חישוב מסלול מחדש // אהרן גרטנהויז

אהרון גרטנהויז
אהרון גרטנהויז

בזמן שאחרים נתקעו למשך שעות בפקקים, ישבתי לי בנחת לנתח במחשבתי את מה שקורה פה בארץ ישראל. לרגע אין ספק שמותו של הנער הוא מקרה טרגי שחובה על המדינה לחקור ולפרסם מה היה שם בדקות האומללות הללו. מצד שני, לרגע אין ספק שבמקרה ששוטר (או כל אזרח) חש סכנה לחייו עליו לפעול לנטרול מקור הסכנה, תוך שמירה על חיי אדם.

לאור כל זאת המחאה של יוצאי אתיופיה נגד גזענות מסוכנת, היא מחאה מוצדקת. הבעיה טמונה אם כך בעיתוי של המחאה, בעונה פוליטית רוויית יצרים ותככים שמביאה איתה כל מיני בעלי אינטרס באנרכיה לצרכי קמפיינים ומחנאות פוליטית. מה אם כן גורם לנו לשפוט את המפגינים הכואבים, זועמים, משתוללים, רומסים ופורקים תסכול?!

הביטו סביבכם וראו כמה הפגנות אלימות (יותר ופחות) מתקיימות בארץ. בשנים האחרונות תופעת חסימת דרכים ושיבוש חיי האזרחים צוברת תאוצה מטורפת והטיפול ההססני של משטרת ישראל בעברייני הסדר הציבורי מעניק לגיטימציה בסגנון 'נעשה לו כהיתר'…

תשאלו אותי איפה הפיתרון? אשיב לכם ברורות, באכיפה והרתעה. לא יתכן שנדבר על הרתעה משטרתית רק כלפי מדיניות ביטחונית לאומנית, הרי אלמלא מוראה של מלכות – איש את רעהו חיים יבלעו. כמעט לכל אזרח נורמטיבי יכולה להיווצר סיבה למחאה במצב הקיים כיום בארץ, השאלה היא איך המשטר מאפשר פריקה אמוציונלית בצורה שתטיב גם עם הציבור שמביע מסר מחאתי וגם עם אזרחים תמימים שנמצאים בסביבה.

ומן הראוי גם שמארגני מחאה (כל מחאה שהיא) יפנימו שאם ברצונם למחות נגד התנהלות של גוף או אדם כלשהו, עליהם למחות נגדו במיקום שיבטא את המסר, ולא בצעדים נגד אזרחים שאינם קשורים לסיטואציה. כי אם יש סיכוי לגייס הזדהות ציבורית עם המסר המחאתי, הוא ייהרס ברגע שיהיה קל יותר להזדהות עם המצוקה הציבורית הנגרמת בשל ההפגנה.

ולמרות זאת, האחריות על שיטות המחאה שננקטות בידי קבוצות אוכלוסיה מוטלת על גופי החירום במדינה והיא זו האמורה להציב גבולות. כל עוד הגבולות לא מתקיימים לאורך זמן, עליהם להפיק דו"ח על אפקטיביות ההרתעה נגד עברייני סדר ציבורי, ולבוא אל המחוקק לדרוש פתרונים.

ואם כבר דנים בהתנהלות גורמי ממשל ומשטר, דוגמה קטנה להתנהלות ראויה לציון בקרב ההנהגה הציבורית הוא דווקא בכל הסיפור הזה שר התחבורה הטרי בצלאל סמוטריץ' שהפיץ את מספר הנייד האישי שלו לטובת אזרחים שנתקעו ללא מענה של תחבורה ציבורית. כך נראית לקיחת אחריות שמרגיעה ציבור חסר אונים. ספציפית למקרה שלנו יצאו הצדדים לדרך כשהמוחים מקבלים את הסולידריות הציבורית, אך ככל שנטמעו האנרכיסטים בקרב המפגינים, עברה התמיכה הציבורית אל השוטרים האלימים בחסות החוק (לא שכל שוטר הוא כזה).

והנה נקודה נוספת שאמורה לאותת בנורה אדומה לוהטת, האמירות הכועסות של אזרחים בימים האחרונים כללו לא מעט אמירות ציניות ומזלזלות בקהילת יוצאי אתיופיה, בהכללה מסריחה ומסיתה.

אם אנחנו כציבור חרדי לא מסכימים כשמכלילים אותנו עם אקט של אלים כמו של שליסל, מחובתנו לפחות לקשוט עצמנו תחילה ולא לשחרר כל רסן כלפי קהילה שמסרה נפשה בעלייתה ארצה (בהליכה רגלית ארוכה במדבר שמזכירה תקופה מאוד מכוננת בהתהוות עם ישראל).

הכותב הינו יועץ תקשורת ויח"צ

השארת תגובה