בגובה כשני מטרים ושומר עליהם עד להגעת הכוחות הקרקעיים. מחזה יוצא דופן למדי".

מטולי רקטות ואמל"ח שנאספו מהמחבלים
מטולי רקטות ואמל"ח שנאספו מהמחבלים

סיירת מטכ"ל מגיעה ב'יסעורים'

בשלב הזה כבר הגיעו הכוחות הקרקעיים. ראשונים הגיעו מכוח גבעתי ולאחריהם שני צוותי סיירת מטכ"ל, שהגיעו ביסעורים של "דורסי הלילה" והונחתו בחוף. מפקד הצוותים היה תא"ל נדב פדן, כיום מפקד עוצבת 'אדום'. טייס העגור אל"מ בן-חיים מתבקש לטפס לגובה היות וגם זוג מסק"רים נוספים הגיעו. כוח הסיירת מתקרב למחבלים השוכבים, המחבלים היו נראים מותשים ועייפים מההפלגה הלילית ומבוהלים מהמסוקים ומכוח הסיירת שעצר אותם והם נכנעו ללא התנגדות.

על אחת הדיונות ישבו והמתינו שר הביטחון משה ארנס ואלוף פיקוד המרכז איציק מרדכי והמחבלים השבויים הובאו לפניהם. באותו רגע, בניגוד לאירוע בבוקר בו חשבו שלכידת המחבלים היוותה את סיום הפרשה, הפעם הפרנויה אולי הייתה מוגזמת ודיווח שהתקבל על סירה חשודה נוספת שנמצאת ליד חוף אשקלון, הקפיצה את כולם. אל"מ בן-חיים מספר: "יצאנו מיד למקום בליווי מסק"ר וכשהגענו לנקודה שנמסרה לנו, התברר לנו שמדובר בסירת דייג תמימה. הדיג שראה מטוס חג סביבו ומסוק קרב צולל לכיוונו, נבהל ועלה על החוף 'בפול גז', הוא נסע על החול ונעצר אחרי 15 מטר".

דקות לאחר מכן התקבל דיווח ברשת המשטרתית על מספר מחבלים שהשתלטו על מכונית מסוג סובארו כסופה, שנוסעת על כביש אשקלון-אשדוד. כוח סיירת מטכ"ל הוזנק לעבר הכביש והחל סורק אותו. "זה היה נראה כמו הפקה לסרט אקשן הגדול ביותר בישראל", אומר סא"ל (מיל') נ'. "טסנו על הכביש ובכל פעם שראינו סובארו עקפנו אותה וירדנו לו ממש מול נתיב הנסיעה. לא היינו צריכים לרדת מהמסוק, היינו 10 מטר מהם. ברכב הראשון הבחנו שמדובר במשפחה עם ילדים. ברכב השני שעצרנו היה בחור צעיר בודד וברכב השלישי כמדומני היו בני זוג. אין לי ספק שנוסעי הסובארו לא ישכחו את הרגע הזה לעולם". הדיווח התברר לבסוף כשגוי, ודקות לאחר מכן הכוח קיבל ביטול וחזר לבסיס.

אל"מ בן חיים מסכם: "כשהגעתי לשדה דב, הרמטכ"ל דן שומרון חיכה לי על מסלול הנחיתה ואמר לי: "הצלת היום את עם ישראל". זה יכול היה להיות הפיגוע הימי הכי גדול שהכרנו. אני יודע לקחת קרדיט כשצריך, אבל פה היו גם פשלות. אני לא איש דתי, אבל אני בהחלט מאמין שהייתה פה השגחה עליונה. כמויות האמל"ח שנתפסו, טילי הסטרלה, מטולי רקטות, רובים ואלפי כדורים, מסיכות אב"כ, שכפ"צים, כל אלו העידו על כוונת המחבלים לבצע "פיגוע ראווה" ענק. פיגוע שיהיה גדול מהפיגועים באותו מודל שקדמו לו – 'הפיגוע במלון סבוי' ב-1975, אז הגיעו 8 מחבלים אל חופי תל אביב והתבצרו במלון סבוי, והחזיקו בני ערובה. בפיגוע הזה נהרגו 11 ישראלים. שלוש שנים לאחר מכן, ב-1978, נחתו מחבלים בחוף מעגן מיכאל, השתלטו על אוטובוס מטיילים שנסע בכביש החוף ודרשו מהנהג להמשיך בנסיעה לתל אביב. בפיגוע 'אוטובוס הדמים' נרצחו 35 ישראלים, וכ־70 נפצעו".

זה היה הנס הגדול של חג השבועות תש"נ וזה גם התברר כניסיון הפיגוע הימי הגדול ביותר, ניסיון שבחסדי שמים לא צלח.

סירת המחבלים שנתפסה מול חוף ניצנים במאי 1990 כפי שמוצגת במוזיאון חיל הים
סירת המחבלים שנתפסה מול חוף ניצנים במאי 1990 כפי שמוצגת במוזיאון חיל הים

צל"שים והפקת לקחים

אלוף-משנה ניר פרס היה הקצין שהקפיץ את כוחות העילית של צה"ל, על בסיס מידע מודיעיני מדויק, ועל חלקו בפרשה הוא קיבל צל"ש ממפקד חיל הים דאז, האלוף מיכה רם.

אלוף משנה (מיל') ישראל בן-חיים, טייס העגור זכה בצל"ש מטעם מפקד חיל-האוויר דאז אביהו בן-נון על שזיהה את סירת המחבלים, הזניק את כוחות הביטחון הנחוצים ועד להגעתם ריתק את המחבלים לחוף ע"י ביצוע יעפים על גבול מעטפת הטיסה של המטוס, תוך סיכון רב.

רס"ן (מיל') יואש קושניר, טייס המשנה של העגור, זכה בצל"ש על חלקו בלכידת המחבלים וסיכול הפיגוע.

תא"ל נדב פדן, שפיקד על שני צוותי סיירת מטכ"ל שהוזנקו במסוקי יסעור לחוף ניצנים והשתתפו בלכידתם של 11 המחבלים, זכה גם הוא בצל"ש סיירת מטכ"ל.

לאחר האירוע, קיבלו גם שייקה מור וסימן טוב חממי מכתבי הוקרה על פעילותם לזיהוי הסירה ממפקד היחידה בחיל הים, ומאל"מ בן חיים כתב "אין הזדמנות טובה מזו להודות לכם על חלקכם באותו אירוע. רצוני שתדעו כי רס"ן קושניר ואני רואים בכם הסיירים, שותפים ראויים לציון שניתן לנו. תודה".

בצה"ל גם הפיקו לקחים מהאירוע ומהמרדף הכושל של ה'דבורים' אחר הסירה המהירה. כדי להתאים את צה"ל ללחימה בסירות המחבלים המהירות, שהיו למעשה סירות מרוץ, הוחלט להציב בנמל אשדוד 'דבורים' מוסבים, עם מנועים משופרים המגיעים למהירות גבוהה יותר.

בתקופה האחרונה הועלה לרשת וידאו נדיר מניסיון הפיגוע בחוף ניצנים, אשר שודר בערוץ הראשון, והועלה על ידי גיל חזקיה. צפו.

תגובה אחת
  1. חסדי שמיים? אתם קוראים לזה חסדי שמיים? יהזויים

השארת תגובה