הניסיון הנואש של נתניהו

אופציית ההתחמקות מכתב אישום מסתמנת כבלתי אפשרית. המטרה המעודכנת של ביבי בהתאם לתנאי הטיסה ולדלק שנותר במיכלים, היא להגיע לבית המשפט כשהוא מוקף בסוללת מאבטחי השב"כ ורק אל תאמרו (עדיין), את המילה שב"ס

אהוד ברק במסיבת עיתונאים
אהוד ברק במסיבת עיתונאים
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

נוסעים שחוו נחיתת חירום בנתב"ג מכירים את תחושת החרדה שאוחזת בהם רגע לפני הנחיתה. המסלול מוקצף בלבן למניעת החלקה והתלקחות ומשני צדיו מנצנצים באדום אורות הכבאיות. ההסברים הרגועים באותם רגעים על השימוש הצפוי במסכות החמצן מסייעים לנוסעים המיוזעים, כמו מאוורר ללא מיזוג ביום חמסין. בואכה חודש אלול – די בחוויה אחת כזאת כדי למרק שנה שלמה של חטאים.

נתניהו, כך דומה, מצוי לאחרונה באותה תחושה. כדי להבין עד כמה גבוה מפלס החרדה בלשכת ראש-הממשלה די להתבונן בהשתוממות על המהלכים לביטול הבחירות, הננקטים בתזזיות נואשת על-ידי מי שאך תמול שלשום אץ-רץ כדי לשריין רוב של 61 להקדמת הבחירות.

יולי אדלשטיין הוא מהראויים שבבכירי הליכוד. בניגוד לרבים מחבריו, האיש לא אפשר את הפיכתו לעוד אחד מעובדי משק הבית במעון ראש הממשלה – ובליכודיאדה של ימי נתניהו לא מדובר במשימה קלה. בחגיגות השבעים ביבי ירה את הזיקוקים לעברו בכינון ישיר, אך אדלשטיין הצליח לצאת מהאירוע עם קורטוב של עצמאות.

תפארתו של יולי יואל אדלשטיין לא תהיה על יוזמת חודש יולי 2019 לביטול הבחירות, שיו"ר הכנסת שב והצהיר לה אמונים השבוע. לכולם ברור שהיוזמה נועדה לשרת בראש ובראשונה את ראש-הממשלה. מאחורי הקלעים הוסיפה לשכת נתניהו לרחוש ככוורת דבורים גם השבוע. החברים מבלפור לא מרימים ידיים וינסו עד לרגע הישמע הגונג לקדם את היוזמה, כביכול לא נאמרה בפועל המילה האחרונה.

יומן הפגישות הבלתי רשמי של ראש הממשלה מהשבוע האחרון, כמו גם שתיקתם המכוונת אך הבלתי מוצהרת של כמה מחברי-הכנסת החרדים – מלמדים שעדיין לא אבדה תקוות היראים. המכנה המשותף של נתניהו והחרדים בימים אלה – הוא חרדתם מתוצאות הבחירות הקרובות, הבלתי צפויות.

בסביבתו של ראש-הממשלה מסתמכים על חוות-דעת משפטית מוזמנת, הסותרת את עמדת היועץ המשפטי של הכנסת ומבהירה כי לצורך ביטול הבחירות המסתמנות די ברוב של 61. יו"ר הכנסת אומנם הבהיר כי ידרוש רוב מיוחס, אך אם תימצא האצבע השישים ואחת – אילן היוחסין ייבנה בהתאם לזרת שתונף.

משב"כ לשב"ס

אחד מחברי הכנסת שעברו בדלת המסתובבת של לשכת רה"מ – הלוך ילך ובכה – העריך השבוע כי הסיכוי שמכל הבחישות בניסיון לבטל את הבחירות תצא לבסוף דייסה ראויה לאכילה, נמוך מהסיכוי שהיה לאילתים ערב סגירת שדה דב. גם בסיפור ההוא, הראשון שזיהה – נתניהו – נזכר מאוחר מדי וניסה ללא הצלחה לדחות את ההחלטה עד לאחר הבחירות כדי שלא לספוג את זעם האילתים בקלפיות.

המושל בכיפה – הסרוגה והשחורה – ניסה לגייס להסדרת הכאוס בשדה דב את נציגי הציונות-הדתית שלשכתו התברכה בהם במשך השנים. נתניהו חובב השותפות הפוליטית עם החרדים, מעדיף בלשכתו את חובשי הכיפה הסרוגה. העדפתו זו לא השתנתה, גם אחרי שבצוק העיתים הפכו כמה מהם לעדי מדינה.

שר התחבורה בצלאל סמוטריץ', איש צעיר ומוכשר עם ראש על הכתפיים, מצא עצמו עם כניסתו לתפקיד כעוד סרוג שנשלח לסגור פינה, כמיטב המסורת של לשכת רה"מ. בטרם הספיק להתמקם במשרדו בבירה ולצלוח את פקקי הכניסה לירושלים המשתפצת – הוא שוגר למשימת התאבדות ראשונה. קמיקזה בשדה דב.

