הבסיס לחינוך מוצלח

יצירת קרקע פורייה לזרעי החינוך | ילד בריא בנפשו | נראות כסותרות אבל משלימות חום ואהבה מנקודת מבטו של ילד | שיח עם הילד | התייחסות כנה לילד | אוירה רגועה ונינוחה בבית | היעדרות מופרזת של ההורים מהבית | מחמאות בילדות – בסיס איתן לכל החיים

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן

דרך החינוך עשויה משני חלקים המבוצעים במקביל:

א. הכשרת הילד לחינוך. זוהי הכנת קרקע פורייה אשר תקלוט ותצמיח כראוי את זרעי החינוך.

ב. פעולת החינוך. היא גוף הזריעה.

החלק הראשון עוסק בבניית ילד מאוזן באישיותו ובריא בנפשו, והחלק השני בהדרכה החינוכית-מעשית, כיצד עליו להתנהג בפועל בסדר יומו ובכל התמודדות אליה הוא נקלע בחיי היום יום. שני החלקים מתבצעים ומשתלבים יחד.

ילד בעל נפש בריאה, מהווה קרקע פורייה לקליטת זרעי החינוך המעשי. ביאור נפש בריאה: אינו סובל מדימוי עצמי נמוך ולקוי (אין הכוונה לענווה המשובחת, אלא לתחושת חוסר מסוגלות ונחיתות של דכדוך), אינו סובל מפחדים מופרזים, לחצים נפשיים, עצבות קבועה. ומאידך, מבין הוא היטב שלא נכון ולא ראוי, וגם אין צורך, למשול ולשלוט באחרים ולהציק להם. הוא מלא שמחת חיים, ועם זאת מתחשב באחרים.

ילד כזה, בריא בנפשו ומאוזן במבטו על החיים ועל העולם שסביבו, ניתן לבנות אך ורק על ידי שילוב של שני מסלולים הנראים לעיתים כסותרים זה את זה ומתנגשים זה בזה, אך לאמיתו של דבר הם משתלבים ומשלימים זה את זה באופן נפלא. והם:

א. מתן יחס חם, אוהב ומכבד – באופן קבוע.

ב. הצבת גבולות וגדרים ברורים – בעת הצורך.

ילד הגדל מבלי לקבל חום ואהבה ותשומת לב מהוריו, גם אם אינו סובל מביזיונות והשפלות, חש בודד ומאוים מעצם נוכחות העולם הגדול כלפי עצמו הקטן.

ואילו ילד הגדל בתחושה שהכל מותר ללא גבולות, מלבד הנזק החינוכי הבא לידי ביטוי בהתנהגותו המזיקה ומציקה לסביבתו, הוא גם חש מפוחד ומאוים מהנהגת אנשי העולם כלפיו, שהרי אין גבולות…

אולם ילד הגדל בסביבה חמה, אוהבת ותומכת, מתוך הכרה ברורה שיש גבולות וגדרים שאין לעוברם, גדל בריא בנפשו ומאוזן באישיותו.

יסוד נכבד זה מופיע בדברי חז"ל בתלמוד (סנהדרין קז ע"ב) כי בחינוך ילדים: "לעולם תהא שמאל דוחה, וימין מקרבת".

שמאל מייצגת את היד החלשה, וימין את היד החזקה. ומלמדים חז"ל בדבריהם, שכדי לחנך ילד, לא די בקירוב בלבד, אלא פעמים שצריך גם ריחוק. כלומר להשתמש ב"תמרור עצור", דבר שאצל הילד מתפרש כדחייה. אולם ריחוק הילד צריך לבוא ביד החלשה, ואילו הקירוב ביד החזקה. ובמילים אחרות: על הדחייה להיות מעט ובעדינות, ועל הקירוב להיות בשפע רב ובעוצמה. ואין הביאור בזה רק לומר שאם אתמול השתמשנו בשמאל הדוחה, נשתמש היום בימין המקרבת, אלא גם: באותה שיחה שבה השמאל דוחה, תהיה הימין מקרבת.

על הילד לדעת כי יש גדרים וגבולות, לא כל דבר מותר, ולא כל משאלה העולה בדעתו אמורה להתבצע על ידי הוריו. אולם הדרישות מהילד- כאשר עלינו לדרוש ממנו, והסירובים לבקשותיו- כאשר עלינו לסרב לו, יבואו תמיד בדרך מכובדת ולא פוגענית. ובמקביל, על מנת לבנות אותו עם נפש בריאה, יש להעניק לו שפע חום ואהבה, תשומת לב וגישה מכבדת.

