גם השבוע: אסון גרעיני שגבה קרבנות

הרוסים שמרו תחילה על דממה, אולם לאור הדיווחים ברחבי העולם, נאלצה רוסיה להודות כי מדובר בצוללת גרעינית וכי מותם של המלחים מנעה אסון לאומי

אקולה, הצוללת הגרעינית הכבדה בעולם
אקולה, הצוללת הגרעינית הכבדה בעולם
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

בסנקט פטרסבורג הובאו למנוחות השבוע, תחת מעטה כבד של חשאיות, 14 ההרוגים בשריפה שאירעה בצוללת הגרעינית ביום שני שעבר. ההלוויה התקיימה בנוכחות בני משפחה מעטים וכוחות צבאיים. נסיבות השריפה עדיין לא ברורות לחלוטין והוגדרו על ידי השלטון "סוד מדינה". הטקס בבית הקברות בעיר נערך תחת אבטחה כבדה. המשטרה הצבאית עמדה על המשמר בשערי הכניסה, והתקשורת לא הורשתה לסקר את ההלוויות. גורם במשרד ההגנה אמר לסוכנות הידיעות הצרפתית "עליכם להבין שהזהויות של רוב האנשים שהתאספו פה חסויות ולא ניתן להראות את פרצופיהם".

אחרי שלשה ימים הודה נשיא רוסיה ולדימיר פוטין כי הצוללת הרוסית שנפגעה בשריפה לפני שלושה ימים הונעה בכוח גרעיני. שר ההגנה של רוסיה הוסיף כי הכור הגרעיני של הצוללת לא נפגע בשריפה והוא ממשיך לפעול כסדרו. הצוללת הובלה לבסיס של הצי הצפוני של רוסיה, בסברומורסק שלחופי ים ברנץ, כ-25 ק"מ מהעיר מורמנסק. ובגלל חשאיות הצוללת, מי שחוקר את האסון הוא מנהל המודיעין הצבאי. שר ההגנה אמר כי הוא מקווה שהצוללת תשוב בקרוב לשירות. גם נורבגיה, שבסמוך אליה אירע האסון, אמרה כי לא זוהו רמות קרינה חריגות לאחר השריפה.

כזכור, בשריפה שפרצה בתה הסוללות של הצוללת הגרעינית הסודית ביותר של רוסיה ביום שני האחרון, נספו 14 מלחים משאיפת גזים רעילים שעלו מהשריפה, לאחר שהקריבו את חייהם כדי למנוע מהאש להתפשט לשאר חלקי הצוללת – במטרה להציל את עמיתיהם ואת הצוללת עצמה. לפי דיווח באתר החדשות הרוסי BAZA, חמישה ניצולים פונו לבית חולים בבסיס, והם סובלים משאיפת עשן ומזעזוע מוח. לדברי שר ההגנה הרוסי "הכור הגרעיני של כלי השיט מבודד לחלוטין ואינו מאויש. אנשי הצוות ביצעו פעולות שאיפשרו להגן על הציוד הגרעיני והוא נמצא במצב תקני לחלוטין".

לפי דיווח באתר "פונטנקה", המלחים השתייכו ליחידה הימית הסודית 45707 הממוקמת בבסיס הימי בסנט פטרסבורג, ונחשבת לאחת היחידות הצבאיות הסודיות ביותר ברוסיה, אשר פיתחה תחנות גרעיניות תת-ימיות, ועיקר המשימה שלהם הייתה בענייני מודיעין, כלומר, חקר קרקעית הים לטובת הצבה של תחנות גרעיניות במעמקים. אולם, בפנטגון סבורים כי יעודה האמיתי הוא לחבל בכבלי תקשורת תת-מימיים.

