הרב תבע את בעל הדפוס – והפסיד על פסק דין שלו עצמו

מכונת דפוס עתיקה
מכונת דפוס עתיקה
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

רבי יהושע כץ מהעיר קראקא היה מחשובי הפוסקים, מחבר ה"פרישה", ה"דרישה" ו"מאירת עיניים" ומפורסם בכינויו ה"סמ"ע". פעם הסמ"ע הדפיס ספר אצל מדפיס בפולין ופרץ ביניהם וויכוח על התשלום. הסמ"ע הציע לגשת לדין תורה, אבל המדפיס טען כי הוא לא יזכה למשפט הוגן כי כל רב יחשוש לחלוק על הסמ"ע. הם החליטו לנסוע למדינה אחרת בה הוא לא מוכר וכך יזכו למשפט הוגן.

הם נכנסו למעונו של רב צעיר בהונגריה, ולמרבה ההפתעה, הרב צידד דווקא בעמדת המדפיס וחייב את הסמ"ע לשלם לו. הסמ"ע שאל בתוקף: "מהיכן דנתוני"? והרב ענה כך: "בפולין הודפס ספר נהדר בשם מאירת עיניים, ושם דן המחבר במקרה דומה ופוסק כפי שפסקתי"… הסמ"ע נדהם ואמר: ראה כוחה של אהבה עצמית, נעלם ממני פסק הלכה שכתבתי בעצמי ועמלתי עליו בכל כוחותיי…

הסיפור המיוחד הזה מוביל אותנו לביאור מפורסם של הרבי בנוגע לתמיהה בפרשתנו פרשת פנחס למה משה השתתק מול בנות צלופחד המבקשות חלק ונחלה בארץ ישראל, האם מי שעמד בפני גדולי המעצמות של התקופה, מי שגבר על פרעה, עמלק ועוג מלך הבשן – נרתע מקבוצת נשים?!

מעניין לשים לב שזאת הפעם השנייה שזה קורה ובתכיפות די קרובה. רק בשבוע שעבר קראנו כיצד זמרי ניגש עם כזבי ושואל: "זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה – בת יתרו מי התיר לך?". ושוב נאלמת לשונו של משה ומתעלמת ממנו ההלכה שכבר לימד אותה לישראל. רק אומץ לבו של פנחס מציל את המצב כשהוא קם ונזכר בהלכה שלמד ממשה בעצמו: "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו".

מה אפוא הדמיון בין שני המקרים הללו שגרם להתעלמות ההלכה מרבם של ישראל?

הרבי מליובאוויטש מביא רעיון חזק: בשני המקרים הללו הפכו את משה למשוחד, עירבו אותו בכוח בתוך הסיפור והפכו אותו לבעל אינטרס, והקב"ה רוצה ללמד שאפילו משה רבנו אינו רשאי לפסוק כשיש לו נגיעה בדבר. הנגיעה האישית יותר חזקה אפילו מיושר לבו של גדול הנביאים.

זמרי טען "בת יתרו מי התיר לך", ולכן כל מה שמשה יענה יהיה לא משכנע: אם יאמר שכזבי מותרת, יאמרו לו "בטח מותרת כי אשתך מדיינית כמותה". ואם יאמר אסורה, זה יהפוך אותו עצמו ל'לעג' שהוא חי עם אישה מדיינית. [והעם הנסער לא היה פנוי לשמוע את החילוקים בין ציפורה קודם מתן תורה והתגיירה, לכזבי שהגיעה לשם זנות]. וכך בנות צלפחד הכניסו לתוך הסיפור את קורח והזכירו שאבא שלהם לא היה נגד משה – וכיון שכך משה לא יכול כבר לומר מילה בנושא.

הרבי הביא פעם דוגמה מדהימה עד כמה השוחד העצמי משבש את הדעה: פעם נכנס יהודי לרבי והתלונן על רב מסוים שדואג לטובת עצמו ולא לטובת האינטרסים הקהילתיים. הרבי חייך ואמר כי זה באמת יכול לקרות ולראיה הוא רוצה לחלוק אתו הלכה מעניינת. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מתאספים זקני הסנהדרין בסוף החורף כדי להחליט אם לעבר את השנה ולדחות את חודש ניסן. אחד השיקולים לעשות זאת היה כשהדרכים היו בוציות אחרי החורף ועולי הרגל לא היו יכולים לעלות לירושלים, ולכן היו דוחים את הפסח בחודש אחד.

