מאמין ביהודים של הקדוש ברוך הוא

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

פרופסור אבנר חי שאקי היה יו"ר המפד"ל ושר הדתות. פעם נסע לקליפורניה ושהה בשבת באחת הערים שם. לשכתו איתרה את כתובתו של השליח המקומי וזה אירחו בכבוד רב. שולחן השבת היה עמוס אורחים, רובם סטודנטים מנומסים המתקרבים ליהדות, והאווירה הייתה נהדרת.

לפתע נדחפה הדלת ושלושה צעירים מגדולי שיער התפרצו פנימה כאילו היה זה ביתם. הם לא טרחו להעיף מבט לעבר המארח ולומר "שבח שלום", התיישבו על יד השולחן ובלעו מהאוכל ברעבתנות.

פרופסור שאקי שהיה איש משכיל ואציל נפש לא התאפק. הוא פנה אל השליח בשקט ושאל: "מה קורה כאן? זאת סעודת שבת או מזללה? איך אתה נותן לפראי-אדם כאלה לחלל את האווירה הקדושה?". השליח ענה תשובה מדהימה שהשר הנכבד לא שכח אותה כל ימיו: "הבט עליהם היטב, אתה רואה איך הם נראים? כך בדיוק אני נראיתי לפני כמה שנים כשהתפרצתי לביתו של שליח חב"ד בליל שבת, רק עם שיער ארוך מהם. הדרך בה קיבלו אותי הביאה לאיפה שאני נמצא היום.."

ומוסיף פרופ' שאקי "רק ברגע הזה הבנתי מהי המהפכה שיצר הרבי מליובאוויטש, רק כעת התחלתי להבין את התמונה האמיתית של בית חב"ד ומבט של נשיא ישראל"

אחרי שמתרחשת מהפכה היא מתקבלת בטבעיות, כאילו היא המצב הברור בעולם ואי אפשר אחרת. אבל בואו נלך אחורה ונחשוב איזו תמורה יצר הרבי מליובאוויטש במערכת היחסים בתוך העם היהודי. הגישה הטבעית אצל כל אדם היא "מדינה אחת לשני עמים". העם היהודי הוא בעצם שני עמים נפרדים (ח"ו): יש דתיים ויש מי שאינם דתיים, וגדר של חיץ וניכור עוברת בין שני העמים הללו.

מה לאדם דתי אצל שכנו הלא דתי? מה ליהודי חרדי מבני ברק לבקש בצפון תל אביב? להיפך, הוא מבקש ומייחל שאנשי תל אביב לא יבואו לקנות דירה בבני ברק ויחלנו את האווירה בה גדלים הילדים שלו. ואילו הרבי יצר מהפכת עולם שמנוגדת לכל מה שאומר השכל הישר. לא רק שאסור להתנתק, אלא בחורים צעירים יוצאים לרחובות הערים עם זוג תפילין ומציעים לכל אדם להניח אותם. זוגות צעירים עוזבים את החממה המשפחתית ויוצאים ליישוב 'חילוני' במטרה לבסס שם את כל חייהם.

וכיום, שבעים שנה מאז התחילה מהפכת השליחות והקירוב של הרבי, אפשר להתחיל לסכם ולראות את התוצאות. הנה אחת ההגדרות החזקות מפיו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ): "הרבי שינה את הכיוון אליו נעה ההיסטוריה. אם אחרי המלחמה היו באים ליהודי ואומרים לו כי הבן שלו יהיה יותר דתי ממנו, הוא היה מסתכל על הדובר כעל לא נורמלי. לכל אחד היה ברור שהשיא של היהדות מאחוריה ומעכשיו הכול ילך וידעך. אבל השנים חלפו והלא יאומן הפך להיות מציאות"

אמר לי פעם יו"ר אגודת חב"ד בארצנו הקדושה ומי שמוגדר כיום כעסקן היהודי המשפיע ביותר בעולם היהודי, הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב: "אחרי המלחמה השאלה שהיה שואל אבא יהודי את הרב משה פיינשטיין בארה"ב הייתה: האם מותר לי לאכול אצל הבן הלא דתי שלי? היום לאחר המהפכה שיצר הרבי, רבנים נשאלים את השאלה הנפוצה ההפוכה: האם מותר לי לאכול אצל ההורים הלא דתיים שלי?".