עדות ראשונה לאסון השריפה בצוללת ברוסיה: צוות של ספינת דיג ששטו ביום שני שעבר ב-21:30, לכיוון האי קילדין בים ברנץ, אמרו שהם ראו את הצוללת הפגועה "לושאריק" עושה עליית חירום מעל פני הים ממש לפניהם, בזמן שהתרחשה בה השריפה. אחד מחברי צוות ספינת הדיג, שדיבר בעילום שם, תיאר את הרגעים לסוכנות הידיעות הרוסית SeverPost: "הצוללת עלתה אל פני הים בשלמותה. לאחר מכן אנשים התרוצצו על הסיפון שלה ואז הגיעו אליה ספינת קרב ושתי סירות גרר. לא ראיתי אף פעם דבר כזה (הכוונה לצוללת)". הדייג הוסיף כי "מבצע החילוץ נמשך כשעה וחצי, אז גררו את הצוללת למפרץ מבודד". הדייגים אמרו כי הצוללת התרחקה במהירות, ככל הנראה בכוחות עצמה והם לא ראו עשן יוצא ממנה. הצוללות והליווי שלה המשיכו למפרץ קולה, שנמצא לא רחוק מזירת האירוע, לבסיס הצי בסברומורסק, שם היא כרגע עוגנת. רק לאחר מכן נודע לדייגים כי גופות אנשי צוות הצוללת הורדו ברציפי הנמל.

בתוך כך, קולונל בדימוס ויקטור ברנטס, פרשן צבאי במוסקבה, חשף בעיתון "קומסומולסקיה פרבדה" כי השריפה פרצה אחרי סוג של "פיצוץ" שאירע בזמן שהצוללת הייתה בעומק של כ-1,000 רגל (כ-300 מטרים). הוא כתב כי אנשי הצוות נאבקו באש במשך שעה וחצי עד שהשתלטו עליה. – "הלהבות היו כה חמות, עד שלחברי הצוות לא היה זמן לחבוש מסכות נשימה, שהיו נמסות ככל הנראה". בעיתון דווח כי יחידת הכוח הגרעיני לא נפגעה במהלך הדליקה ולא התרחשה דליפה ממנה.

מגזין "Popular Mechanics" סקר בעבר את יכולותיה של הצוללת, וציין כי היא מצוידת בזרועות רובוטיות ויכולה לצלול עד לעומק של ק"מ. עם זאת, בדיווחים אחרים נאמר כי היא מסוגלת לצלול לעומק רב יותר. עוד צוין כי היא מסוגלת לשאת עד 25 אנשי צוות.

ב"קומסומולסקאיה פראבדה", אחד העיתונים הנפוצים ברוסיה נחשפו פרטים נוספים על השריפה, ע"פ הדיווח האש פרצה בעקבות "פיצוץ" כלשהו, כשהצוללת הייתה בעומק של כק"מ. ולאנשי הצוות לא היה די זמן ללבוש ציוד מגן והם נאבקו בלהבות במשך כשעה וחצי.

גורמים רשמיים אמרו כי משימת הצוללת הייתה לסקור את קרקעית ים ברנץ, קצין הימי ומפקד צוללת לשעבר אמר בעבר לעיתון הרוסי "איזבסטיה" כי תפקיד ההידרונאוטים (אסטרונאוטים ימיים) הוא לאסוף מידע ימי בנוגע לציוד האויב, להגן על קווי התקשורת התת-ימיים של הרוסים ולהביא מקרקעית הים שרידים של ציוד סודי שנותר מאחור בעקבות ניסויים או תאונות. עם זאת לפי אחת התיאוריות שהועלו, הצוללת השתתפה בביצוע ניסויים ימיים חשאיים לטורפדו הגרעיני פוסידון – כלי תת-ימי בלתי מאויש שהיה אחד ממערכות הנשק שחשף פוטין בנאומו בשנה שעברה. השנה אמר נשיא רוסיה כי אותה מערכת נשק עדין בשלבי ניסוי, ו"הניסויים עד כה מוצלחים".

בשבוע שעבר צוטט שר ההגנה הרוסי ממנו השתמע כי על הצוללת שנפגעה נמצא כור גרעיני. "הכור הגרעיני של כלי השיט מבודד לחלוטין ואינו מאויש. אנשי הצוות ביצעו פעולות שאיפשרו להגן על הציוד הגרעיני והוא נמצא במצב תקני לחלוטין". לפי דיווח באתר החדשות הרוסי BAZA, חמישה ניצולים פונו לבית חולים בבסיס, והם סובלים משאיפת עשן ומזעזוע מוח.

