כשהמצרים נותרו לבד מול הגבול הישראלי

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

אלו היו ימי "תקופת ההמתנה" המתוחים בערב מלחמת ששת הימים. הצבא המצרי צלח את תעלת סואץ ונכנס לתוך מרחבי סיני. האו"ם הסיג את כל חייליו מסיני והמצרים נותרו לבדם מול הגבול הישראלי.

הפניקה בארץ הייתה אדירה. צה"ל גייס את מרבית הגברים הכשירים, אך לא רצה להיות הראשון שיפתח במלחמה. חלפו ימים על ימים והציבור לא ידע לאן מתקדמים: האם יוצאים למלחמה או לא? האם צה"ל ערוך למלחמה או חושש ממנה?

אחרי עשרה ימים של המתנה מבוהלת, התקיימה ישיבת ממשלה מכרעת ואחריה יצא ראש הממשלה, לוי אשכול, לאולפני "קול ישראל" בתל אביב למסור הודעה לציבור. לא היה איש בישראל שלא התיישב על יד מכשיר הרדיו להאזין לקברניט המדינה.

אשכול קרא הודעה כתובה מהניירות שלפניו, אך כשהגיע למשפט "נקבעו קווים להסגת הריכוזים הצבאיים", הוא לא הצליח לקרוא את המילה "להסגת". ראש הממשלה עצר את הקריאה בשידור חי ופנה לעוזרו ושאל "מה כתוב כאן?".

השידור נעצר למשך שמונה שניות ארוכות, בהן האיש העומד בראש המדינה נתפס כלא מוכן ולא מעודכן במה שקורה. הנאום יצר תחושה כבדה שהמדינה נמצאת בסכנה, ובעקבות הלחץ הציבורי הוכרח אשכול לפרוש מתפקיד שר הביטחון ולהעבירו לידי משה דיין.

***

מנהיגים נבחנים במצבי לחץ והציבור מצפה מהם לגלות עוצמה ולהוות מקור של כוח עבור אזרחי המדינה. לכן קשה מאד להבין את הפסוק הראשון בפרשת בלק.

התורה מספרת סיפור לא שגרתי: "וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ויגר מואב מפני בני ישראל". התורה מתחילה לספר כי בלק מלך מואב ראה כיצד עם ישראל פגע קשות באמוריים, וממשיכה ואומרת שכל המואביים נבהלו מפני בני ישראל. כאן לא ברור: מה הקשר בין זה שבלק ראה את מעשי ישראל לבין זה שכל המדינה פחדה?

רש"י מסביר כי המלך לא שלט בלשונו. במקום להוות מקור כוח עבור בני מדינתו, בלק קרא לעיתונאים וגילה להם סוד צבאי שמור ביותר. מואב הייתה מדינה קטנה וחלשה שלא מסוגלת לנהל מאבק צבאי. בלק היה משלם דמי חסות לשתי המעצמות האזוריות – סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן – והן היו מחויבות לערוב לו במקרה של התקפה צבאית. כעת גילה בלק לעיתונאים שאחרי שעם ישראל חיסל את סיחון ועוג, הם נותרו חשופים ללא יכולת צבאית להגן על עצמם. העיתונאים העבירו את המידע לציבור והמדינה כולה נכנסה לפניקה.

והשאלות המתבקשות הן: קודם כל, מה גרם למלך המדינה לנהוג בצורה כה חסרת אחריות? הרי האזרחים לא היו יכולים לעזור לו בשום דבר, הוא אפילו לא גייס אותם למלחמה כנגד ישראל אלא פנה לבלעם שיילחם בהם בנשק לא קונבנציונלי! שנית, מה המסר שהתורה מתכוונת ללמד אותנו בכך?

משה מול בלק

השאלות הופכות להיות מעניינות יותר, לאור ההתנהגות ההפוכה בדיוק של משה רבינו.

בפרשת חוקת מגלה התורה סוד צבאי אדיר: משה חשש מאד מהמלחמה בכניסה לארץ. הוא היה ירא מפני עוג מלך הבשן, עד כדי שהקדוש ברוך הוא נדרש להרגיע את חששותיו ולומר1 לו: "אל תירא אותו".

