החיים כמסע – א"א לדלג על אף תחנה

זה בדיוק המסר מסיפור המסעות שמתארת התורה: לומר לך שהחיים הם פאזל של 42 תחנות ואי אפשר לדלג על אף אחת מהן. כל נקודה תורמת את חלקה למבנה השלם של החיים

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

אלו היו שנות מלחמת העולם השנייה ואירופה בערה באש ותמרות עשן. בעיירה החסידית באברויסק ברוסיה הלבנה הייתה אישה צעירה בשם נחמה מרגולין עם שלושה ילדים קטנים. בעלה, זושא, נלקח לצבא האדום ונחמה נאלצה לכתת רגליה למצוא לחם עבור שתי ילדותיה בנות העשר, מינה (רבקין) וטובה (אלטהויז), ועוד בן צעיר מהם. היא החליטה לעזוב את העיר שלה ולצאת למסע ארוך ברכבת לכיוון העיר טשקנט באוזבקיסטן. הרעב היה נורא ואת שאריות האוכל שמצאה, העבירה לילדים. היא הלכה ונחלשה עד שערב אחד נפחה את נשמתה ומתה. שתי הילדות היתומות נותרו לבדן עם אח קטן מהם עד שגם הוא נפטר והן נאלצו לקבור אותו בעצמן.

אנשים טובים העבירו אותם לבית יתומים ממשלתי, רחוק ונידח, במרחק 600 ק"מ מטשקנט. הם שהו שם כל המלחמה, וכאשר סוף-סוף הסתיימה, שאלו מנהלי המוסד אם הן זוכרות כתובת של קרוב משפחה כלשהו אליו יוכלו לכתוב על קיומן. אם הן אינן זוכרות כתובת כזו, הן יישארו בין כתלי המוסד ויקבלו חינוך קומוניסטי שינתק אותן לנצח מהעם ממנו באו.

הן לא היו אמורות לזכור, הן היו בסך הכול ילדות קטנות אחרי שנות מלחמה איומות ונוראות, ואולם האחות הגדולה יותר, מינה, שהייתה ילדה בת 12, נזכרה פתאום בתקרית שהתרחשה לפני שנים ארוכות: לפני פסח נהגה האימא שלהן לשלוח שומן אווזים (שמאלץ) למשפחת אחותה, דרייזא, אשת הרב יעקב יוסף רסקין, בלנינגרד, עבור טיגון ובישול הבשר בפסח. המנהג היה לעטוף את השומן בחיתולים ולהניחו בארגז עץ ולשגר אותו בדואר לעיר הגדולה. שנה אחת לקחה האם את הבת, מינה, אתה לבית הדואר, ואולם הפקיד טען כי השומן נוטף מהארגז והוא אינו מוכן לשלוח אותו כך. האימא ניסתה לשכנע, אבל דבר לא עזר. זה היה מרגיז ומעייף, אבל לא נותרה לה ברירה חוץ מלחזור הביתה ולהביא עוד חיתולים וארגז. היא השאירה את הבת בדואר והלכה להביא מה שחסר.

בינתיים לא היה לילדה מה לעשות חוץ מלקרוא שוב ושוב את כתובת הדודים שהייתה משורטטת בגדול על הארגז. ככה ישבה במשך שעתיים ושיננה את הכתובת – וזה היכה בה פתאום בבית יתומים ממשלתי בסוף המלחמה..

מאותן 2 בנות יצאו שתי המשפחות אלטהויז וריבקין, שהן כיום משפחות המונות אלפי צאצאים בלעה"ר מסלתה ושמנה של חסידות חב"ד אשר פזורים בכל רחבי תבל.

בסיפור המיוחד הזה טמון הביאור לשאלה המפורסמת בפרשתינו, פרשת "מסעי" פותחת בחמישים פסוקים שאין בהם כל צורך לכאורה. הם אינם מלמדים דבר חדש ואם התורה הייתה מוותרת עליהם לא היה קורה כלום. רגע לפני הכניסה לארץ,
התורה חוזרת ומזכירה את 42 המסעות שבני ישראל התקדמו בהם לאורך 40 השנים במדבר. "ויסעו ויחנו … ויסעו ויחנו".

הפלא הגדול הוא שהתורה לא מספרת מה עשינו שם, לא מתארת שום חוויה מהמקומות הללו, רק את שמות התחנות בהם חנינו והמשכנו הלאה. ולא צריך להיות מפרש כדי לתמוה: מה המטרה בחזרה הזו? האם אנחנו נערים צעירים שעושים תחרות למי יש יותר חותמות בדרכון…?!

ראשית, הרי הדברים תוארו בתורה בזמן אמת ולשם מה לחזור עליהם שוב? שנית, הרי בני הדור שביקרו במקומות הללו כבר מתו בחולות המדבר ואוסף המקומות הללו לא אמר כלום לדור החדש שנולד להיכנס לארץ? ושלישית: הרי תקופת המדבר הייתה זמנית וחסרת משמעות נצחית לכאורה?