K-219 – האירוע השנוי במחלוקת

לאור האסון בשבוע שעבר, אנו מבקשים לחזור במנהרת הזמן אל האסונות הגרעיניים שאירעו בעשרות השנים האחרונות, שחלקם הובילו להרוגים רבים ותוצאות הרות אסון.

ביום שישי ה-3 באוקטובר 1986, בעוד הצוללת K-219 בת 15 השנים מבצעת סיור באוקיינוס האטלנטי מרחק של כ-1,090 קילומטרים מברמודה, התרחש פיצוץ ובעקבותיו שריפה בצינור הטיל. כיסוי פתח הטיל כשל, ובכך דלפו מי ים לתוך צינור הטיל ונוצרה תגובה כימית כאשר הם באו במגע עם הדלק הנוזלי שבטיל. על אף שלא הייתה התייחסות רשמית מעולם, מספר מקורות טוענים כי הסובייטים אמרו שהדליפה נגרמה בעקבות התנגשות עם צוללת USS אוגוסטה של צי ארצות הברית. אוגוסטה בהחלט פעלה בקרבת הצוללת הסובייטית, אך גם צי ארצות הברית וגם מפקד ה-K-219, איגור ברטינוב, שללו שהייתה התנגשות. K-219 כבר חוותה בעבר אירוע דומה, אחד מצינורות הטילים שלה כבר נוטרל ונאטם בריתוך. הוא נאטם באופן קבוע לאחר שמי ים שחדרו לצינור גרמו לתגובה כימית במגע עם הדלק שבטיל וכתוצאה מכך נגרם פיצוץ.

זמן קצר לאחר השעה 05:30 זמן מוסקבה, מי ים דלפו לתוך סיילו מספר 6 בצוללת K-219, נוצרה תגובה עם הדלק שבטיל שיצרה חומצה חנקתית. קצין הנשק בצוללת, אלכסנדר פטרצקוב, ניסה להתמודד עם האירוע על ידי פתיחת כיסוי הצינור ופריקת הטיל לים. בשעה 05:32 התרחש פיצוץ בסיילו 6. שאריות הטיל ושני ראשי הקרב הגרעיניים שלו נפלטו לים.

באירוע היו 6 הרוגים, כולם מצוות הצוללת. 4 מהם מתו ביום התקרית ב-3 באוקטובר 1986, והשניים הנותרים מתו בשלב מאוחר יותר כתוצאה מבעיות בריאותיות הקשורות לתקרית.

מאמר שנכתב ב-Undersea warfare על ידי איגור קורדין, קצין המבצעים של K-219 בזמן התקרית ולוטננט ווין גרסדוק מצי ארצות הברית, מתאר את מה שהתרחש לאחר הפיצוץ: שני מלחים נהרגו מיד בפיצוץ, והשלישי מת זמן קצר לאחר מכן משאיפת גז רעיל. בעקבות פרצה בגוף הצוללת, החלו לזרום מי ים לתוך כלי השייט והצוללת החלה לשקוע במהירות מעומק של 40 מטרים לכ-300 מטרים. אטימת כל התאים בצוללת בשילוב הפעלה של משאבות מים בתאים שנפגעו אפשרו לייצב את עומק הצוללת. הצוללת נשאה 16 טילים בליסטיים מסוג R-27 וצוידה על פי הערכות ב-34 ראשי קרב גרעיניים.

25 מלחים נלכדו בתאים שנאטמו, ורק לאחר התייעצות של הקפטן עם מומחים, ניתנה הוראה לקצין ההנדסה לפתוח את הצוהר ולהציל את 25 המלחים הלכודים. על אף שהכור הגרעיני היה צריך לכבות אוטומטית, הדבר לא קרה. סרגיי פרמינין בן ה-20 התנדב לכבות את הכור. תוך שימוש במסכת גז הוא הצליח לכבות את הכור. יחד עם זאת, שריפה גדולה פרצה בתוך התא והעלתה את הלחץ. כאשר פרמינין ניסה להגיע לחבריו בצד השני של הדלת, הבדלי הלחצים מנעו ממנו להצליח ולפתוח את הדלת, והוא מת בתא הכור כתוצאה מחנק.