אמנם הגמרא מדגישה (סנהדרין יח,ב) שלא היו מזמינים לדיון את שני ראשי העם: את המלך ואת הכהן הגדול. את המלך לא הזמינו משום שהיה לו אינטרס להוסיף חודש לשנה, משום שהיה משלם קצבאות לחיילים בסוף השנה וכך היה דוחה את התשלום בחודש. ואילו את הכהן הגדול לא הזמינו מהסיבה ההפוכה: שכן הוא לא רצה להוסיף חודש לשנה. משום שכאשר מוסיפים חודש, חודש תשרי נדחה בשלושים יום ואז יום הכיפורים יחול עמוק יותר בחורף, באוקטובר, והמים במקווה לאורך עבודת יום הכיפורים – שכוללת חמש טבילות ועשרה קידושי ידיים ורגליים – יהיו קרים יותר.

"כעת תראה מה כתוב כאן", חידד הרבי לבן שיחו, "הכוהן הגדול הוא האיש הגדול בעם ישראל ומדובר על טובת הנאה פחותה ביותר. כמה כבר ההבדל בין צינת המים בתשרי לצינת המים בחשון. ובכל זאת, כאשר מדובר על נגיעה אישית – איש אינו יכול להימלט מכך".

הלקח שהפיק הרבי מהנושא הוא מאלף: אלו דברי רבי יהושע בן פרחיה בפרקי אבות: "עשה לך רב". שכן האדם אינו יכול להיות הפוסק של עצמו וגם כשנדמה לו שהוא אובייקטיבי – הוא כלל אינו כזה.

וכך הוא בלשון הרב:. ליקוטי שיחות יג/97: אצל בנות צלפחד אומר רש"י 'ויקרב את משפטן לפני ה' – נתעלמה ממנו הלכה' [שידע ההלכה ונשכחה ממנו], וכן בפרשת זמרי כתב שנתעלמה ההלכה ממשה [אף שכבר לימדה בעצמו לישראל]. ויש לבאר: משה היה נוגע בדבר בשתי ההלכות: במעשה זמרי אמרו לו 'בת יתרו מי התיר לך?'. וכן בטענת בנות צלפחד אמרו: 'והוא לא היה בעדת קורח' שחלק על משה. ולכן יש לומר שבשתי ההלכות הללו אין שומעים לו, ולכן נתעלמה ממנו ההלכה.

אך כאן מתחזקות כמובן השאלות: א. בשביל מה בנות צלפחד דחפו את הנושא של קורח? על מה בכלל התבסס הקייס שלהן? ב. ומעבר לכך, מאיפה שאבו אומץ לערער נגד פסק אלוקי?

לפני שנציג את הביאור הנפלא של הרבי, נפתח עם סיפור חסידי ישן: מעשה בבעל פונדק יהודי שירד מנכסיו. עד לפני כמה שנים היה הוא הגביר המפורסם. הוא חכר את הפונדק מהפריץ וכל עוברי הדרכים היו עוצרים אצלו לשתות כוס וודקה להתחמם. אבל הגיעו ימים קשים והפריץ העלה את דמי החכירה, הגיעו חורפים קשים והאנשים לא יצאו מהבית לעבוד ולא היו יכולים לשלם על השתייה והוא שקע בחובות כבדים.

עצוב החל למכור את הרהיטים היקרים שפיארו את ביתו ואט-אט המעון המפואר שלו נותר ערום. בוקר אחד לא מצא מטבע בקופה כדי לקנות לחם וחלב ובעיניים נואשות הוא תר אחרי חפץ אחרון שיוכל למשכן אותו ולקחת הלוואה, אבל לא נותר דבר. במר ייאושו יצא אל האורווה בחצר וראה בה ארגז מלוכלך של כלי העבודה. הוא פתח אותו ומצא שם מכתב מוכתם שהצהיב מרוב יושן. הוא פתח אותו ופלט זעקה נוראה. "מי יודע אם כל הצרות לא באו בגלל המכתב הזה".

