כללים בדרישות ובהצבת גבולות

אחת המבוכות הגדולות שכל ההורים נבוכים בה היא: היכן הגבול הנכון בנתינה לילד, ועד כמה יש להרשות לו לפעול ולעשות כרצונו

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

לאחר ההקדמה החשובה האמורה לעיל בדבר המשקל הגדול שעל ההורים והמחנכים לייחס להצבת גבולות וגדרים בפני הילד, מבלי לגרוע במתן יחס חם ואוהב, נעבור כעת להדרכה מעשית בהצבת גבולות וגדרים נכונים בפני הילד. שהרי אמרו חכמים שתהיה "שמאל דוחה וימין מקרבת". שמאל היא היד החלשה, וביקשו להזהיר בכך שלא להקצין עד כדי מתן תחושת ריחוק לילד, חלילה.
יסוד החינוך לגדרים ולגבולות אצל הילד הוא:

לא כל מה שעולה במחשבה עושים; ולא כל מה שמתחשק רוכשים; ולא כל שנקלט באוזן מדברים; ובמה שטוב וראוי להיעשות – לא מתעצלים.

ומכיוון שהילד אינו יכול להבחין מעצמו בגבולות הנכונים, וגם אם יבחין אין כוחותיו הנפשיים חזקים דיים ליישמם בכוחות עצמו, על ההורים להציב את הגבולות, להדריך אליהם ולעמוד על יישומם.

***

את עיקרי הכללים הבסיסיים שבדרישות הנכונות מהילד ובהצבת גבולות מאוזנים בפניו, כותב הרב שמשון רפאל הירש ז"ל בלשונו הנפלאה בספרו "יסודות החינוך" (ח"ב עמ' נד).

משום חשיבות דבריו, הבה נתבונן בהם היטב: "לעולם אל תגזור עליו דבר מיותר וחסר חשיבות, וכן אל תסרב לדרישה בלתי מזיקה וחסרת חשיבות. לעולם אל תצוה עליו, וכן אל תסרב לו, מתוך מצב רוח אישי שלך שאין לו כל קשר עם הילד. עליך לנהוג זהירות ולחסוך ככל האפשר בסירובים ובמתן פקודות".

דרישות מיותרות וחסרות חשיבות מפתחות מרירות בלב הילד הנאלץ לעשות מה שאינו רוצה כלל לעשות, בעוד מצד האמת אין הכרח שיבצע אותן. את הדרישות יש לשמור למה שבאמת קיים הכרח לעשות, ומאחר שגם הילד מבין ברוב המקרים את חשיבות הביצוע, אינו מפתח מרירות וכעס בלבו כלפי מי שדורש ממנו לעשות זאת. וגם אם אינו מבין את החשיבות, לכל הפחות המעטנו בהצטברות המרירות שבלב, וכך היא לא תגיע לכדי מרד כללי, חלילה, בסמכות ההורית.

כך גם באשר לסירוב לדרישה בלתי מזיקה וחסרת חשיבות הבאה מצד הילד, את הסירובים הנחרצים יש לשמור כלפי דרישות מזיקות באמת, ואילו לדרישה שאין בה נזק, עלינו להסכים כל עוד בידינו לאפשר אותה, גם אם היינו מעדיפים מסיבת נוחות או מסיבה דומה שלא להסכים.

אולם את זאת יש לדעת. גם כשמדובר בדרישה או פנייה ובקשה שעלינו לסרב לה, עלינו להביע את הסירוב בצורה נכונה. לשם כך נדרשים שני תנאים:

תנאי ראשון: הרב שלמה וולבה זצ"ל, הנודע בגדולתו ובבקיאותו הרבה בנפש האדם ובחינוך ילדים, מדגיש שגם כאשר מסרבים לילד, יש להסביר לו בקצרה את סיבת הסירוב.

הסבר זה יבוא לא כחולשה והתרפסות של ההורה לפני הילד, אלא כהסבר ענייני שנועד למטרה אחת: שהילד יבין כי הסירוב אינו שרירותי, אלא נאמר מתוך הכרח ענייני ולאחר מחשבה שקולה.

לכן, כאשר ילד מגיע להוריו ובפיו בקשה שאי אפשר להסכים לה, תחילה יש לשמוע את בקשתו בכובד ראש וברצינות, ובשום אופן לא לקטוע את דבריו בביטול מהיר ומזלזל – גם אם בקשתו נשמעת חסרת הגיון לחלוטין, ואפילו מקוממת. לאחר הרהור קל, ניתן לסרב, ולהסביר את סיבת הסירוב עד כמה ששכלו יכול להבין. ואם יודע ההורה שהסירוב יגרום לאכזבה גדולה, נכון להוסיף מילים של הזדהות והבנה, כמו: "אני מבין שזה מאוד חשוב לך והייתי רוצה מאוד להסכים כדי לשמח אותך, אך מה לעשות שאני נאלץ לסרב". מילים אלה ייאמרו בטון מצטער ולא מתריס, בניסוח עדין, ובהימנעות מוויכוח עם הילד באמצעות מילים החלטיות.