במיוחד שכמות הפסוקים היא חסרת פרופורציה: סימן ההיכר של התורה הוא הקיצור והתמצות ולכן אנו מאמינים באמונה שלמה כי כל אות ואפילו ו' החיבור באה ללמד משהו. לשם המחשה, סיפור בריאת העולם עליו מבוססת האמונה העולמית בבריאה בשישה ימים, תופש 31 פסוקים!. סיפור מתן תורה ועשרת הדברות שמהווה את הבסיס למוסר העולמי, מתרכז בתוך 14 פסוקים!. ואילו תזכור המקומות בהם עברו במדבר תופש 50 פסוקים – יותר מסיפור הבריאה ומתן תורה גם יחד.

מדובר בשאלה מהותית שהעסיקה את המפרשים בכל הדורות. הרמב"ם טוען כי התורה באה להיאבק בשכחה. טבע האדם הוא לשכוח את הנסים שנעשו לו. האדם הוא יצור מחובר מדי למציאות ולכן נוטה לצמצם את הופעת הנסים בחייו, וכך עלולים לבוא היסטוריונים במשך הדורות ולטעון שבני ישראל חנו קרוב לגבולות ארץ מיושבת כלשהי ומשם הביאו אוכל ומים. לכן התורה חוזרת ומזכירה את המקומות הספציפיים בהם חנו כדי שיהיה ברור שהם ישבו בעומק המדבר והתקיימו בצורה נסית.

מורה נבוכים חלק ג פרק נ: אלו הספורים אשר סיפר בתורה שיחשבו רבים שאין תועלת בזכרם… ומזה הזכרת המסעות שיֵרָאה שזכר מה שאין תועלת בו כלל … ו[אולם] הצורך בו גדול מאד, מפני שכל הנסים אין אמתתם ברורה רק למי שראם, אך לעתיד יהיה זיכרונם סיפור ואפשר שיכזיבם השומע … [כמו] עמוֹד ישראל במדבר ארבעים שנה והִמצֵא בו המן בכל יום, והמדבר ההוא כמו שזכר הכתוב 'נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם' … וכאשר ידע השם יתעלה שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד ויחשבו שעמידתם היתה במדבר קרוב מן הישוב שאפשר לאדם לעמוד בו … מפני זה … חִזֵק עניני אלו הפלאים בְּבאוּר המסעות ההם, שידעו גודל הפלא בישיבת מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה.

זה ביאור יפה, אבל הוא קשה להבנה: התורה הייתה צריכה לומר לפי זה 'אלה חניות בני ישראל במדבר' כדי להדגיש את המקומות הרחוקים בהם חנו והתעכבו ארבעים שנה, ומדוע מדגישה את המסע עצמו ממקום למקום כאילו שהעיקר הוא המעבר והשינוי ממקום למקום?

וכך כותב האלשיך: "למה מונה המסעות ולא החניות, כדרך העולם שאין מונים מקום שיצאו משם כי אם המקום שחנו בו? וגם אין אדם עושה עיקר מהנסיעה מכל אחד מהמקומות כי אם מה שהיה לו כשחנה בהם?"

רש"י כותב הסבר אחר בשם רבי משה הדרשן: התורה באה לשלול את הרושם כאילו בני ישראל טולטלו כל העת ממקום למקום, ולכן מסכמת את המסעות כדי להודיע "חסדיו של מקום" שרוב הזמן הם ישבו במקום אחד. 14 מסעות היו עוד בשנה הראשונה ליציאת מצרים, קודם חטא המרגלים, עוד 8 מסעות היו בשנה האחרונה לפני הכניסה לארץ. וכך יוצא שהם עברו רק 20 מסעות ב-38 השנים שבאמצע.

רש"י: "למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום שאף שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה … שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות – צא מהם י"ד שכולם היו בשנה ראשונה, קודם גזירה…. ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן … נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות".

אבל גם התירוץ הזה קשה להבנה (כפי שרש"י עצמו טורח להביא עוד פירוש ממדרש תנחומא). שכן זה לא "חסד" גדול לעבור 20 דירות בתוך 38 שנים. ואף שהם גרו באוהלים ניידים ולא בטירות פאר, עדיין קשה לראות בטלטולים הללו את גודל "חסדיו של מקום". ואכן הרמב"ן טוען שאין לנו הסבר משכנע לפרשת המסעות וזה מסוג הסודות שרק הקב"ה יודע טעמם.

רמב"ן: "והנה מכתב המסעות מצות השם היא … ענין לא נתגלה לנו סודו, וזהו שנאמר "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'" [כי רק ה' יודע סודו].