לפיכך, גם בעת תוכחה, הילד אמור לחוש כי הוא נשאר באותו מקום ובאותו מעמד של אהוב ורצוי אצל ההורה והמחנך בדיוק כמו לפני כן, אלא שהעמידוהו על הטוב והנכון, על ידי תוכחה מהולה בשבח. תוכחה במה שדרוש תיקון, ושבח על הטוב שבו. כך מתרומם הוא לתובנה שטוב לו להשתנות לטובה בבחינת: "הוֹכַח לְחָכָם – וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט, ח).

משום כך הקדימו את השמאל לימין. לומר שגם כאשר קיים הכרח להשתמש בשמאל הדוחה, בגמר העברת המסר הנדרש לחינוך, יש לעבור לימין המקרבת מיד כשמתאפשר, כדי לאזן את תחושת הריחוק שקיבל הילד בעת הדחייה.

משפט תמציתי וחשוב זה של חז"ל בתלמוד: "לעולם תהא שמאל דוחה, וימין מקרבת", אמור להיות נר לרגלי כל הורה ומחנך, בגישתם לכל ילד, כמבואר בפרק הבא.

חום ואהבה מנקודת מבטו של ילד

הורים רבים סבורים בטעות כי על ידי ריבוי רכישת משחקים מפוארים ומוצרי יוקרה לילד, הם מעניקים לו את תשומת לב הנדרשת לו, ואת החום ואת האהבה שהוא כה זקוק להם. הורים אלה מרוצים מעצמם, ובטוחים כי בכך הם מספקים לו גם את צרכיו הנפשיים. אך מצוי לשמוע דווקא מהורים אלה את תמיהתם הגדולה: "הרי בהיותנו ילדים, מצבם הכלכלי של הורינו לא היה טוב כשלנו, ולא קיבלנו אפילו עשרה אחוזים משפע הביגוד האיכותי והמשחקים הנפלאים והחוגים המיוחדים שילדינו מקבלים מאתנו, ובכל זאת היינו קשורים להורים, אוהבים אותם מכל הלב, מכבדים אותם וממושמעים להוראותיהם. מדוע ילדינו המקבלים פי כמה וכמה, רוטנים ומתלוננים, ואינם בטוחים שאנו באמת אוהבים אותם?!"

טעותם הגדולה של אותם הורים, נעוצה בעובדה שהם סבורים שהילד מודד את האהבה של ההורים בהתאם לכמות ולאיכות האביזרים שהוריהם רוכשים עבורם. אולם האמת היא, כי הילד זקוק לחוש את לבם ואהבתם של הוריו, באמצעות גישתם כלפיו. מנקודת מבטו של הילד, בפרט בגיל הרך, כל דבר שהם רוכשים עבורו, מגיע לו מהוריו מצד טבע העולם. שהרי מי יקנה אם לא הם?…

ההוכחה הניצחת עבור הילד כי אהוב ורצוי הוא להוריו, היא אך ורק בהתנהלות המוכיחה אהבה ודאגה לטובתו, תשומת לב כנה לשאלותיו, לחוויותיו וליצירותיו. שבח ועידוד על מעשיו הטובים ועל השתדלותו, ורחישת כבוד לרצונותיו – גם אם לא תמיד יסכימו למלא את מבוקשו.

כלומר, ברור שההורים אינם אמורים למלא את כל משאלותיו של הילד, אולם מאידך אין להתייחס לבקשותיו – אפילו המקוממות והבלתי הגיוניות, בזלזול ובלגלוג. על כל הורה לזכור תמיד, שזלזול, השפלה, לעג וביזיון לילד, בין במילים בין בתנועות ובין במעשים, הם מרשם בדוק ליצירת נפש חולה. הילד צריך לדעת כי יקר, נכבד ואהוב הוא מאוד להוריו, אך אין בכל זה לגרום להרשותו לחרוג מן הגבולות המותרים והנכונים.

