שידוך משמים: ישראלית שנשדדה באמזונס

צעירה ישראלית שראתה בחרדים ציבור מאוס ומרוחק ממנה שנות אור, נסעה אחרי השירות הצבאי לברזיל עם אחיה ונתקלה בקבוצת שודדים חמושים מכף רגל ועד ראש בלב האמזונס

האמזונס
האמזונס
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

פגשתי אותה באוטובוס. היא סיפרה לי שהיא מצרפת, והגיעה לביקור בישראל כדי לעזור לבתה שילדה לה נכד. "מאיפה העברית הצחה שלך", שאלתי אותי מסוקרנת. "אני ישראלית במקור", השיבה לי. עד שהגענו ליעד, הקשבתי לאחד הסיפורים המרתקים ביותר בהם נתקלתי.

"נולדתי בישראל וגדלתי בבית חילוני. היינו כל כך חילונים שכששמעתי או ראיתי אנשים חרדים ראיתי בעצם קריקטורה מהלכת, כלל לא התייחסתי אליהם כבני אדם מן השורה". איריס מזיזה את ראשה מצד לצד כאילו מנסה לגרש מחשבות מראשה.

"אחרי שסיימתי את שירותי הצבאי, הצטרפתי לאחי שנסע לטיול בברזיל. הורי, עד כמה ששידרו ליברליות, הביעו את דאגתם מעצם העובדה ששני ילדיהם מסתובבים בעולם הגדול ללא השגחה.

"לא הבנתי למה אמא שלי בכתה כשנפרדנו בשדה התעופה. 'די, אמא אלו הם החיים', צחקתי בשעת הפרידה. לא היה לי שמץ של מושג על עצם קיומה של מצוות כיבוד הורים".

במשך חודשיים הם טיילו בברזיל. אחד מאתרי היעד הפופולריים ביותר לטיול בברזיל ולטיולים באמזונס הוא העיר מאנאוש. כך הם קראו בספרי תיירות, וכך אמרו להם כולם. הם החליטו לבדוק את כל האופציות ולנסות לבנות תכנית יציאה שגם תותיר אותם עם מטבעות בכיס ולא תרושש אותם לגמרי.

עיניה נוצצות כשהיא מספרת על טיולי השיט במעלה האמזונס. "פגשנו שם חיות בר מרתקות, ראינו את הג'ונגל, פגשנו גם אנשים שחיים ביערות הנהר. הגענו לאזורים בהם יכולנו לעקוב אחר ציפורים, צילמנו ביצות בהם שרצו חיות ענק. ראינו איגואנות, יגוארים, קוגרים, תנינים. צילמנו ותיעדנו כל פרט בטיול. היינו חבר'ה צעירים מישראל שראו את העולם הגדול והתלהבו, התלהבות שכמעט קיפחה את חיינו.

"עשינו טעות גדולה, כשהצטרפנו לסיור שיט על הגבול עם בוליביה. מסתבר ששם נמצא מרכז לעסקים מפוקפקים ומסוכנים, שם גם שדדו אותנו", מספרת איריס על הנס הגדול שאירע להם, אותו נס שגרם לה לפקוח את העיניים בפעם הראשונה.

"מצאתי את עצמי בפעם הראשונה מתפללת תפילה אמיתית מעומק הלב אל ריבונו של עולם. רק שם, כשהיינו מוקפים בפושעים, הבנתי שאנחנו נמצאים במצב של פיקוח נפש.

"זה היה מפחיד. הם צצו משום מקום. חבורה מפחידה של אנשים לבושים בשחור, פניהם מכוסים במסכה ובידיהם אקדחים. הם דיברו במהירות בשפה לא מובנת ונופפו את אקדחיהם מול פנינו. רעדנו מפחד.

"הסתכלתי על כל החבורה, מנינו שישה אנשים, ביניהם אני ואחי, וקלטתי דבר נורא ואיום. אם יקרה לנו משהו, להורים שלי לא תישאר סיבה לחיות. נזכרתי בדמעות של אמא שלי, והבנתי למה היא בכתה".

שם, מול הנשק המאיים, השודדים רוקנו את כל הארנקים והכיסים. "אלוקים", מעידה איריס על תפילתה בעמקי הבכה, "אם תציל אותנו ותחזיר אותנו בריאים ושלמים להורינו, אני מבטיחה להציל אחרים".

אחרי שהשודדים נמלטו עם הרכוש הגנוב והותירו אותם חסרי כל באמצע שום-מקום, איריס הודיעה לאחיה כי היא חוזרת הביתה. היא לא קיימה את ההבטחה לאלתר, ובעקבות הצעת עבודה שקיבלה, קבעה את מושבה בקהילה היהודית בברזיל.