רבי הוא מי שמאמין ביהודים. רבי הוא מי שמתעקש להביט פנימה ולראות את הטוב. בעוד שאדם רגיל רואה את הגוף של זה שעומד לפניו, רבי רואה את הנשמה. בעוד שאדם רגיל רואה את יצר ההרס של זה שעומד לפניו, רבי רואה את הקדושה של זה שעומד לפניו ויודע שהחטא הוא רק חיצוני שאינו משקף את עומק מהותו.

כי כל אחד רואה בזולת את מה שהוא – ומי שהוא עצמו מרכבה לאלוקות רואה גם בזולת את היותו מרכבה לאלוקות.

מספרים שאחרי מלחמת ששת הימים, הגיע הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך להתפלל בכותל. בפעם הראשונה בחייו הוא ראה את המחזה שהחל באותם ימים ואחר כך הפך לנפוץ. המוני חיילים נעצרים בכניסה לכותל כדי להניח תפילין בדוכן של חב"ד, לפי המבצע שהחל הרבי באותם ימים. הגאון הביט בחיילים הקיבוצניקים שפושטים את השרוול ומגישים את הזרוע כדי להניח עליה את התפילין – ועיניו זלגו דמעות. כשהתרחק משם, אמר למלוויו כך:

"העולם אומר שהרבי מליובאוויטש מאמין בקב"ה, אבל לא זאת הנקודה. יש הרבה יהודים שמאמינים בקב"ה. הרבי מליובאוויטש מאמין ביהודים של הקב"ה…"

וכך היה הלשון הבא שגור על פיו של הרבי: פעם נסע חסיד אחד לגייס כסף עבור הישיבה של חב"ד בניו יורק. היה שם אדם שהתרחק מדרך התורה והמצוות והציג את עצמו כמישהו שכבר התרחק ואין לו סיכוי. אותו חסיד ענה לו שכל בני ישראל הם אותיות בספר התורה ואם יש אות אחת שנמחקת – מתקנים את האות בספר התורה ומחזירים אותה למעמדה.

כשהוא חזר לניו יורק, סיפר זאת לאדמו"ר הקודם, חמיו של הרבי מליובאוויטש. הוא מן הסתם היה בטוח שהרבי יחמיא לו על הדימוי המבריק, אבל הרבי תיקן אותו שהדימוי ממש לא מדויק: אות בספר התורה כתובה בדיו ולכן יכולה להימחק, אבל יהודי הוא כמו אות חקוקה על האבן של הלוחות שאינה יכולה להימחק לעולם, אלא לכל היותר רק להתמלא באבק וכל שנדרש הוא להסיר את הלכלוך שהצטבר עליו. ואכן, הביטוי האחרון שהזכיר חותנו, היה שגור תדיר על לשונו של הרבי, שיהודי הוא כמו אות חקוקה באבן שאינה יכולה להימחק לעולם.

***

במכתב שכתב הרבי מליובאוויטש לקראת יום ההילולא הראשון של חמיו, ביקש: "לבקר בבתי-הכנסיות ובבתי-המדרשות אשר בעיר, לחזור שם מימרא או פתגם מתורתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר … ולבאר אודות אהבתכל ישראל שלו … והתקווה והביטחון אשר בטח בהםאשר סוף סוף ימלאו את תפקידם בהחזקת היהדות והפצת התורה".

הנה סיפור מפעים שממחיש את הראייה האחרת של הרבי והאמונה הנצחית שלו בכל אדם, יהיה מי שיהיה, שרק נדרש להבעיר בו את הניצוץ היהודי:

הרב שבתי כץ היה הרב של פרטוריה אשר בדרום אפריקה ורב בתי הסוהר באזור. בערב חנוכה שנת תשל"ט הוא ביקר בניו יורק ונכנס לפגישות יחידות עם הרבי. הרב כץ סיפר על חיי האסירים היהודיים בדרום אפריקה שהם יחסית נוחים ולא מחייבים אותם לעבוד בחגים. זה היה ערב חנוכה והרבי התעניין האם יאפשרו לאסירים להדליק נרות חנוכה? הרב כץ השיב בשלילה ואמר שכאשר ישוב לארצו, יתחיל לפעול בזה במטרה שעד השנה הבאה הדברים יסתדרו.