כאשר הכור נמצא במצב בטוח, ועם מספיק יציבות על מנת לעלות לפני השטח, קפטן ברטינוב העלה את הצוללת בעזרת כוח מצברים בלבד. הוא קיבל הנחיה לגרור את הצוללת על ידי אוניית משא סובייטית לנמל הבית של הצוללת ב-Gadzhiyevo, מרחק 7,000 קילומטרים ממקום הצוללת. ניסיונות הגרירה כשלו, לאחר שכמויות משמעותיות של גז רעיל דלפו לתוך תאים נוספים, ברטינוב הורה לצוות בניגוד להוראות, להתפנות מהצוללת ולעבור לאוניית המשא, אך הוא עצמו נשאר על סיפון ה-K-219.

מוסקבה הביעה חוסר שביעות רצון מתפקודו של קפטן ברטינוב והורתה לולרי סנקני, קצין האבטחה של הצוללת, לתפוס פיקוד ולהעביר את הצוות ששרד בחזרה לצוללת ולחזור לפעילות. לפני שהצוות הספיק לבצע את הפקודות הגיעה הצפת המים לגובה שלא ניתן להתגבר עליה, וב-6 באוקטובר 1986 טבעה הצוללת K-219 לעומק 6,000 מטרים. כל ארסנל הנשק הגרעיני של הצוללת אבד עם טביעתה.

ב-1988 ספינת מחקר סובייטית מיקמה את עצמה מעל הריסות הצוללת וגילתה כי הצוללת נשברה לשתיים. כמה צינורות טילים היו פתוחים, והטילים ביחד עם ראשי הקרב הגרעיניים שלהם לא אותרו.

לפרמינין העונק עיטור הכוכב האדום על אומץ ליבו באבטחת הכור. ברטינוב הואשם בהזנחה, חבלה ובגידה. הוא מעולם לא נכלא, אך חיכה למשפטו ביקטרינבורג. ב-30 במאי 1986, שר ההגנה סרגיי סוקולוב שוחרר מתפקידו כתוצאה מתקרית מתיאס רוסט והוחלף על ידי דמיטרי יאזוב; האישומים נגד ברטינוב בוטלו.

K-8 – פרויקט "קיט"

התאונות החלו ב-13 באוקטובר 1960, במהלך פעילות בים ברנץ, התרחשה פריצה בצינור גנרטור הקיטור וכתוצאה מכך אבד נוזל קירור. בעוד הצוות פעל לאספקת חירום של מי קירור לכור במטרה למנוע התכה של הכור, דלפו כמויות גדולות של גז רדיואקטיבי וזיהמו את כלי השיט. רמת הרדיואקטיביות לא הייתה ידועה מכיוון שציוד המדידה לא היה מסוגל למדוד בקנה מידה כה גדול. שלושה מאנשי הצוות סבלו מנזקי קרינה הנראים לעין, ורבים מאנשי הצוות נחשפו לרמות קרינה של עד 2 Sv.

במהלך תרגיל צבאי ימי גדול שנערך ב-8 באפריל 1970 סבלה K-8 משריפות בשני מדורים בו זמנית. השריפה התפשטה במערכת האיוורור בעקבות קצר חשמלי במדורים 3 ו-7, בזמן שהצוללת הייתה בעומק 120 מטרים. שני הכורים הגרעיניים כובו.

הקפטן הורה לכל הצוות לנטוש את הצוללת אך ביטל את הפקודה ברגע שהגיעה גוררת. 52 אנשי צוות, כולל הקפטן סוולוד בסינוב עלו בחזרה על הצוללת שנגררה, אך זו טבעה בים הסוער בזמן שנגררה במפרץ ביסקאיה שבאוקיינוס האטלנטי. היה זה האובדן הראשון של צוללת גרעינית סובייטית. 8 אנשי צוות כבר נהרגו בעקבות נעילת מדורים מסוימים למניעת ההצפה והתפשטות האש. כל אנשי הצוות שעלו בחזרה נהרגו כתוצאה מהרעלת פחמן דו-חמצני והצפות במהלך 80 השעות בהן שהתה במזג אוויר סוער. 73 אנשי צוות שרדו. K-8 טבעה ושקעה לעומק 4,680 מטרים, כאשר מתוך 24 הטורפדו שהיו על סיפונה ארבעה נשאו ראשי נפץ גרעיניים.