עוג היה אויב שלא מן העולם הזה. הוא היה האדם שחי הכי הרבה שנים בהיסטוריה. הוא היה ענק,  שריד מדור ה"נפילים" שלפני ימי המבול. בזכות הכוח העצום שלו, הוא נאחז כל ימי המבול על התיבה של נח מבחוץ והצליח להרים את הראש מעל המים. הוא זכה לחיות עוד מאות שנים אחר כך, את כל ימי נח, אברהם, יצחק ויעקב, השבטים ומשה – והמתין לישראל בעת הכניסה לארץ.

משה לא חשש מפני הכוח הפיזי העצום של עוג, שהרי משה גבר כבר על פרעה ועמלק, אלא מהכוח הרוחני שלו. אריכות הימים העצומה שלו לא אירעה במקרה. היה זה שכר משמים על כך שהוא בישר לאברהם על נפילת לוט בידי המלכים ובכך גרם לו נחת רוח גדולה. וכיוון שעוג היה מצויד בברכת אריכות ימים בזכותו של אברהם אבינו – משה חשש מפניו.

ובכל זאת, משה שמר את חששותיו לעצמו ולא שיתף את עם ישראל בפחדיו, בדיוק הפוך מבלק מלך מואב.

והשאלה המתבקשת היא: כיצד רוכשים אומץ? מה הופך אדם לשולט ברגשותיו או לנשלט בידי רגשותיו?

הרבי מליובאוויטש כדרכו הפלאית, בשיחה על פרשת בלק מציג כאן מסר חשוב, שהוא ראשית החינוך החסידי ונוגע לחינוך עצמו ולחינוך ילדיו.

ראש מדבר, לב מקשיב

כאשר התנ"ך רוצה לתאר אדם שנמצא בסערת רגשות ובהתלבטות קשה, התנ"ך נוקט בשתי לשונות: פעם כתוב "ויאמר עשו בליבו, יקרבו ימי אבל אחי ואהרגה את יעקב אחי", ופעם אחרת כתוב "וחנה היא מדברתעל ליבה, רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע".

התנ"ך מעביר כאן יסוד גדול. העולם נחלק לשני סוגי טיפוסים – וזאת אחת החלוקות החשובות בין בני האדם: אלו שמדברים בליבם ואלו שמדברים אל ליבם.

הראשונים הם אלו שאצלם הלב מדבר והראש מקשיב, הם פועלים מהלב. מגיל צעיר מאד הם מתרגלים לעשות מה שבא להם. הם תאבים לאכול משהו – הם חוטפים מיד ואוכלים אותו; הם חומדים חפץ יפה של הזולת – הם ממהרים ומשיגים אותו ממנו; כאשר הם כועסים על מישהו – הם מתפרצים עליו עם כל העוצמה. הסוג השני – והפחות מצוי בעולמנו – הם אלה שאצלם המוח מדבר והלב מקשיב. הם עושים מה שנכון ולא מה שמתחשק. מגיל צעיר הם מתרגלים לכך שהעולם שייך למתאפקים והסבלניים. ובלשון המדרש: "הרשעים ברשות ליבם והצדיקים ליבם ברשותם".

מה שהמדרש אמר בפשטות לפני אלפי שנים, קיבל אישוש מדעי באחד המחקרים הפסיכולוגיים המכוננים במאה העשרים.

לפני כחמישים שנה ערך פסיכולוג צעיר בשם מישל וולטר מאוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה את "מבחן המרשמלו". הוא הכניס פעוטות בגיל גן, בני שנתיים עד ארבע, לחדר סגור, הניח לפניהם מרשמלו ואמר כי הוא מציע להם דיל כזה: הוא ייצא מהחדר וישאיר אותם עם המרשמלו. אם הם יצליחו להתאפק משך זמן ולא לאכול מהמרשמלו – הוא ייכנס שוב וייתן להם כמות כפולה של מרשמלו. אחרי עשרים דקות הוא חזר לחדר והתוצאה הייתה ששני שלישים מהילדים לא הצליחו להתאפק ושליש הצליחו.

חלפו עשר שנים והוא אסף שוב את קבוצת הילדים שלו. התוצאות היו חדות וברורות: אותם ילדים שהצליחו להתאפק, השיגו כעת תוצאות מעולות במבחני עמידה בלחץ, בניהול מערכות חברות יציבות והיו הרבה יותר מסופקים בחייהם. אלו שהיו שייכים לקבוצה הראשונה – הציגו תוצאות הפוכות.