ואולם מעבר לפשט הפשוט, ישנו יסוד גדול בשמו של הבעש"ט הקדוש. נכדו של הבעש"ט, רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, בעל מחבר "דגל מחנה אפרים" [בן בתו של הבעש"ט, אודל, ואחיהם של רבי ברוך ממזיבוז ופייגה, אמו של רבי נחמן מברסלב] מביא בשם סבו תובנה גדולה:

דגל מחנה אפרים ד"ה ויכתוב משה: "שמעתי בשם אדוני זקני כי כל המסעות היו מ"ב והם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו. כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים כנודע ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה… ובוודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי לידע הדרך אשר ילך בו כל ימי חייו ליסע ממסע למסע.

המסעות לא נכתבו בשבילם אלא בשבילנו, לומר שהחיים הם מסע ארוך של 42 תחנות וכל אחד מאתנו מבקר בכל אחת מהתחנות הללו. לכל אחד יש "מרה" – מקומות שמר לו, ולכל אחד יש "מתקה" – מקומות שמתוק לו. לכל אחד יש "קברות התאווה" – מקומות שהוא קובר את התאווה ומקומות הפוכים, והתורה מונה את כל המקומות הללו כדי שנצא מוכנים למסע של החיים .

שמעתי פעם על סטיב ג'ובס, אחד האנשים ששינו את העולם והשפיעו על החיים של כל אדם. בתור מנכ"ל אפל הוא היה אחראי להמצאת המחשב האישי הפופולרי הראשון (אפל 2), ומאוחר יותר להמצאת האייפון והאייפד. כמה שנים לפני שנפטר ממחלה קשה בגיל 56 הוא נתן את "נאום חייו", מה שנחשב בעיני רבים לנאום ההשראה הטוב ביותר.

הוא סיפר שבגיל 17 הוא הוציא את כל החסכונות של הוריו כדי ללמוד בקולג' יוקרתי. אחרי שישה חודשי לימודים הוא לא ידע מה הוא עושה שם. המרצים שעממו אותו והוא התקשה להקשיב. הוא נשר מהלימודים וחיפש דרכים להתקיים. לא היה לו מקום לישון, אז הוא ישן על הרצפה בחדר של חבר. הוא אסף בקבוקי קולה ברחוב והחזיר אותם כפיקדון תמורת 5 סנט כדי לקנות אוכל, וביום ראשון היה הולך 5 קילומטר כדי לקבל ארוחה מבושלת במקום כלשהו.

מישהו הציע לו להצטרף ללימודי "קליגרפיה", אמנות קישוט האותיות, משהו כמו (להבדיל) כתיבת אותיות סת"ם. לא היה לזה שום קשר למה שהוא רוצה לעשות בחייו, אבל לא עמדה בפניו אפשרות טובה יותר. הוא למד צורות של פונטים, אותיות מסולסלות ומרווחים בין אותיות. הלימוד הזה היה ההשראה להמצאת המחשב על ידו עשר שנים מאוחר יותר כשהקים את אפל. הלימוד הזה הפך פתאום להיות נכס יקר ערך. לפתע היה אפשר להכניס את האומנות הזו לתוך המחשב ולייצר אותיות אלקטרוניות בצורות שונות ובמרווחים נוחים לקריאה, וכך להשפיע על עולם המחשוב כולו ועל דרך הקריאה של כל אדם בעולם.

המסקנה שלו היא שהחיים הם רצף של נקודות שאי אפשר להבין אותם בהווה, רק במבט לאחור.

מפתח זאת הרבי: זה בדיוק המסר מסיפור המסעות שמתארת התורה: לומר לך שהחיים הם פאזל של 42 תחנות ואי אפשר לדלג על אף אחת מהן. כל נקודה תורמת את חלקה למבנה השלם של החיים.

מה המסקנה מהתובנה הזו? כמה מסקנות: ראשית, המשפט היפה הבא: 'החיים מגלגלים אותנו למקומות רבים, בחלקם לא נהיה מחר, אבל מה שחשוב הוא להיות בכל מקום הכי טוב שאפשר'. ועוד מסקנות: תורת ישראל מתערבת בכל פרט בחיים, התורה מורה איך להתלבש, מה לאכול, ואפילו מה לחשוב בשעת האכילה. אולם זה לא בגלל שרוצים להתערב, כמו בגלל שכל רגע הוא חלק חשוב מסיפור חיינו. אצל יהודי, האכילה היא שליחות קדושה, השינה היא שליחות קדושה, אפילו ההליכה בדרך היא שליחות קדושה ולכן חשוב לתת לכל רגע משמעות ולעשות אותו הכי טוב.

ועוד מסקנה ביחס לחינוך הילדים: אנשים אומרים 'הילד קטן ואפשר להניח לו, כשהוא יגדל – נחנך אותו ונעניק לו ערכים טובים'. ואולם הסיפור של המסעות הוא שהעתיד מוכרע בעבר. גורל החיים הוא אוסף כל הפרטים והאירועים שחווינו מהרגע שנולדנו וכל אחד מהם יוצר השפעות ישירות על העתיד. ולכן חינוך טוב מתחיל כבר ברגע הלידה, ובמובן מסוים – אפילו קודם לכן.

השארת תגובה