אהוד ברק ושולמית אלוני: מצא את ההבדלים – פרשנות

במערכת הפוליטית הישראלית קיימים מפלגות מרכז, שתפקידן לשאוב את הקולות של כלל עם ישראל – תוך ניסיון לקלוע לדעותיהם הנוכחיות

עו''ד חץ דוד עוזר
עו''ד חץ דוד עוזר
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

אותם בוחרי מרכז חוששים מטבעם משינויים, ומעדיפים מנהיגים שינווטו את המדינה בביטחון ועל מי מנוחות. אלא שהמציאות הישראלית, מה לעשות, איננה אגם, אלא יותר דומה לנהר גועש, הדורש ממנהיגי הציבור להגיב לשינויים שמתרחשים כל הזמן.

לצורך כך יש את המנהיגות הרדיקלית והנון-קונפורמיסטית. מנהיגות שמעלה רעיונות ופתרונות ונלחמת להעביר אותם מרעיון לביצוע. מנהיגים אלה, על פי רוב, אינם פופולריים, ולכן, באופן טבעי, הם לא מצליחים להגיע לעמדות השפעה. אך למרות שאין הם נמצאים בלב הקונצנזוס, הם בהחלט מטלטלים את הסירה.

כזו לדוגמא הייתה שולמית אלוני. בזמן שהדיון בישראל עסק במהפכות פוליטיות אישיות, היא דרשה לחוקק חוק זכויות אדם. היא קידמה חוקה והתנגדה לכפיה הדתית כאשר מסביבה שלטו קואליציות עם דתיים וחרדים. פעם אחר פעם היא הביאה רעיונות חדשים אל תוך השיח, ובניגוד לראשי מפלגות מחוץ למרכז – הייתה לה את תכונה ייחודית לביטוי רעיונות מהפכניים בצורה משכנעת להמונים.

את היכולת הזו יש כיום לאהוד ברק. כאשר הוא העלה לפני כשבוע את נושא ביטול חוק הגיוס הוא עשה משהו שלא נעשה פה שנים – פוצץ בועה אדירה. בעט במוסכמה של "שוויון בנטל", והקריס באחת את הבסיס עליו השעין ליברמן את היציאה לבחירות.

למעשה ברק יצר בכך מחדש את מסלול שיתוף הפעולה עם החרדים אותו אפילו בנימין נתניהו לא השכיל ליצור. וזו רק ההתחלה, אני בטוח שנקבל רעיונות מהפכניים נוספים מכיוונו במהלך מערכת הבחירות.

אהוד ברק אינו פוליטיקאי שמרן כמו בנימין נתניהו או בני גנץ. היתרון הבולט של ברק הוא רצון תמידי לשינוי תפיסות הנראות כמובנות מאליהן, ולא רק זאת, אלא גם בניסיון וביכולת לדחיפת השינוי אל תוך השיח הציבורי בצורה משכנעת וחד משמעית.

ברק אף פעם לא הצטיין ביחסי אנוש, ועל כן נותר שנוי במחלוקת, אך גם שולמית אלוני הייתה שנויה במחלוקת. הוא אליטה עשירה. גם שולמית אלוני הייתה אליטה עשירה. הוא אדם אקסצנטרי. גם שולמית אלוני הייתה כזו. ואולי מוטב כך, שאילולא זאת ייתכן והם לא היו יכולים למלא את תפקידם הציבורי של מחוללי מהפכות אפקטיביים.

משמאל לליכוד, או שנאמר מפלגת נתניהו, כבר קיימת מפלגה מרכזית – כחולבן. העבודה בראשות פרץ מסתמנת כ'מפלגת שינוי חברתי' שפונה יותר לקהל משכבות שמחוץ לשמאל הוותיק בישראל. מה שחסר בישראל זו מרצ של שנת 1992 בראשות שולמית אלוני – מפלגה פורצת דרך וחדשנית שבועטת את המוסכמות החברתיות ומעבירה מסרים חדים ורעיונות חדשים. אך זאת, במפה הפוליטית הנוכחית, יכול לעשות רק אהוד ברק.

מנהיג מרצ ניצן הורוביץ הוא אדם ישר, אמיץ ומרשים, אבל הוא איננו חד ובוטה. הוא אינו יכול לדעתי לשמש כקול רדיקלי ומהפכני שמביא את רעיונות חדשים למרכז. לפיכך הדרך הנכונה להפוך את השדה הפוליטי שמשמאל למפלגת נתניהו לאפקטיבי ומחולל שינוי – היא לבצע איחוד בין "ישראל דמוקרטית" בראשות ברק ל"מרצ" בראשות ניצן הורוביץ – אפילו בצורה של בלוק טכני, וכך יוקם מרכז כוח דמוקרטי ליברלי משמעותי שידאג לחדש את תנופת החדשנות בשיח הפוליטי הישראלי – חדשנות שנעדרה ממנו לאורך העשורים האחרונים.

השארת תגובה