ואם ביד ההורה להציע אפשרות חלופית או דחייה למועד אחר בו יתאפשר הדבר, הרי התועלת בזה רבה מאד, משום שהיא מפחיתה מעוצמת האכזבה של הילד, ומעבירה את המסר: "אתה אהובי והנני מעוניין מאוד להשביע את רצונך".

כאשר ההורים נוקטים בגישה זו, גם אם הילד אינו מסוגל להסכים עם סיבת הסירוב, הוא לכל הפחות אינו יוצא מהשיחה פגוע ונעלב, אלא לכל היותר רק מאוכזב.

תנאי שני: ״כן אבל״, תמיד עדיף מ״לא אבל״. כלומר, כאשר ההורים אינם מסכימים לאשר את בקשת הילד אלא לאחר שימלא תנאי מסוים, יש לייחס חשיבות רבה לנוסח התשובה שיקבל.
תמיד עדיף לומר: "בסדר, אני מסכים בתנאי ש…", מלומר: "לא, אני לא מסכים, אלא רק בתנאי ש…"

כך גם עדיף לומר: "הייתי מאוד שמח לקנות לך את האופניים שביקשת. לילד נפלא כמוך מגיע הכל! אבל זה לא יתאפשר כרגע. לאחרונה היו לנו הוצאות רבות לכבוד החגים, ולא כדאי לחרוג מהמסגרת". מלומר, "לא, אי אפשר לקנות עכשיו. לאחרונה היו לנו הוצאות רבות לכבוד החגים ואין סיכוי שאני מוציא עוד שקל אחד החודש".

וכמו כן עדיף לומר: "אין בעיה שתצא לבריכה, אבל לא היום כאשר אמא לא מרגישה טוב והיא זקוקה לעזרתך בבית. אפשר בעוד יום יומיים כאשר היא תרגיש טוב יותר". מלומר: "לא, אי אפשר. אתה לא רואה שאמא חולה והיא זקוקה לעזרתך?"
כאשר המשפט הפותח משדר תשובה שלילית נחרצת, הוא משאיר את חותמו השלילי בלב הילד, גם אם במשפט הבא מגיע תנאי שאם יתמלא יקבל הילד הסכמה למילוי בקשתו. המשפט הראשון נחרט וזכור יותר, והטעם הרע שבתחושת האכזבה המיידית נשאר בלב. ומכאן, קצרה הדרך לפתח רגשות שליליים כלפי ההורים.

לעומת זאת, כאשר המשפט הפותח משדר הסכמה עקרונית, הילד חש הזדהות מצד הוריו עם רצונו ושאיפה להגשים את בקשתו, אלא שישנה סיבה המעכבת את האישור בפועל. בדרך זו, על אף תחושת האכזבה הברורה שהוא חש כתוצאה מתשובת הסירוב, הילד אינו מפתח מרירות וכעס כלפי הוריו, כפי שמצוי לשמוע מצעירים שלבם טעון כעסים ומרירות כלפי הוריהם, והם בטוחים שהוריהם נהנים לסרב לבקשותיהם ואוהבים להציק להם.

עם זאת, יש להיזהר מרצף תשובות סירוב לבקשות ולמשאלות הילד, גם אם הן נאמרות במילים העדינות ביותר. במאזן הסופי הילד מגלה שכל בקשה שבאה לאחרונה מצדו נענתה בסירוב, ותחושת המרירות והכעס כלפי הוריו, בלתי נמנעת.

פרט חשוב נוסף. במידה שתשובת הסירוב כללה את המילים: "אקווה שבחודש הבא יתאפשר לי לקנות לך", יש להשתדל מאוד לקנות בחודש הבא, על אף שלא נאמרה לשון הבטחה. רוב הסיכויים שמילים אלה של ההורה נחרטו בזיכרונו של הילד, והוא ממתין ומצפה בכיליון עיניים לחודש הבא. ואם התשובה כללה את המילים: "בחודש הבא אקנה לך", על ההורה לחוש הכרח גמור לקנות לו. וכמו שהורו חכמינו ז"ל בתלמוד (סוכה מו ע"ב): "לא יאמר לילד אתן לך דבר מה, ולבסוף לא ייתן. משום שבכך מלמדו לשקר".

