שולחן השבת האידיאלי

איך מגיעים לסעודת שבת אידיאלית כמו שהיינו רוצים שתיראה / חלק א'

שולחן שבת
שולחן שבת
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

שאלה: ר. יקרה, שלום לך.

שמי יעל, אני נשואה ואמא לחמישה ילדים.

בכמה שנים האחרונות, מאז שגדלו ילדינו, מטרידה אותי ואת בעלי סוגיית שולחן השבת. הוא רחוק מלהיראות איך שהיינו רוצים. יש הרבה מריבות בין הילדים על מקומות הישיבה, על התפקידים, התורות להשמיע דברי תורה, ואפילו על השירים. נוצר מצב שכל הזמן יש מישהו שלא מרוצה, והוא זה שקם בדרך כלל בהפגנתיות מהשולחן ומתעסק לו בענייניו על הספה או על הרצפה.

פעם עוד היינו גוערים ועורכים מבצעים. אך נמאס לנו, ובזמן האחרון אנחנו פשוט מתעלמים, וזורמים עם המצב למרות שהוא מאד מפריע לנו.

האם יש לך רעיון מה ניתן לעשות?

תודה, יעל ש.

תשובה: יעל היקרה!

תתפלאי לשמוע, אבל הרבה מהפניות שמגיעות אליי הן דווקא סביב שולחן השבת. הלא זהו הזמן בו סוף סוף, לאחר שבוע שלם, עמוס בלימודים, עבודה, מפגשים ויציאות שונות, מתקבצים כל בני המשפחה כאיש אחד סביב גורם מאחד ויקר- שולחן השבת.

לכל אחד עולה קונוטציה או תמונה שונה כשהוא שומע את צמד המילים הזה. אבל אין ספק שהוא מעלה הרבה רגשות. לכל אחד מאיתנו יש את שולחן השבת שהוא זוכר מבית הוריו ומילדותו, לטוב או למוטב. ובמקביל, שאיפה חזקה או איזשהו חזון לגבי איך היה רוצה שהדברים יתנהלו בביתו שלו. אך כמו שכולנו יודעים, לא תמיד הרצוי הוא המצוי.

אני נוהגת לומר להורים שמעלים נושא זה, שלפני כל שבת יש יום שישי, ולכל שבת, יש מוצאי שבת. ולמה אני מתכוונת?

שום דבר לא מתחיל בשב עצמה. סביב השולחן צצים ועולים נושאים ותכנים שייתכן שבמהלך השבוע מבעבעים על אש נמוכה. דמייני לעצמך סיר מלא בתבשיל מתובל ומבושל היטב שכבר הגיע לרתיחה, אך עודו מכוסה וממשיך להתחמם על הלהבה הקטנה שבגז. ברגע שנסיר את המכסה- יתמלא כל הבית בניחוחות התבשיל. ואז- אם התבשיל הינו ערב- יתמלא הבית בניחוחות ערבים ומגרים, שימשכו את בני הבית אל המטבח לתהות על קנקנו. ואם הוקדח התבשיל, יתמלא הבית בריחות לא נעימים שיגרמו לדייריו להתרחק ולסלוד ממנו.

אם אנו רוצים שולחן שבת כמו זה שחזינו בדמיוננו, עלינו להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד במרץ, ואז, בשבת, נוכל להתענג על התוצאות, בבחינת "מי שטרח בערב שבת -יאכל בשבת"

התענוג הזה כרוך בארבעה צעדים יסודיים, שעליהם נתחיל לדבר היום. נעשה זאת בהדרגה, ואט אט נראה גם את השינוי. כל שינוי שרוצים שיחזיק מעמד ויתבסס- עושים במתינות, ביישוב הדעת ובהדרגה, וכך נותר החותם למשך זמן ואולי והלוואי- אף לתמיד.

צעד ראשון: טוויית החזון:

עלינו לשבת עם עצמנו או עם בן הזוג ולחשוב יחד- מה היינו רוצים? ומה מפריע לנו כעת?
לשאלה זו תשובות רבות ושונות. בשלב זה אנו כותבים על הדף כל מה שעולה בדעתנו, עדיין מבלי לסנן.

לדוגמה: "הייתי רוצה שהילדים ישבו ליד השולחן במהלך כל הסעודה. יעזרו להוריד ולפנות אחרי כל מנה. ישירו יחד שירי רגש. יספרו מהנלמד במוסדות הלימוד. כשאבא מדבר, כולם יקשיבו בדרך ארץ, יחמיאו זה לזה, ותשרור אוירה נעימה ומלוכדת סביב השולחן".

לאחר שסיימנו לכתוב כל מה שהיינו רוצים. (איזה כיף לדמיין ולפנטז…) מנסים להתבונן ולראות מה מפריע לנו כרגע, וגם את זה כותבים. "יש מריבות על המקומות, בדגים אף אחד לא אוכל- כולם אומרים שלא אוהבים, ולוקחים רק את הנשנושים מהסלט חסה, וקולה. שרי רבה עם דודי, חיים יושב על הרצפה ומשחק, נפתלי בוכה בלי הפסקה, ויוסי קבוע צריך להחליף בגד כי נשפך עליו משהו.