סמוטריץ', ייאמר לשבחו, השיג בתנאי הטיסה הבלתי אפשריים אליהם נשלח, הסדר נחיתת חירום ראוי ומתקבל על הדעת ולפיו קצה המסלול יוכשר לתקופת ביניים שלא תפגע בהכנת התשתית לבניית אלפי יחידות הדיור במתחם. ביבי לא היה יכול לצפות ליותר מזה ובלשכת שר התחבורה גילו אופטימיות זעירה לנוכח מה שהסתמן כהצלחת המשימה הראשונה שהוטלה על השר בממשלת המעבר.
אלא שאז בא היועמ"ש לממשלה ובאמירה נחרצת שלל כל אופציה לבד מפינוי המתחם. הוא הזכיר למשתתפים שאת כל ההסדרים האלטרנטיביים, ניתן היה לקדם לפני שנים ספורות כשעוד היה עם מי ועל מה לדבר ובמחירים הרבה יותר שפויים. נתניהו למד על בשרו בפעם השנייה תוך שבוע שיש גבול ליכולת המשחק בזכויות קנייניות, כמו בזכויות דמוקרטיות. בדילמה שבין הליכה יד ביד עם פשרת סמוטריץ' לבין ציות מלא להוראת היועמ"ש הוא בחר, ולא בפעם הראשונה, בדרך השנייה.

יריב לוין שסירב ליטול את משרד המשפטים בממשלת המעבר, היה כנראה הראשון שזיהה שבמציאות חיינו הפוליטיים, בטלטלה שבין בחירות מוקדמות למאוחרות, נתניהו הפך לאישיות נטולת יכולת ממשית לקרוא תיגר על הנחיות היועמ"ש לממשלה, ביבשה וגם באוויר.

הניסיון הנואש של נתניהו לבטל את הקדמת הבחירות בכל מחיר, כולל הענקת תיק המשפטים מלא-מלא לכחול-לבן או לעבודה, מלמד שאבדה תקוותו של נתניהו להעברת חקיקת חסינות ייעודית. היעד הנוכחי שלו צנוע בהרבה מהמטרה שהציב במוצאי הבחירות האחרונות. ביבי מבין שאופציית ההתחמקות מכתב אישום הופכת לכמעט בלתי אפשרית. המטרה המעודכנת בהתאם לתנאי הטיסה ולדלק שנותר במכלים, היא להגיע לבית-המשפט כשהוא מוקף בסוללת מאבטחי השב"כ. ורק אל תאמרו (עדיין), את המילה שב"ס.

ברכת הברק

המערכה הזאת שונה מכל קודמותיה, יודע נתניהו להסביר לכל מי שמנסה, בסביבתו הקרובה, להוריד את מפלס החרדה ולהסביר שבסרט הזה כבר היינו. כמי שעבר משברי טיסה ולרוב גם שרד את נחיתות החירום בהצלחה, ביבי מזהה בפעם הזאת את אותו כשל בהגאים שאפיין את הקוקפיט שלו ערב בחירות 99'. באוויר יש ריח כבד של מנועים שרופים, ולא רק גלגלים חרוכים. תחושת המיאוס זולגת משמאל לימין וקונה אחיזה גם בקרב פובליציסטים שבבלפור התייחסו אליהם עד תמול שלשום כאל חסידים שוטים. ורק החרדים, כרגיל, הם אחרוני הנאמנים.

בשיחות סגורות מחלק נתניהו את מערכת הבחירות הנוכחית ללפני ואחרי. הרגע בו ברק ירד מהגדר ונכנס למגרש, עלול מבחינתו להכריע את הבחירות לרעתו. נתניהו זוכר היטב איך ב-99', עלה ברק למגרש על אותה משבצת של שחקן שלישי שנגרר אחרי הכוכבים העולים במפלגת הגנרלים דאז של איציק מרדכי ואמנון ליפקין-שחק.

ביבי של אותם ימים, פתח את מערכת הבחירות כמנצח בטוח בסקרים. איך זה נגמר אז, לפני שני עשורים, כולם זוכרים. ברק הביס את נתניהו בקלפי כשהוא מצליח לתרגם את תחושת החמיצות מנתניהו – לקולות בקלפיות. ברק עצמו החזיק מעמד כשנה וחצי עד שאותה חמצמצות אחזה גם בממשלתו שנפחה את נשמתה בקיצור ימים. "הוא היה ראש-הממשלה הכושל בתולדות מדינת ישראל", שמעתי מנתניהו את ההגדרה במהלך הקדנציה האחרונה, כמענה לשאלה בנוגע לסדרת ציוציו של ברק, וזאת עוד בטרם ירד למגרש.
ההגדרה של שר החוץ דאז דוד לוי לממשלת ברק, ממנה (גם ממנה) התפטר בטריקת דלת נעלבת הייתה: "טיסה לשום מקום". בתהליך ההמראה הנוכחי – נראה ברק כמי שממריא ליעד ידוע מראש. ברק מזהה הזדמנות להוריד את גוש הימין מתחת לשישים ואחת מחד, ולשבור את ההגמוניה של כחול-לבן מאידך.