אסון תדלוק הכור

K-431 הושלמה ב-1965 כיחידה K-31, צוללת מסדרת אקו 2 בעלת שני כורים גרעיניים, כל אחד מהם בעל יכולת יצור של 70 מגה-וואט אשר עושים שימוש ב-20% אורניום מועשר כדלק. ב-10 באוגוסט 1985 הצוללת תודלקה בבסיס הצי הסובייטי ליד ולדיווסטוק. לאחר התדלוק, הוחלף מכסה מיכל הכור. המכסה הונח לא נכון והיה צורך להרימו שוב כאשר מוטות הבקרה מחוברים.

כדי למנוע מהמכסה להתרומם יותר מדי – הייתה קורה ייעודית, אך הקורה אינה הונחה נכון והמכסה עם מוטות הבקרה הורם גבוה מדי. בשעה 10:55 התרחש הפיצוץ, הפיצוץ הרס את המכונות, יצר חור בגוף הצוללת, והרס חלקית את צריף התדלוק. בעקבות הפיצוץ פרצה שריפה שכובתה לאחר 4 שעות.

לאחר מכן החלה הערכה לזיהום רדיואקטיבי. רוב הנשורת הרדיואקטיבית נפלה במרחק של בין חמישים למאה מטרים מהצוללת, אך ענן של גז רדיואקטיבי וחומר חלקיקי הגיע למרחק של שישה קילומטרים צפונית-מערבית לצוללת. הערכות ראשוניות של שחרור החומרים הרדיואקטיביים היו 74 בקרל (2 Mci) של גזים אצילים ו-185 בקרל (5 Mci) של תוצרי ביקוע גרעיני אחרים, אך רובם היו איזוטופים.

ככל הנראה, עשרה אנשי צוות נהרגו כתוצאה מהפיצוץ עצמו ולא מפציעות הקשורות לקרינה. פציעות קרינה אותרו אצל ארבעים ותשעה אנשים, כאשר עשרה מהם פיתחו תסמונת קרינה חריפה והם כללו בעיקר כבאים. מתוך 2,000 האנשים שהיו מעורבים בפעולות הניקיון, 290 מהם נחשפו לרמות גבוהות של קרינה.

הפסולות שנאספה בפעולות הניקיון אוחסנה באתרי הטמנה זמניים. בגלל הקצב המהיר של פירוק החומרים ופעולות הניקיון, חלק ממתקני הנמל חזרו לפעילות ארבעה ימים לאחר הפיצוץ. חודשיים לאחר התאונה ירדו רמות הקרינה במים, ו-5-7 חודשים לאחר התאונה רמות הקרינה נחשבו לתקינות בכל אזור הרציף. הצוללת הפגועה נגררה ל-Pavlovsk Bay ונקשרה שם.

התקרית הגרעינית בפאלומארס

התאונה ארעה במהלך טיסה שגרתית של מפציץ B-52 סטרטופורטרס במסגרת מבצע כיפת כרום (Operation Chrome Dome). המבצע התנהל בשנים 1968-‏1961. במסגרתו טסו מפציצים אלו דרך שגרה בנתיבים שונים בעולם הקרובים לגבולות ברית המועצות, כשהם נושאים פצצות תרמו גרעיניות, במטרה להרתיע את ברית המועצות ממלחמה גרעינית.