אני לא קוראת שלוש פעמים אף אחד לא מבין לבד שאמא לא אמורה להגיש ולהוריד לבד את כל המנות, ואז הם 'עושים טובה' ומורידים כמה צלחות… וכן הלאה וכן הלאה. מה שכתבנו למעלה זה הרצוי וכאן זה המצוי. והמרחק ביניהם, גדול כל כך, למרבה הצער.

יעל יקרה, אף אחד בעולם לא יכול להתחייב לך שהרצוי יהפוך למצוי, מה שכן יכולים לעזור לך- זה לצמצם את המרחק ביניהם כמה שיותר, שיהיו קרובים ככל האפשר. בידינו הדבר.

וכאן בדיוק אנחנו מגיעים לצעד השני, שהוא:

צעד שני- מניעה

כעת, אנו מפרקים לגורמים את כל המפריעים בחלק המצוי, ומתבוננים בהם, ומחליטים מה בידינו למנוע מראש, כדי לא להגיע בשבת הקרובה שוב לשלב הזה. בואו ונתבונן בקטע שכתבתי, ונעבור פרט- פרט:

יש מריבות על המקומות- הילדים רבים, וזה טבעי. אולי הם מעדיפים לשבת ליד אבא, אולי מתחת למזגן. (אפשר שמעוניינים לשבת הכי רחוק מהמטבח כדי שלא יטריחו אותם לקום ולהגיש? …) הכל אפשרי. כדי למנוע את המריבות על המקומות ביכולתנו לקבוע מקומות קבועים לפי הבנתנו או לערוך תורנות מקומות ברורה והגיונית. הגיונית, משום שכולם מבינים שכדאי שאמא תשב ליד הקטן ותדאג שיאכל, או כל דוגמה אחרת שמתאימה לכל משפחה וצרכיה- אם למשל, יש מישהו שסובל מחום, לא נושיב אותו במקום שהכי חם וכן הלאה.

ברגע שיהיה לילדים מאד ברור מה קורה ואיפה יושבים מראש, והם יראו שאתם עקביים ונחושים בדעתכם שכולם מכבדים את ההסכם החדש, מהר מאד ייפסקו היללות והם יתרגלו להסדר. אף אחד לא מבזבז אנרגיה לריק, אפילו לא ילדים קטנים. הם רגישים מאד וקולטים בחושיהם הדקים, מתי ה'לא' ש ההורים הוא גמיש, ומתי הוא נחרץ והחלטי. הלאה, מה עוד היה לנו שם?

בדגים אף אחד לא אוכל – ייתכן מאד שילדיכם אינם אוהבים חלק מן האוכל. גם כאן יש לכם כמה אפשרויות- לוותר להם, ולקבל בהבנה, או, לנסות להתאים את האוכל לטעמם. אולי הדג חריף מדי? שמא מרקמו אינו נעים להם? האם יש אופציות חלופיות שמקובלות עליכם? כמובן שתשוחחו אתים על כך כמה ימים לפני ולא ביום שישי אחרי הצהריים כשכבר אין הרבה מה לעשות.

לכל משפחה יתאים פתרון אחר, ולפעמים ננסה כמה חלופות עד שנגיע לנוסחה שמקובלת על כולנו, ואם לא הצלחנו להשביע את רצון כולם (הרי לא ייתכן שאמא תכין סוגי דגים כמספר המשתתפים- מנה משתנה לפי טעמו של כל איש) גם כאן ניתן לעשות מעין תורנות- שבוע אחד- כזה ושבוע אחר את הסוג השני. ולוקחים רק את הנשנושים מהסלט חסה, וקולה- כאן תפקידנו ההורי הוא הצבת גבולות.

אם הדבר אינו מקובל עלינו, נציב את הגבולות שלנו- "מי שלא אכל דג, יכול לשתות רק מים, ולא שתייה מתוקה". ייתכן שנחליט להגיש את השתייה המתוקה רק אחרי מנה מסוימת כדי למנוע מראש את הסיטואציה. ומהסלט לוקחים עם כף, מכל השכבות, בבקשה. ייתכן שילד יטעם מהדג רק כדי לקבל מהשתייה ופתאום יראה 'כי טוב' ויסכים לסיים את המנה ברצון.

הבנתם את העיקרון, כן? לכל בעיה יש פתרון, ואנו מחליטים משלל הפתרונות האפשריים מה מתאים לביתנו, לאופיים של ילדינו, ולאורח חיינו.

על צעדים שלוש, וארבע נרחיב בעזרת ד' בשבוע הבא.

עד אז שתהיה לכולנו שבת קסומה מלאה באורות, רוחניות ומשפחתיות.

שאלות ניתן לשלוח לכתובת המייל

regesh100@gmail.com

ובעזרת ד' נשתדל לענות.

כותבת המדור הינה מטפלת רגשית בהבעה ויצירה ( M.A )

השארת תגובה