סדר יום חדש

"קיבלנו הזמנה להתארח בשבת בקהילה היהודית בברזיל", משחזרת איריס, "שמחתי מאוד לקראת השבת. ידעתי שיש מושג ושמו שבת, ועניין אותי לראות ולחוות מקרוב.

"השבת הייתה מיוחדת במינה. לתומי חשבתי במשך שנים כי שבת מגיעה ביחד עם גויה של שבת צמודה. זה מה שהיה להם, מה שבהחלט העניק למושג שבת מנוחה את המשמעות העמוקה של המילה. אכן הייתה לנו מנוחה, שכן הגויה ניקתה, סידרה, הגישה, הייתה שבת שכולה עונג: שירים, קידוש ודברים על פרשת השבוע".

במוצאי שבת היא התיישבה לשוחח איתם ואז הגיעה ההצעה המפתיעה: "אנחנו מחפשים מורה צעירה דוברת עברית רהוטה כדי ללמד את הילדים שלנו את השפה העברית. חשבנו להציע לאחד מכם את ההצעה", אמרו לה. איריס מצאה את עצמה 'קופצת על המציאה'.

"למרות הטראומה מהשוד, ולמרות המצפון שהחל לייסר אותי בהקשר של אמא שלי, הרגשתי צורך לקפוץ על המציאה והשבתי להצעה בחיוב". איריס התקשרה להורים שלה ושיתפה אותם בהחלטתה. להפתעתה, אמה התלהבה מאוד.

ימים חדשים באו עליה, בעוד שאר החבורה התפזרה לדרכה, ואחיה הודיעה לה שבתוך שבועיים הוא חוזר לישראל, איריס החלה להתאקלם במקום משכנה החדש,

בבית  משפחת שלום, שם סידרו לה חדר פרטי עם כניסה פרטית.

סדר יומה החדש היה עמוס. "לימדתי מספר כיתות. התחלתי את יום העבודה שלי בשמונה, וסיימתי אותו רק בחמש. לראשונה התחלתי להכיר את היהדות, את עולם התורה. רוב היום לימדתי את השפה העברית, השתמשתי גם בכישורים היצירתיים שלי, ושילבתי עבודות ידיים עם לימוד השפה, פיתחתי קשר חם עם כל התלמידים והתלמידות. הרגשתי נפלא. תחושה אדירה של שליחות ציונית אמיתית, למרות שטרם הייתי מחוברת ליהדות כמו שצריך".

אנשי הקהילה הציעו לה בעדינות להצטרף בשעות הערב לשיעורי יהדות, ואיריס החליטה להיענות לאתגר. "בהתחלה הגעתי לשיעורי התורה והיהדות עם תחושה של אנטי, היה קשה לי לקבל את העוצמה שבדת. התנגדתי לדברים שנאמרו. הרעיון שבמשך שנים ראיתי את כל החרדים כישות אחת מגוחכת הייתה טבועה בי כה חזק שהיה קשה לי לקבל את השינוי שלהם.

"אבל לא יכולתי בפני אותה עוצמה שהתגלתה בפני, לא הייתי מסוגלת לאטום את האוזניים. וכך שיעור רדף שיעור, לימוד רדף לימוד, עד שיום אחד מצאתי את עצמי מתחילה לשמור שבת. זה התחיל בדברים קטנים ולאט לאט התקדמתי. משבת לצניעות, מצניעות לתפילה".

ההתפכחות בניכר

שיחת הטלפון להורים גבתה ממנה מאמץ רב. היא לא ידעה איך לבשר להם על התהליך שעוברת. הם הגיבו קשה, בדיוק כפי שצפתה. "למה? למה נתתי לך ללכת לברזיל? מה רע בישראל? אני לא מבינה אותך איריס. את פשוט שוברת לי את הלב", בכתה אמה.

איריס לא ידעה מה לעשות. "את תתרגלי, אמא. אין לך מושג איזה אנשים נפלאים הם החרדים".

איריס חשבה שהיא תשהה בברזיל תקופה קצרה. שנתיים לאחר שהגיעה לשם כדי ללמד, איריס החליטה להמשיך הלאה. היא קיבלה הצעה רצינית מהקהילה היהודית בצרפת והיא החליטה להתקדם. ההחלטה להמשיך לצרפת התגלתה כהחלטה נבונה ביותר. או ליתר דיוק כמהלך מדויק של ההשגחה העליונה.

"הניסיון שצברתי בהוראה הפך אותי למורה מבוקשת מאוד. פיתחתי גם שיטה להעביר את העברית בצורה מהירה ביותר, והשיטה שלי נחלה הצלחה אדירה. שיטה שנשענת בעיקר על אינטואיציה ותרגול במשחק. למרות שבברזיל ביקשו להעלות את שכרי התעקשתי לעזוב. משהו בלב אמר לי כי הגיע הזמן להתקדם הלאה. הרגשתי שאני לא מתקדמת ברמה האישית, למרות שברמה המקצועית פרחתי מאוד".