מאז ימי וולטר, המבחן נערך מאות פעמים בכל רחבי העולם והתוצאות הן תמיד זהות: מי שמתרגל להתאפק בגיל צעיר – מתנהל טוב יותר בגיל מבוגר.

תהיה "מלך", לא "למך"

אם נשוב אל בלק מלך מואב, אפשר להעריך שהוא היה נכשל במבחן המרשמלו. התורה רוצה ללמד עם הסיפור שלו כי "הרשעים הם ברשות ליבם" ומי שלא מתרגל לומר לעצמו 'לא' בגיל צעיר – אינו מסוגל לנהל מדינה בגיל מבוגר.

אצל חסידים אומרים כי ראשי התיבות של "מלך" הם: "מוח, לב, כבד". ואילו ראשי התיבות של "למך" – טיפש – הם: "לב, מח, כבד"… אצל המלך האמתי, ו"מאן מלכי? רבנן!", המוח מורה ללב איך להתנהג והלב מפעיל את הכבד ושאר האיברים. ואילו אצל הטיפש שמעדיף את הסיפוק המידי לטווח הקצר, הלב מפעיל את המוח ואת שאר האיברים.

המסר אלינו ברור: המילה שהורים הכי חוששים לומר היום לילדים היא: "לא. אתה עוד צעיר ועליך לגדול יותר". אך לומר לילד "לא" – זאת לא הורות רעה, זאת המתנה הגדולה ביותר שהורים יכולים לתת לילדיהם. הם מלמדים אותו בכך שליטה בדחפים ודחיית סיפוקים. כאשר ילד ניגש לאבא במכולת ושואל: "זה בהכשר שלנו?", האבא יכול להיות בטוח כי הוא הכין את הילד לחיים האמתיים.

בשבוע הקרוב נציין את חג הגאולה של האדמו"ר הרי"צ מליובאוויטש. לפני למעלה מתשעים שנה, בקיץ של שנת תרפ"ז, אירע מאורע דרמטי בעם ישראל. הקומוניסטים, שעמדו אז בשיא כוחם הרצחני, עצרו את האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, באשמת הפצת יהדות ברוסיה הקומוניסטית. הם הודיעו לרבי כי בתוך עשרים וארבע שעות יומת בירייה.

זאת לא הייתה הפחדה גרידא. לאורך הלילה הרבי שמע צעקות של תחנונים מהמרתף ואחר כך נשמעו יריות, ושקט. זה היה מבהיל ומרתיע כל כך, עד שהרבי התקשה להוציא מפיו את מילות תפילת ערבית באותו הלילה.

אך הרבי עצר את הפחד והחליט כי "אינו רשאי לחשוב מחשבות הפועלות נמיכות רוח… עליו להיות עז ותקיף בלי חת ולדבר בשפה ברורה… לבלתי לתת את גאון יעקב למרמס".

הרבי קבע כי הוא ידבר עם החוקרים באידיש בלבד, הכריז על שביתת רעב עד שיקבל את התפילין ויניח אותן, וכשהגיעו להודיע לו הודעה רשמית בתאו ולפי חוקי הכלא היה עליו לעמוד בפני הסוהרים – הוא סירב לעשות זאת והתעקש גם כאשר הוכה קשות בידי הסוהרים.

בסופו של דבר, עוז רוחו עמד לו לשבור את המנגנון הסובייטי האדיר והוא שוחרר אחרי עשרים ותשעה ימים.

כמה עשורים אחר כך, חסידי חב"ד הם העומדים בראש חץ הפצת היהדות במדינות חבר העמים, מתוך כבוד ויקר של ראשי השלטון, הם יוצאים מגידרם שוב ושוב בכדי להראות קבל עם ועולם עד כמה רצויה פעילותם ברוסיה, בראש החץ עומד נשיא רוסיה, שבעצמו היה קצין בכיר בקג"ב שמקפיד להגיע כמה פעמים בשנה למרכז חב"ד במוסקבה ולהיפגש עם השלוחים. גאולתו של הרבי מעניקה לכולנו את הדחיפה ואת הכוח לעשות את הצעד הנוסף שנדרש כדי לזכות בגאולה כללית בקרוב ממש.

השארת תגובה