בדין הוא שייטול שכרו

״אבא רחום!״ הרימה עיניים טהורות כלפי מעלה, "אולי פיקוח נפש דוחה את השבת ולעשות תיקון כל שהוא שיסתיר את החור הנורא מותר לי לבצע? הן ברגע שתעלה חמתה של הגברת, לא ימנע איש בעדה מלקרוא לבעלה החמוש ולירות בי רק כדור בודד אחד…" מלחמה השתוללה בליבה. בסופה נותרו המחטים על מקומם והמכונה דממה. 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא', הזכירה לעצמה שוב ושוב

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים

בעקבות מעשהו של פנחס אשר השיב את חמת ה' מעל בני ישראל "בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" (כה, יא), נאמר במדרש (קידושין ל"ט): אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו (מדרש רבה פנחס). ורבים שאלו: הרי שכר מצווה בהאי עלמא ליכא וא"כ מדוע שיקבל שכרו בעולם הזה? ושבעתיים, מהו שנאמר 'בדין הוא שיטול שכרו'?

ה'ברך טעם' מבאר שמשום מסירות הנפש והסיכון שלקח פנחס בהריגת זמרי בן סלוא זכה פינחס לקבל את שכרו לאלתר. כי על מסירות נפש למצוות יש שכר מצווה גם בעולם הזה. פינחס קינא לה׳, על אף שידע כי מותר לזמרי לקום ולהורגו כדברי ההלכה: ״הבא להרגך השכם להורגו״. למרות זאת, לא נמנע מלעשות את מעשה קנאתו ולקדש שם ה׳ בעולם. הוא ביטל כל חשבונות אישיים במסירות שאין לה אח ורע, ועל כן זכה וקיבל שכרו.

מכאן ואילך התקדש פינחס להיות כהן המשרת את ה׳ במקדש בכהונה עולמית שנמשכה גם לזרעו אחריו, אף שכהן שהרג את הנפש אינו יכול לשמש בכהונה. וגם זכה לעלות בסערה השמימה ולחיות חיי עולם.

ממעשהו של פינחס נמצינו למדים אף על עצמנו: כל מעשה של "נחת רוח לבורא יתברך שמו" הבא מתוך מאמץ, התגברות והתעלות עצמית, זוכה האדם מלבד השכר השמור לעולם הבא, גם לשכר בעולם הזה. כל מסירות נפש נוסח ימינו, כל הידור והשקעה מעבר לחיוב הבסיסי, הכרוכים במאמץ והשקעה, פירותיהם נאכלים בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא.

מסופר על משפחה יהודית אשר נמלטה מציפורני הנאצים לעבר קו הגבול הרוסי. שם, בארץ הקור הם ניסו להתאקלם ולפתוח דף חדש. אך החיים בארץ הזרה היו קשים מנשוא. זמן קצר לאחר שהיגרו, מצאו עצמם בני המשפחה מגורשים עם קבוצת יהודים נוספת לערבות סיביר בגלל היותם נעדרי אזרחות רוסית. שם הם שוכנו בצריפים עטויי קרח. ובתמורה לעבודת פרך מקפיאת עצמות הם זכו למנת אוכל זעומה, כאשר רבים מהם לא שרדו את התנאים ונפחו את נשמתם מרעב ומקור.

גורלה של רייצא בת העשר, שפר עליה. ידי זהב היו לה, כשהיא מפליאה לתפור ולעצב בגדים בכישרון ייחודי ומעורר השתאות. אביה ביקש מאד להציל את נפשה של בתו ובאומץ רב ניגש אל מפקד המחנה כדי להציע את שירותיה של בתו לטובת המפקד. "תוכלו להפיק ממנה תועלת רבה. בטוחני שלא תתאכזבו". אמר האב למפקד הרוסי.

תיכף הפכה רייצא לתופרת הרשמית של אנשי הקצונה והדרג הגבוה בסיביר. כאשר היו נערכים נשפים וערבי בילוי ונשותיהם נזקקו למחלצות ההולמות את מעמדן, הייתה רייצא הכתובת. היא עסקה במלאכת התפירה עמוק אל תוך הלילה והקור החודר להשביע רצון לקוחותיה הכבודות.

באחד הימים נכנסה גברת הדורה אל צריפה של רייצא שהיתה רכונה על מכונת התפירה. "לא תאמיני מה הצלחתי להשיג!" קראה הגברת ופרשה בפניה אריג מהודר מאד, נדיר ביופיו וייחודיותו. "הפעם זו חייבת להיות שמלה מיוחדת במינה, כזו שכל רעותיי ומשתתפות הנשף תיפערנה מולי עיניים גדולות ומעריצות", כשהיא מדמיינת לעיני רייצא את קריאות ההתפעלות הצפויות לה מאותו מעמד ראווה מתוכנן.
"אני זקוקה לשמלה הזו בעוד שלושה ימים בדיוק!".