איריס מחייכת. אני מאיצה בה להמשיך כי האוטובוס ביצע את פניית הפרסה לכיוון התחנה שלנו והסקרנות שלי טסה לצרפת.

"אני זוכרת את היום הראשון בבית הספר היהודי בצרפת כאילו זה קרה אתמול", היא נזכרת. "ילדה אחת בקצה החדר שבתה לי את הלב מהרגע הראשון, משהו במבטה העצוב כבש אותי, היא שידרה חמלה".

איריס מצאה את עצמה שוב ושוב מתעניינת בילדה, משתפת אותה בכוח, כי אותה ילדה סירבה לקחת חלק בפעילות. במקביל, באותו השבוע, פנתה אליה רחל קליין אצלה שהתה.

שידוך משמים

"את יודעת? יש לי שידוך בשבילך", היא אמרה ולא יספה. שבוע חלף, שבוע של עבודה קשה ומתישה לצד סיפוק אמיתי, ושוב פנתה אליה רחל ואמרה לה כי יש לה שידוך. בפעם השלישית שרחל אמרה לה את המשפט הזה, איריס שאלה: "אז למה את לא מציעה?".

רחל חייכה. "אני קצת מפחדת להציע לך".

"מה יש לפחד?", שאלה איריס מסוקרנת.

"מדובר באלמן, אבא לשלושה ילדים. הוא התאלמן בצורה טראגית ביותר, והילדים זקוקים לאמא. חוץ מזה, אני חושבת שאתם פשוט מתאימים".

"לא ידעתי מה להגיד לה", מספרת איריס. "היא השאירה אותי בהלם. עוד לא עיכלתי את עצם קיומו של רעיון השידוך, וכבר היא מפילה עלי 'תיק' כזה. בקושי גידלתי את עצמי, לא יכולתי אפילו לחשוב על האופציה לגדל שלושה ילדים שאינם שלי".

איריס מתמתחת על הכסא הצפוף באוטובוס ושולפת תמונות משפחיות מן האלבום.

"נו?" אני מאיצה בה.

"אמרתי לרחל שזה לא נראה לי. בתוכי התחלתי לעכל את הרעיון. כשהגעתי לכיתה והילדה המתוקה ששבתה את לבי רצה לחבק אותי, הרגשתי איך אני עומדת להשיב בסופו של דבר תשובה חיובית". התשובה החיובית אכן הגיעה.

"בפגישה השלישית התעלפתי", מעידה איריס. היא גילתה כי תלמידתה המועדפת, כפי שהיא מתארת, עומדת להפוך לבתה.

במעמד המרגש בו איריס פגשה את היתומים הקטנים אותם היא עומדת לגדל, היא נזכרה ברגע המכונן ההוא, מול השודדים, אז הבטיחה לעזור לאחרים. והנה, מול היתומים היא ראתה כיצד ההבטחה שלה גם עומדת להתממש.

"נישאנו בחתונה קטנה וצנועה. לצערי ההורים שלי לא נכחו. עצם הרעיון עורר בהם כעס וחלחלה. גם חזרתי בתשובה וגם נשאתי לאלמן עם שלושה ילדים", מחייכת איריס במבוכה.

"שנה לאחר שנישאנו נולד לנו בן. ההורים שלי הגיעו לברית, וכך נשבר הקרח. אחרי הלידה החלטנו לנסות לעלות לישראל. השמחה שלי הייתה עצומה. הלוואי והיינו נשארים בארץ, רק שחווינו קשיי פרנסה והסתגלות בעיקר מצד הילדים שלו. בלב כבד החלטתי שהם קודמים לי, וחזרנו לצרפת. ההורים שלי הצטערו מאוד. במשך הזמן ששהינו בישראל הם התאהבו בדיוק כמוני בילדים שלו, שהפכו עם השנים לילדים שלי לכל דבר, למרות שנולדו עוד ארבעה ילדים".

הנה היא כאן, איריס, נוסעת לצידי באוטובוס. התלמידה ששבתה את לבה והפכה יותר מאוחר לבתה, נישאה לתלמיד ישיבה מצרפת והשניים עשו עלייה. עכשיו היא חובקת את נכדה הראשון. "שאמא לא תבוא לעזור לבת שלה?", היא שואלת בחיוך רחב.

אנחנו נפרדות. היא יורדת בתחנת היעד שלה כדי לבקר את בתה המאומצת שהפכה לאם בישראל, ואני ממשיכה לתחנה הבאה, עם סיפור חיים מדהים נוסף שזה עתה הופקד בידי.

השארת תגובה