אבל הרבי לא היה מרוצה. הוא אמר שנרות החנוכה יכולים לשנות לחלוטין את המצב רוח של האסירים. האור והחמימות של ההדלקה, יכולה להצית להם את הלב – ואי אפשר לדחות זאת עד לשנה הבאה. הרב כץ הגיב בעדינות שאנחנו עומדים כבר בערב חנוכה, והוא בכלל נמצא בניו יורק, אבל הרבי התעקש שעליו לפעול בזה עכשיו. "כשאתה יוצא מהחדר הזה, תיכנס לחדר המזכירות ותעשה טלפונים לגורמים המתאימים בדרום אפריקה".

הרב כץ ניסה להתגונן. הוא אמר שעכשיו ארבע לפנות בוקר בדרום אפריקה, ונציב שירות בתי הסוהר הוא איש בכיר מאוד, אלוף בצבא, וזה יהיה די מסוכן להעיר אותו בשעה כזו. אבל הרבי טען להיפך: "העובדה שאתה מתקשר אליו מהקצה השני של העולם, באמצע הלילה מניו יורק, תגרום לו להעריך את הפניה ולהבין עד כמה היא חשובה".

בחשש הוא התקשר לביתו של גנרל ספטון, מפקד בתי הסוהר בדרום אפריקה, והסביר כי רק דחיפות הנושא גורמת לו להתקשר בשעה כזו. להפתעתו, הגנרל התפעל מהמחשבה על אור וחום החג שיכול להציף את לבבות האסירים, ואמר כי אף שלמחרת יחול החגא של הנוצרים וזה יום חופש, הוא יעביר טלקס לכל בתי הסוהר שיאפשרו לאסירים היהודים לקיים את מצוות החג.

בבוקר, כשהרבי הגיע ל-770, הרב כץ עמד בכניסה וסיפר על ביצוע המשימה. הוא היה מרוצה והיה בטוח שהשלים את כל מה שנדרש ממנו, אבל הרבי ביקש ממנו להיכנס אליו שוב לאחר תפילת שחרית. הרבי אמר לו כי מתוך חמישים מדינות בארצות הברית, ישנה מדינה אחת – ניו יורק – שאינה מאפשרת לאסירים היהודיים להדליק נרות חנוכה. ולכן "אם אתה תאמר למפקדים כאן שאפילו בדרום אפריקה העניין סודר, זה בטח יועיל גם כאן".

כעת הרב כץ התבלבל לחלוטין: מה לו ולהנהלת שירות בתי הסוהר בניו יורק? הרבי הורה לו לעמוד בקשר עם החסיד העסקן הרב יעקב יהודה העכט והוא ידריך אותו מה לעשות. למרות שהיה זה יום החגא שלהם, הרב העכט הצליח להשיג את הממונה על בתי הסוהר בניו יורק, והרב כץ לקח את שפופרת הטלפון וסיפר לו על המהפכה שתחול השנה בחיי האסירים היהודיים בדרא"פ, ואם זה כך במדינה פרימיטיבית כפי שהייתה אז דרום אפריקה, כל שכן שזה צריך להיות במדינה מתקדמת כמו ניו יורק. הממונה היה בדיוק במצב רוח טוב והבטיח לסדר את העניין מיד.

אחרי תפילת מנחה, הרבי קרא שוב לרב כץ. הוא ניסה לחשוב איזו משימה תוטל עליו הפעם? אבל זאת לא הייתה משימה אלא הכרת טובה. הרבי אמר שהוא רוצה להעניק לו מתנה על מאמציו. למרות שהוא ניסה להתחמק, הרבי התעקש לשמוע איזו מתנה הוא רוצה לקבל. לבסוף אמר שישמח לקבל ספר תניא עבור בנו. מאוחר יותר כשבא למזכירות לקחת את התניא, מצא שם ארבעה ספרים מוכנים: תניא כרוך מעור עבור בנו, ספר תניא עבורו, ספר באנגלית בשם "אתגר" עבור הגנרל ספטון, ועוד ספר באנגלית בשם "אשת חיל" עבור רעייתו של הגנרל.

כשהוא שב לדרום אפריקה והתקשר לגנרל במטרה לקבוע פגישה ולמסור לו את המתנה, התעקש האיש הנכבד לבוא בעצמו בהקדם האפשרי ולקחת את הספרים. הוא אמר לרב כץ: "אם יש יהודי היושב בצדו השני של הגלובוס, וחושב אודות אדם אחר, ובפרט כלפי אסיר אומלל שכל מה שהוא צריך זה מעט אור וחום בחייו – אזי בוודאי מדובר במנהיג נעלה. ואם אדם כזה שולח לי מתנה – אני רוצה לקבל את זה במהירות האפשרית…"

השארת תגובה