גבה של רייצא התקשח. יודעת היטב מה גורלה של תופרת במחנה הסיבירי המעיזה להמרות את פי אשת המפקד… אולם מאידך, בעוד שלושה ימים בעת שקיעת השמש – תיכנס השבת. עליה לעבוד בקצב מוגבר כדי להצליח לעמוד במשימה. היא הסתערה על העבודה במלוא המרץ, מבלי להתחשב בשעותיו הקטנות של הליל.

יום שישי שהגיח לעולם מצא אותה רכונה עדיין על גבי המכונה, מנהלת מערכה נגד הזמן. "אבא שבשמים", התחננה "זרז אצבעותיי, שמור נא על שמורות עיניי לבל תיעצמנה, כי עוד רבה המלאכה והיום קצר". ואכן דקות ספורות לפני שקיעת החמה זקפה את הגב בסיפוק. רק עוד גיהוץ נותר להשלמה, וכבר תיתלה השמלה המהודרת על קולב. ידיה המיומנות הניחו בעדינות את המגהץ על גבי השמלה המושלמת, ולפתע – חור מכוער נפער בבד העדין… והנה שבת נכנסת בעוד דקות ספורות.

״אבא רחום!״ הרימה עיניים טהורות כלפי מעלה, "אולי פיקוח נפש דוחה את השבת ולעשות תיקון כל שהוא שיסתיר את החור הנורא מותר לי לבצע? הן ברגע שתעלה חמתה של הגברת, לא ימנע איש בעדה מלקרוא לבעלה החמוש ולירות בי רק כדור בודד אחד…" מלחמה השתוללה בליבה. בסופה נותרו המחטים על מקומם והמכונה דממה. 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא', הזכירה לעצמה שוב ושוב.

היא התפללה מול הנרות כי תזכה לנס. וכשתבוא הגבירה ליטול את שמלתה לא תבחין בחור. עוד כשנשמעו הנקישות על דלת הצריף כבר התקבלה תפילתה. אשת המפקד נטלה את השמלה, החליקה יד אוהבת על גבי האריג העדין, המטירה שבחים ותהילות על ראשה של רייצא ועזבה את המקום.

במוצאי שבת שוב נשמעו פסיעותיה: "אל תשאלי, רייצושקה, בין הנוכחים בנשף היו גם כאלו שלא ראו בעין טובה את הדר שמלתי, ומכוסיתה של אחת המשתתפות שקנאתה לא נעלמה מעיניי נשפך משקה חריף על הבגד שגרם לו לנזק… האם תוכלי לתקן את החור?״, ואז אמרה רייצא לעצמה: "כל שומר שבת קודש כדת מחללו ־ שכרו הרבה מאוד על פי פועלו".

תקופת מה חלפה, רייצא שבה לפולין ונישאה שם. בת נולדה לה בשעה טובה ומוצלחת, עם התינוקת הרכה עלו בני הזוג הטרי בגפם לארץ, בודדים בעולם הגדול. את מקום מושבם קבעו בנהרייה לשם הפנו אותם פקיד הסוכנות. בתמימותם הגדולה פנו למקום שהורו להם, כשהם נושאים עיניים אל העתיד אשר לפניהם.

שבת אחת באה במרוצה הילדונת מן החצר למקום כשבידה אופניים. ״אני יורדת לחצר לרכב עליהן" הודיעה. "שבת היום, חמודתי, ואסור", השיבה רייצא מצביעה לעבר השולחן הארוך שבו מוצבים הפמוטות. כל ילדי השכונה נוסעים בהנאה למה זה ייגרע חלקי? מחתה בתוקף, "החצר מלאה באופניים!" למילים נוספו דמעות ורקיעות רגליים תקיפות; "אצל אף אחד לא שבת, למה רק אצלנו?״.

עוד באותו שבוע נפלה בבית הקט ההחלטה הנועזת: ״עוזבים״. בעיר שהאווירה בה איננה מתאימה לחינוך ביתנו איננו יכולים לגור, ואין זה משנה כלל מהו המחיר הנדרש עבור כך. נעבור לבת ים, שם פועל הרבי מבאבוב בנמרצות להקים קריה חסידית, בעלת צביון שומר תורה ומצוות מובהק. הם קמו וארזו צרורותיהם, ולמרות שעברו את מדורי הגיהנום ועתה חשו מעט יציבות בחייהם, צעדו אל הבלתי נודע. בלי אשר ידעו מה יאכלו מחר, היכן יגורו וכיצד יתאקלמו. פשוט וברור היה בעיניהם להתחיל ולסלול שוב שביל חייהם מחדש, ובלבד שייטב חינוכה של בתם. ואין איש יודע מה גדולה ממה: גבורת הנפש ברוסיה או זו בארץ…

זכתה רייצא לחיות מתוך צלילות ובריאות עד קרוב לגיל מאה. עולמה ראתה בחייה. השבט המפואר שהקימה, דורות ישרים ומבורכים שיצאו מחלציה הרי הם נותנים קולם ומעידים עד עצם היום הזה כי יש שכר לפעולתה, ונאמן הוא בעל הבית לשלם שכר אוהביו בעולם הזה ובעולם הבא בעבור מסירות נפש. מי שמקריב לקב"ה בדין שיטול שכרו גם בעולם הזה.

השארת תגובה