המפציץ שהיה מעורב בתאונה טס ב-17 בינואר 1966 בנתיב שמעל הים התיכון. בשעה 10:30 בבוקר, בגובה של 9,450 מטרים, כשפניו מערבה, ניגש המטוס לתדלוק האווירי השני במהלך משימתו. הוא נועד לקבל דלק ממטוס תדלוק KC-135 של חיל האוויר של ארצות הברית שהמריא מבסיס בספרד. המטוסים נמצאו אז בשמי הים התיכון בקרבת עיירת החוף הספרדית פאלומארס (Palomares). כ-230 קילומטרים ממזרח לעיר מאלגה. מטוס התדלוק פרש את צינור התדלוק הקשיח שלו, אך בעת גישת המפציץ להתחברות לצינור התרחשה שגיאה, ופיית הצינור פגעה בגוף המפציץ. עקב הפגיעה ניתקה כנפו השמאלית של המפציץ, ולאחר מכן התפוצץ הדלק שבמטוס התדלוק. שני המטוסים נהרסו. רק ארבעה מבין שבעת אנשי צוות המפציץ הצליחו לנטוש את המטוס. כל ארבעת אנשי צוות מטוס התדלוק נהרגו.

שלוש מארבע הפצצות התרמו-גרעיניות שבמפציץ צנחו ופגעו בקרקע בקרבת הכפר הספרדי פאלומארס (Palomares). אחת מהן נמצאה כמעט ללא פגע בקרקעיתו של נחל. מצנחי שתי האחרות לא נפתחו ככל הנראה והן נפגעו: עוצמת הפגיעה בקרקע גרמה להתפוצצות חומר הנפץ הקונבנציונלי שבתוכן. מעטפות הפצצות נקרעו וענן של פלוטוניום נפלט מהן והתפזר סביב ברוח של 56 קילומטרים לשעה. עקב כך הזדהם בפלוטוניום שטח של 2.6 קילומטרים רבועים, שכלל חורשות, מטעי עגבניות וגם בתי מגורים. הפצצה הרביעית שהייתה במפציץ צללה למימי הים התיכון.

שלוש הפצצות שנחתו ביבשה אותרו בתוך 24 שעות לאחר שהחל החיפוש אחריהן, אך חיל האוויר האמריקאי לא הצליח לאתר את הפצצה הרביעית. נמצאה לוחית שהייתה מחוברת למצנח של הפצצה, ומכך הגיעו החוקרים להשערה שהמצנח שהיה מחובר אליה נפרש ושהרוח נשאה את הפצצה לכיוון הים.

ב-22 בינואר פנה חיל האוויר לצי ארצות הברית בבקשת סיוע. הצי הקים צוות ייעוץ מקצועי לניהול המשימה והזניק לאזור כלי שיט, ציוד צלילה וצוללנים. בסך הכל הוקצו למשימה 27 כלי שיט מסוגים שונים, לרבות חמישה כלי רכב תת-מימיים. נקבעה תוכנית חיפוש על בסיס מודל מתמטי של הסתברויות, בהישען על עדותו של דייג ספרדי, פרנסיסקו סימו אורטס (Francisco Simó Orts), אשר ראה את הפצצה נוחתת במים באתר מסוים. 150 צוללנים סרקו שטחי ים עד לעומק של 110 מטרים מתחת לפני המים באמצעות סוגים שונים של ציוד צלילה, אך ללא הועיל. רק לאחר 80 ימי חיפושים, ב-17 במרץ, אותרה הפצצה על ידי הרכב התת-ימי DSV Alvin בעומק של 780 מטרים, כשהיא מונחת על מדרון בזווית של 70 מעלות. הניסיון למשות אותה משם נכשל כאשר הפצצה נשמטה מאחיזת הרכב, נפלה לעומק רב יותר ומיקומה אבד. ב-2 באפריל גילה אותה שוב הרכב בעומק של 880 מטרים. ב-7 באפריל ניסה רכב תת-ימי מאויש אחר לקשור אליה כבל ואז הסתבך במצנח שהיה צמוד לפצצה. הוחלט לנסות להעלות את הרכב והפצצה יחד עד לעומק של 30 מטרים מתחת לפני הים. לאחר שהדבר נעשה חיברו צוללנים כבלים אליה והיא נמשתה מהים.

מיד לאחר שהפצצה נמצאה פנה הדייג אורטס לבית משפט פדרלי בניו יורק ותבע תגמול בגין זכויות משייה מהים (Salvage Rights) של פצצת המימן בהתאם למשפט הימי. חיל האוויר הגיע לפשרה עם אורטס מחוץ לכותלי בית המשפט תמורת סכום שלא פורסם.