17 שנים קודם, כשהיה בשיא עושרו, הבעש"ט הקדוש עבר דרך הפונדק שלו. הוא אירח את הצדיק בכבוד גדול ולפני שהמשיך בדרכו, הבעש"ט ביקש נוצה וקסת לכתוב מכתב. אחר כך מסר לו את המכתב וביקש ממנו להעביר אותו ליעדו. כנראה שאחר כך הלך לטפל בסוסים והמכתב נשמט אל תוך הארגז והעניין פרח מזיכרונו. 17 שנים חלפו מאז. הוא הביט על הנמענים בצד הקדמי של המעטפה וראה שמדובר בשני ראשי הקהל בעיר ברודי. הוא החליט למלא עכשיו את השליחות.

ברגליים כושלות יצא לכיוון ברודי, וכשהגיע לשם, שאל מיהם שני העסקנים המדוברים. האנשים הביטו בו בעיניים נדהמות ושאלו אם יש לו רוח הקודש. מתברר שבימים הללו ממש נערכו בחירות לראשי הקהל והם הם שני האנשים שנבחרו לתפקיד הרם – בפעם הראשונה בחייהם. איש לא הבין מה קורה, הרי הרבי כתב את המכתב לפני 17 שנה, אבל הוא המשיך לבית הוועד ומסר להם את המכתב. היה כתוב בו כך: "היהודי המוכ"ז (מוסר כתב זה) היה פעם עשיר גדול ובעל צדקה, אבל עכשיו באו עליו ימים רעים והוא זקוק לעזרה של הקהילה. אנא רחמנים בני רחמנים התנהגו בו בעין יפה והגישו לו כל עזרה שעומדת לידכם…".

***

הטענה של בנות צלפחד הייתה מנומקת עד מאוד, ובעיקר מלאת אמונה בכוח ההבטחה הנצחי של האלוקים: הקב"ה הבטיח מפורשות לדור יוצאי מצרים לנחול את הארץ, כמובא לעיל: "והצלתי אתכם … והבאתי אתכם אל הארץ". אלא שכל בני אותו הדור מאסו בארץ ולכן נענשו והפסידו את ההבטחה. וכאן באה הטענה המנומקת של בנות צלפחד להוכיח שאביהן לא מרד בארץ ישראל וכיון שכן ההבטחה האלוקית לגביו מוכרחת להתקיים! – וכיון שנולדו לו רק בנות, הנה ההשגחה העליונה מחייבת שגם בנות יורשות. כי הבטחה אלוקית מעצבת את המציאות ומוכרחת לבוא לידי מימוש.

כעת נבין היטב כל מילה בטענה שלהן כפי שמצטט רש"י: א. אבינו לא היה מהמתלוננים – שהם חבורת הקוטרים שייבבה כנגד ארץ ישראל אחרי חזרת המרגלים. ב. אבינו לא היה בעדת קורח – שגם היא דיברה קשות על ארץ ישראל במטרה לבזות את משה ואהרן, כפי שהשמיצו דתן ואבירם: "אף לא ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו".

ועדיין משה היה יכול לחשוב שצלפחד מת בחטא חמור אחר כלשהו שמונע את זכותו על ארץ ישראל, לכן הוסיפו והדגישו דבר מדהים: החטא שהוא מת בו לא היה ממש חטא אלא נעשה בכוונה טובה.

"רבי עקיבא אומר: מקושש עצים היה", ומובא בתוספות (בבא בתרא קיט,ב) שהמקושש חטא לשם שמים. זה היה מיד אחרי שניתנה מצוות השבת במרה ובני ישראל התקשו להתרגל לאיסורי השבת, ולכן במטרה לזעזע אותם לשים לב אל חומרת היום, הוא קושש עצים וכך חטף את עונשו למען ישמרו ויראו. כך שהמקושש חילל שבת במטרה לשמור שבת.

"רבי שמעון אומר: מן המעפילים היה", וזה כבר מעצים את זכותו ישירות בנושא המדובר כאן. משום שהמעפילים היו קבוצת אנשים אחרי חטא המרגלים שהזדעזעו מחרון האף האלוקי והחליטו לפרוץ בכוחות עצמם לארץ ישראל, ואולם הגויים שישבו באזור היכו אותם עד מוות. ומובן שלפי הגישה הזו צלפחד ראוי שבעתיים לחלק בארץ ישראל, משום שהוא ביקש לתקן ישירות את חטא המרגלים. ואף שהמעשה הספציפי לא היה ראוי, אבל אין ספק שההבטחה האלוקית העקרונית אמורה לחול עליו.