וככל שהילד גדל, כך יש לשוחח איתו במבט אוהב ומכבד כעם אדם בוגר, לשומעו ולהתבדח איתו כאח,[1] להעניק לו הדרכה ועצה כחבר טוב שכל מטרתו לראות בטובתו, ורק כאשר אינו מתנהג כראוי, יעבור ההורה לעמדת הסמכות האחראית שאינה מאפשרת גלישה להתנהלות גרועה.

כך גדל הילד עם נפש בריאה, המהווה קרקע פורייה לקליטת זרעי החינוך הנכונים לכל גיל, וצמיחתם באופן הטוב והנכון ביותר.

שיח עם הילד

במחקרים שבוצעו בזמננו התבררה העובדה המדהימה, שרוב ההורים בעולם משוחחים עם הילד בממוצע, כ-15 דקות בלבד ביממה! ומה גם שרובם של דיבורים אלו עוסקים בנושאים טכניים לחלוטין (שאלות כמו: אכלת? התקלחת? צחצחת שיניים? והוראות: תיכנס כבר לישון! תתלבש, תתארגן, תזדרז להסעה…).

הורים אלה, העסוקים מידי בעצמם ובמטלות שעליהם, שוכחים שנפש הילד זקוקה לשיחה עניינית, מתונה ואמתית, כדי שהיא תתפתח כראוי. כל ילד זקוק להתעניינות כנה בשלומו, בתחושותיו ובהישגיו, בלימודיו ובקשריו עם חבריו, ובכלל, במה שטוב לו ובמה שקשה לו. התעניינות זו תבוא מתוך אהבה ואכפתיות סבלנית, ולא כהצקה או כלאחר יד. לכן יש גם לדעת את הגבולות בהתעניינות, לבל יקבל תחושה של חטטנות יתירה ומטרידה מצד ההורים, בפרט כשמדובר בילד בגיל ההתבגרות.

"חיישני" הילד מפותחים הרבה יותר מכפי שהוריו סבורים, והוא חש היטב על פי טון וצליל הדיבור, מבט העיניים ושפת הגוף, האם שאלת ה"מה נשמע?" וה"איך היה?" ו"מה שלומך היום?" אמיתית וכנה, או נאמרת מהשפה ולחוץ רק כדי לצאת ידי חובת התעניינות, מבלי שבאמת אכפת.

ילד שאינו מקבל מהוריו יחס אוהב באופן נכון בגיל הצעיר, אינו חש קשר אמתי ונפשי עם הוריו כאשר הוא גדל ומתבגר, ואין להתפלא שבהגיעו לגיל ההתבגרות אינו מתייעץ עם הוריו, ואפילו מתנכר אליהם. שהרי עבורו, הוריו מהווים בסך הכול אנשים טכניים הסובבים אותו במשך השנים. זו "תפקידה" לבשל עבורו ולכבס את בגדיו, ומידי פעם לרטון ולצעוק עליו, וזה "תפקידו" לארגן כסף למחיה, לגעור ולנזוף.

אולם ילד שהוריו מוצאים את הזמן להקדיש עבורו זמן איכות לשיחה נעימה, משתפים אותו מפעם לפעם בענייני הבית ובתכניות המשפחתיות בנושאים המתאימים לגילו ולרמתו, מחייכים אליו במבט אוהב לפחות פעם ביום, צוחקים מהלצותיו ומתבדחים איתו, ובמקביל – מדריכים אותו אל הטוב והנכון באווירה רגועה, באמצעות דיבור אל שכלו ושכנועו שכך עדיף לו וזה הנכון עבורו- לטובתו, ונוזפים בו רק כשאין ברירה, ובכל מקרה, נזהרים תמיד שלא להשפילו ולבזותו – גם בעת תוכחה. הרי ילד זה יודע כבר מהגיל הרך ש"אבא ואמא הם החברים הכי טובים שלי", והם גם "המדריכים הכי טובים שלי". הוריו של ילד זה מהווים בעיניו דמויות ערכיות וחינוכיות, אשר תפקידם להדריך, להסביר וללמד, והוא חש היטב שאפשר להתייעץ איתם בכל נושא מטריד. ילד זה, יאהב ויעריץ את הוריו, כל ימי חייו.

נתבונן עתה בכמה עצות יסודיות למניעת טעויות בחינוך, ובכללי יסוד מעשיים, לבניית ילד שמח ובעל נפש בריאה.

השארת תגובה