לא יחל דברו

פרשתנו פותחת בציווי: "איש כי ידור נדר לה' או ישבע שבועה לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". אם אדם נדר נדר על עצמו, או נשבע בפיו לאסור דבר מה על עצמו, מצווה התורה: "לא יחל דברו", שלא יחלל ולא יעבור על דבר הבטחתו

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים

יש להבין, מה שונה מצווה זו מהציווי של "מדבר שקר תרחק". אם אסור לשקר, כמובן שאסור להתחייב ולנדור נדר ואחר מכן להפר אותו, הרי גם זה שקר?

י"ל שבמצווה זו יש עומק גדול יותר על משמעות הפה והמילים. על האדם לא רק לדבוק באמת, אלא כפי שהמפרשים הוסיפו: "לא יחל דברו"- לא יעשה חולין את דיבוריו. גם בדברי אמת עליו לצמצם את דיבוריו בחול ולשמור על קדושת פיו.

הלשון אינה איבר פיזי בלבד. ביכולתה לעצור את השמיים, ומאידך, לפתוח את כל שערי השפע. 'ככל היוצא מפיו יעשה'. מילה היוצאת מן הפה אין דבר בעולם שידמה לה בעוצמתה. כל המערכות המשוכללות המשפיעות על מהלכי העולם, אין בכוחן לעשות את אשר מחוללת בשמיים ובארץ דיבור קדוש אחד, או חלילה דבר הבל וחולין.

מסופר שבאחד ממחנות העבודה, מפקד המחנה ימ"ש, לא הסתפק במראה שלדי האדם העובדים בפרך. מוחו השטני חיפש כל הזמן להוסיף עוד על קושי השיעבוד. וכך יצר נוהג אכזרי. שמדי בוקר נקראו האסירים בנביחות ובמקלות למסדר, כשמולם מדושן עונג, עמד המפקד סוקר בעיניו הטורפות אחר קורבן.

נשימת האסירים הייתה נעתקת, דעתם כמעט ונטרפה מהחרדה. ברגעים אלו היה נחרץ גורלו של אחד מהם, ללא כל סיבה, רק לשם השעשוע וההתעללות.

עונג ארסי נטפו משפתי הרשע בראותו את החיוורון הפושט על פני האסירים המסודרים בשורות, חסרי הישע והחוששים לחייהם. הקרבן שנקרא היה נורה לקול צחוקם החייתי של המפקד ושל חיילי האס אס שסביבו, כאשר לגודל הזוועה, איש מבין חבריו האסירים לא הורשה לעצום את עיניו ולהסב את ראשו. עינוי נוראי זה היה נמשך מידי יום ביומו.

וכך סיפר ר' אברהם שטיינר זצ"ל: בוקר אחד, עומד אני במקומי, ממתין לשמוע את שמו של העתיד לבוא היום למנוחת עולמים. "כץ" הדהד קולו המרושע של המפקד, ויד זדונית התרוממה והצביעה כלפיי. ביקשתי מיד לתקן, להעמיד את המפקד על טעותו. "איני כץ" כדי לצאת חופשי, אך בשבריר הרגע קודם שפציתי את פי, נשמע קול צעקה מבוהלת מתוכי.

לעולם לא תוכל להישיר מבט אל עצמך, כאשר תדע כי מילותיך שלך גדעו תקווה וחיים של יהודי אחר, ושילחוהו אל אפר הכבשנים. אם תפצה פה קרוב לוודאי שבשל חוסר הוודאות ההחלטה תהיה לסיים את חיי שניכם. שתוק. שלמה המלך כבר הכריז: "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו". היצמד אל המילים הקדושות, ולך גם בעת קשה זו לאור נתיבותיהם, ופי נותר חתום.

הוא פנה שמאלה על פי ההוראה. למרבה התדהמה קיבל הוראה לצעוד בעקבות אחד החיילים. "איך המרגש בדרך אל המוות? מענג, הלא כן?" צחקק מולו המפקד ברשעות. ר' אברהם דימה למצוא בו את דיוקנו של מלאך המוות המבקש ליטול את נשמתו אט אט, טיפה אחרי טיפה. אולם להפתעתו בהגיעם אל חדרו של המפקד הלמו בו המילים: "ובכן יהודון, החלטנו לשנות כיוון. היום חבריך לצריף הם אלו הנלקחים אל הכבשנים, ואתה נותר כאן לעבוד, היחיד מתוכם".

ר' אברהם שטיינר שרד את מוראות האימה, האריך ימים, והלך לאחרונה לעולמו בגיל תשעים ושש, כמניין "פיו". כמו שנאמר: "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו". ללמדנו כמה ערכו של דיבור.

זה ענינה של פרשתנו. לא רק לא לשקר, אלא בעיקר לשמור על כל מילה ולחשוב לפני שיוצאת. וכפי שתיקן החפץ חיים זצוק"ל בתפילה על הדיבור: "שתזכני… לשמור פי ולשוני מלשון הרע ורכילות… ואזהר מלדבר דברי שקר, חנופה, ליצנות, מחלוקת, כעס, גאווה, אונאת דברים, הלבנת פנים וכל דברים אסורים, וזכני שלא לדבר כי אם דבר הצריך לענייני גופי או נפשי, ושיהיו כל מעשי ודיבורי לשם שמיים".

השארת תגובה