ובלשון רבינו: ליקוטי שיחות ח/171 והערה 33: טענת בנות צלפחד הייתה שאין היגיון בכך שצלפחד יפסיד את ההבטחה האלוקית שניתנה ליוצאי מצרים "ונתתי אותה לכם מורשה". שכן הוא לא חטא בחטא שקשור בארץ ישראל, ולכן הדגישו שהוא לא היה בחטא מתלוננים, שהם המתלוננים על הארץ אחרי המרגלים שאמרו 'וילונו על משה ועל אהרן … לו מתנו בארץ מצרים', וכן לא היה בעדת קורח שאמרו 'אף לא ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו'. וכיון ש'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!', זה גופא מוכיח שכשאין לו בנים, גם הבנות של יוצאי מצרים יורשות את הזכות של אביהן בארץ ישראל.

ועדיין אין הרבי מסתפק בכך, אלא הוסיף בהזדמנויות אחרות נקודה מרגשת אין קץ שמביאה את צדקתן לשיא. סוף-סוף יכול הבחור הלמדן להתעקש ולשאול מי אתן בכלל? מאיפה לכן האומץ לערער כנגד החוק האלוקי שקבע שבנות אינן יורשות? נכון שמצאתן עילה משפטית כזו ואחרת, אבל הקב"ה יודע הכול ובכל זאת פסק מה שפסק ומאיפה התקדים לערער כנגד קביעה אלוקית?

כאן עלינו לשים לב אל המילה המרכזית בה נקטו כבסיס לטענת הקיפוח, מילה נדירה שמוזכרת רק שלוש פעמים בכל המקרא: "למה ייגרע שם אבינו?". מי עוד היה זה שזעק "למה נגרע" והשתמש באותה מילה בדיוק כדי לטעון טענת קיפוח? שם טמון התקדים לאומץ לבן.

פרשת בהעלותך סיפרה את סיפור "פסח שני": קבוצת אנשים שהייתה טמאה בפסח ראשון ולא זכתה להקריב את הפסח, באה וטענה לפני משה רבנו "למה נגרע מהקריב את הפסח"? אנו רוצים עוד הזדמנות. על פניו, הייתה זו טענה מופרכת וחסרת טעם. זאת בעיה שלכם ומה אתם רוצים ממשה רבנו? וכי מי שחילל שבת יבוא לבקש הזדמנות שניה ביום שלישי?!

משה הפנה את השאלה אל הקב"ה ולמרבה ההפתעה ריבונו של עולם הסכים שהם צודקים. ה' שבר את הכללים וכתב אותם מחדש: מי שלא עשה פסח בניסן – יעשה אותו באייר. וזאת הייתה מהפכה: כאן קבע הקב"ה תקדים עצום לפיו יהודי יכול להוסיף מצווה בתורה. שכן זה כוחה של צעקה. הצימאון של יהודי להיות קרוב יותר שובר את כל המוסכמות וגורם לקב"ה לכתוב את הכללים מחדש.

וזה בדיוק מה שצעקו בנות צלפחד: "למה ייגרע שם אבינו?". אנו לא מבקשות פטור, אנו לא מבקשות הנחות, להיפך, אנו מבקשות להיות קרובות יותר, "צמאה לך נפשי", אנו מתחננות לחלק בארץ ישראל וזה דווקא בשלב בו הגברים סביבן מזלזלים בארץ ישראל – וליהודי מותר לצעוק בבקשה להיות קרוב יותר. אין סוף לטוב ואין סוף לקשר עם האלוקים ולכן מותר ליהודי לרצות לטעום יותר מהטוב האלוקי. ואדרבה, הצעקה עצמה היא זאת ששוברת את הכללים. גם אם קודם נקבע דבר אחד, הצעקה מזעזעת את המוסכמות וגורמת לקב"ה לנסח את הדברים מחדש.

השארת תגובה