ממשלת ארצות הברית טיפלה בטיהור השטח שזוהם בקרינה רדיואקטיבית. מרבית הקרקע שזוהמה (כולל קרקע סלעית) נאספה לתוך חביות בנפח של 250 ליטר. הן הועברו להטמנה מאובטחת בארצות הברית. בדרך זו טוהר שטח של 2.2 קילומטרים רבועים. קרקע שזוהמה בקרינה ברמה נמוכה יותר נחרשה ושודדה.

כדי לְהָזֵם את החשש מקרינה שחו בחודש מרץ 1966 שני אישים שביקרו בחופי ים הסמוכים לאתר שזוהם בקרינה – תחילה שגריר ארצות הברית בספרד ולאחר מכן שר המידע והתיירות הספרדי.

למרות המאמץ הרב שנעשה לטהר את השטח מקרינה הראו בדיקות שנערכו בו 40 שנה לאחר מכן כי עדיין נותרו בו מוקדים של זיהום רדיואקטיבי. רמות קרינה גבוהות נמצאו בחלזונות באתר, ממצא שהעיד על מציאות של קרינה מתחת לפני הקרקע. ממשלת ספרד תפסה וגידרה מספר חלקות אדמה שנמצאו מזוהמות עדיין על מנת למנוע שימוש אזרחי בהן. בשנת 2009 אותרו שני בורות ובהם 2,000 מטרים מעוקבים של אדמה מזוהמת בקרינה אשר לא פונתה במהלך טיהור השטח בשנות השישים. עם זאת, בדיקות שנערכו עם השנים לא העלו עדויות לפגיעה עקב קרינה בבריאותם של תושבי הכפר פאלומארס.

התאונה זכתה לפרסום בעיתוני העולם בתוך ימים לאחר שהתרחשה. עיתונאים שהגיעו לפאלומארס תיעדו הפגנות מחאה של תושבי המקום. כמו כן למרות המשטר האוטוריטרי ששרר בספרד הצליח ארגון מחתרת קומוניסטי לארגן הפגנת מחאה בת 600 משתתפים מול שגרירות ארצות הברית במדריד.

ממשלת ספרד השתמשה באירוע כדי לנגח את הנוכחות הבריטית בגיברלטר והודיעה ב-21 בינואר 1966 כי התקרית ממחישה את הסכנה שבשימוש מטוסי נאט"ו בשדה התעופה בגיברלטר וכי היא לא תתיר עוד למטוסי נאט"ו לטוס לשם ומשם מעל שטחה. ב-25 בינואר הודיעה ארצות הברית כמחווה לספרד כי מטוסיה לא יטוסו עוד מעל ספרד כשהם נושאים נשק גרעיני. ארבעה ימים אחר כך אסרה ממשלת ספרד רשמית על טיסות שכאלו.

התאונה ותאונה נוספת של מפציץ במסגרת מבצע כיפת כרום ב-1968 הביאו באותה שנה להפסקת הטיסות במסגרתה.

המעטפות הריקות של שתיים מהפצצות התרמו-גרעיניות שהיו מעורבות בתקרית מוצגות כיום במוזיאון הלאומי למדע הגרעין ולהיסטוריה באלבקרקי שבמדינת ניו מקסיקו בארצות הברית.

התרסקות מטוס B-52 בגולדסבורו

המטוס מדגם B-52 סטרטופורטרס המריא מבסיס חיל האוויר סימור ג'ונסון שבגולדסבורו. בערך בחצות בין 23 ל-24 בינואר 1961 המפציץ נפגש באוויר עם מטוס תדלוק לצורך תדלוק אווירי. במהלך החיבור עדכן צוות מטוס התדלוק את מפקד מטוס B-52, מייג'ור וולטר סקוט טולוק, כי קיימת דליפת דלק בכנף הימנית. התדלוק בוטל ופיקוח טיסה קיבלו עדכון על הבעיה. המטוס הונחה לטוס מול החוף עד שרוב הדלק יצרך. עם זאת, כאשר המטוס הגיע למקום שכוון אליו, הטייס דיווח כי הדליפה החמירה וש-17,000 קילוגרם של דלק אבדו ב-3 דקות. המטוס הונחה לחזור מיידית ולנחות בבסיס חיל האוויר סימור ג'ונסון.