וכמה נפלא הדבר, שגם כאשר ברור להורים שהילד כבר שכח את בקשתו, הם עומדים בדיבורם, ומפתיעים אותו ברכישת מה שכל כך ציפה לו. או לכל הפחות מתעניינים תחילה האם הוא עדיין חפץ בדבר, ובמידה שהתשובה חיובית, יקיימו את אשר יצא מפיהם.

מתי להרשות לילד?

אחת המבוכות הגדולות שכל ההורים נבוכים בה היא: היכן הגבול הנכון בנתינה לילד, ועד כמה יש להרשות לו לפעול ולעשות כרצונו.

הנה משפט מפתח מדברי הרש"ר הירש ז"ל, השופך אור על המענה המאוזן לשאלה גדולה זו:

"תן לילדך והרשה לו כל מה שבידך לתת ולהרשות לו, ובתנאי שהדבר לא יסכן את טובתו הגופנית והמוסרית".

בלשונו הקצרה והתמציתית מלמד הרש"ר הירש כי נקודת המוצא צריכה להיות: נתינת מבוקשו של הילד, והסכמה למילוי משאלות לבו. שהרי לכל אדם יש רצונות ומשאלות משלו, שאם אין סיבה נכונה למונעם ממנו, אין להתנגד להם. אולם במידה שההורה נוכח לראות שמילוי בקשת הילד עלול להזיק לבריאותו הגופנית או למידותיו המוסריות, ליראת השמים או לסולם הערכים שלו, הרי אז, אין מנוס אלא לסרב. אולם גם אז, ללא זלזול והתרסה, אלא בכבוד ובגילוי הבנה.

***

אמנם לעיתים ההתמודדות אינה קלה. הילד המעוניין מאד במילוי בקשתו חוזר ומפציר בהוריו ואפילו בוכה וכועס, עורך הפגנת מחאה ונוקט בעיצומים. והאב או האם המוטרדים מתגובתו עומדים בפני ניסיון קשה. הם מבינים היטב שלא נכון ולא טוב להסכים לבקשתו, אבל רוצים שקט…

ממשיך הרב הירש ומזהיר: "אל תיתן לו מתוך אהבת עצמך, כדי שלא להפריע את מנוחתך, מה שלא היית נותן לו מתוך אהבתך אליו".

כלל גדול ונפלא הוא זה. מה שהילד לא היה מקבל משום אהבתינו אליו, הוא לא יקבל משום אהבתינו את עצמינו. שהרי עבורו זה גרוע!

***

ומה עושים כאשר ההורים מסרבים מסיבה נכונה, כמו למנוע נזק חינוכי או בריאותי, אך הילד בא בטענת המחץ: "אבל כל ההורים של חברי מסכימים, ולמה רק אתם אוסרים? למה רק לי אסור?"

בדרך כלל, הורים טובי לב השומעים טענה כזו, נרתעים מיד ואפילו נבהלים: "אם כל הורי חבריו מסכימים, כיצד אנו נאסור על ילדנו?"

אולם, אם אמנם הם הורים המעניקים לילדיהם מסרי אהבה וחום תמידיים, אל להם לשדר בהלה ולחץ. הילד יכול בהחלט לשמוע את המילים: "לנו בבית יש ערכים וכללים. אלינו הביתה דבר כזה לא נכנס. בבית חבריך מתנהלים על פי המדיניות של הוריהם, והם שיעשו כרצונם".

הורים אלה אינם צריכים לחשוש שמא הילד יתרחק מהם כתוצאה מהסירוב הזה. שהרי ילד שגדל באיזון הנכון: מצד אחד גבולות משולבים בגדרים ברורים מה מותר ומה אסור, ומאידך שפע חום ואהבה ותשומת לב, מקבל בדיוק את צרכיו הנפשיים. הוא יודע היטב שבמה שמותר יקבל את כל מבוקשו, ואם ההורים מסרבים הפעם, הרי זה משום שישנה סיבה מוצדקת והכרחית.

עם זאת, יש לתת את הדעת מראש לשלוח את הילד ללימודים במוסד חינוכי שהקו החינוכי ואיכות הילדים הלומדים בו אינם ירודים מהרמה הרוחנית והערכית שההורים מבקשים להקנות לילד. שאם לא כן, הרי שהילד מוכנס ביודעין לניסיון תמידי של "למה רק לי אסור", בנוסף להשפעה ההרסנית של חברה בלתי הולמת, ומה יעשה הבן ולא יחטא?

תגובה אחת
  1. מישהו שמע האם יש בעיית יהדות אצל הפרסים???

השארת תגובה