כשירד לגובה 3,000 מטרים בעת שהתקרב לבסיס, הטייסים כבר לא יכלו להשאיר את המטוס במסלולו ואיבדו שליטה עליו. הטייס הורה לצוות לנטוש. 5 נטשו בהצלחה, אחד נטש אך לא שרד את הנחיתה ו-2 נוספים נהרגו בהתרסקות. הטייס השלישי של המפציץ, לוטננט אדם מתוקס, הוא האדם היחיד שידוע כי יצא בהצלחה מחוץ לפתח העליון של B-52 ללא כיסא מפלט. הריסות המטוס כיסו שטח של 5 קמ"ר של שטח חקלאי לגידול כותנה וטבק, כ-19 קילומטרים צפונית לגולדסבורו.[1]

שתי הפצצות בעוצמה של 3-4 מגהטון הופרדו מהמטוס בעת שהתפרק באוויר בגובה 300-600 מטרים. 3 מתוך 4 מנגנוני החימוש באחת הפצצות הופעלו וגרמו לה לבצע הרבה מהשלבים הדרושים על מנת לחמש את עצמה, כמו טעינת קבלי הירי ופריסת מצנח. המצנח אפשר לפצצה לפגוע בקרקע עם נזק מועט.

הפצצה שנפלה עם המצנח נמצאה שלמה. לפי צוות סילוק הפצצות שעבד על ניטרול הפצצה, מתג החמוש/בטוח היה עדיין במצב בטוח, על אף שיתר הפעולות לחימוש בוצעו.[2] הפנטגון טען בזמנו כי לא היה סיכוי לפיצוץ וכי שני מנגנוני חימוש לא הופעלו. דובר של מחלקת ההגנה של ארצות הברית מסר כי הפצצה לא חומשה ולא יכלה להתפוצץ. דניאל אלסברג, אנליסט צבאי לשעבר טען כי ראה מסמכים מסווגים שמצביעים על כך כי המתג בפצצה היה רק אחד מ-6 מנגנוני חימוש שמנע את הפיצוץ. ב-2013 שוחרר מידע בהתאם לחוק חופש המידע, המידע מאשר כי מתג יחיד הוא זה שמנע את הפיצוץ.

הפצצה השנייה צנחה לתוך שדה בוץ במהירות 300 מטרים לשנייה והתפרקה בלי פיצוץ של חומר הנפץ הקונבנציונלי שלה. זנב הפצצה התגלה בעומק 6 מטרים באדמה. לדברי היסטוריון הנשק הגרעיני צ'אק הנסן, הפצצה הייתה חמושה באופן חלקי כאשר היא עזבה את המטוס, אך מתג מתח גבוה לא סגור מנע חימוש מלא. ב-2013, אחד מאנשי צוות סילוק הפצצות שחזר את הרגע בו מצאו את מתג הפצצה השנייה. "אני אזכור עד יום מותי את הסמל שלי אומר 'לוטננט, מצאנו את מתג החמוש/בטוח', ואני אמרתי 'נהדר'. הוא אמר ' לא נהדר. הוא במצב חמוש'".

חפירה להוצאת הפצצה השנייה בוטלה כתוצאה מהצפת הקרקע במים. רוב פצצת המימן, המכילה אורניום, הושארה. אך הליבה של הפצצה חולצה והוסרה.

ב-2013, העיתונאי החוקר אריק שלוסר פרסם ספר בשם "פיקוד ושליטה", ובו הוא הציג מסמך משנת 1969 שהושג תחת חוק חופש המידע. המסמך היה דוח שנשא את הכותרת "ביקור חוזר בגולדסבורו" ונכתב על ידי פקח בטיחות גרעיני של המעבדות הלאומיות של ארצות הברית. בדוח נכתב כי "מתג פשוט אחד, עמד בין ארצות הברית לאסון".

השארת תגובה