במלאכת הפירוק וההרכבה עליה הוא אמון – מכוון ברק לבניית גוש שמאל גדול עם העבודה ומרצ, שישתווה בכוחו לכחול-לבן ויאפשר לו להתמודד על ההנהגה מול בני גנץ, ראש בראש. ברק הסתער מתוך ידיעה שכניסתו למערכת הפוליטית לא תותיר לעבודה ולמרצ ברירה. בחירת היו"ר למפלגת העבודה החבוטה היא למעשה רק בחירה למקום השני או השלישי ברשימה המאוחדת הצפויה. ברק יאחז במלקחיים את שתי המפלגות משמאל, עד שיתאחדו תחתיו בגוש אחד גדול. אם הקצתם לפנות בוקר, בין שלישי לרביעי, כדי להתעדכן בתוצאות המשחק – קחו בחשבון אפוא, שזהו רק חצי הגמר.

מהזווית החרדית, כניסתו של ברק למערכה נדמית כדבר הטוב ביותר שקרה לנו לאחרונה – ממש קרן אור באפלה. עד לרגע בו היכה הברק, קבע איווט ליברמן את הטון והוביל את סדר היום האזרחי האנטי-חרדי. ההצטרפות של ברק, החזירה באחת לסדר היום את שאלת כשירותו של נתניהו לכהן כראש ממשלה.

הברק היכה פעמיים – בשני היריבים הגדולים של החרדים במערכה הנוכחית. את האג'נדה של ליברמן הוא דחק לשולי התודעה הציבורית ואת הנוכחות של לפיד הפך ברק לבלתי רלוונטית כמעט לחלוטין. ברק מעולם לא זוהה עם קו אנטי-חרדי אותנטי. ב-99' הוא רכב על הגל ורץ בבחירות עם סיסמאות נגד העברת כספים לישיבות ולהתנחלויות, אך רגע אחרי שנבחר לראשות הממשלה – הקים את ועדת טל שהולידה את חקיקת הגיוס הנוחה ביותר לחרדים, כמוה לא הייתה וגם לא תהיה.

בפוזיציה הנוכחית, ברק מסרב להיגרר לאג'נדה אזרחית אנטי-חרדית. בניגוד לאיווט, הוא מכוון את האש לעברו של ראש-הממשלה ובכך ממקד בנתניהו ולא בחרדים – את להבות סדר היום של הבחירות הנוכחיות. לא בכדי נראה איווט השבוע כאחוז תזזית, מפרסם סרטוני תעמולה מבישים ומנסה לגרור בכוח את החרדים למערכה. יפה עשה אריה מכלוף דרעי, כשבמקום לשחק את המשחק המסורתי של התנגחות הדדית, הזכיר בתגובה לליברמן את שיתופי הפעולה ההדוקים עם החרדים מזה כמעט שלושה עשורים.

סירובו הראוי להערכה של ברק מלהיגרר לשיח אנטי-חרדי בסוגיית הגיוס – ממחיש טוב מכל את ההבדלים שבין מחרחרי מלחמת האחים לרודפי שלום הבית. ברק לא הסתפק בפוזיציה של הימנעות והצהיר אתמול (עם הורדת הגיליון לדפוס) – על משקל אותה הבטחה נושנה מ-99' לסגת מלבנון תוך שנה – כי ממשלה שהוא יהיה שותף להקמתה תוביל בתוך שנה לביטול חוק הגיוס. החרדים לא היו יכולים לייחל לגיוס אמירה טובה מזו להרגעת המערכה. תנו לנו שנת נצח של דיונים בסגנון חוק טל, ואנחנו מסודרים.

ברק הוא רמטכ"ל אחרון, אך לא ראשון, שממאן להשתתף בפסטיבל ההסתה. עובדה היא כי כל ארבעת רבי-האלופים שקוראים כיום תיגר על נתניהו, מסרבים בתוקף להפוך את גיוס החרדים לנשק יום הדין ומשמיעים קולות פיוס במקום קריאות גיוס. למרבה האבסורד, הרי שנושאי דגל הגיוס המחרפים נפשם בקרב התקשורתי נגד החרדים, הם דווקא שני ג'ובניקים כאיווט ולפיד – שלא ראו שדה קטל מעודם ולא חוו קרב מימיהם. על הברק הזה שהבליח בעיצומו של הקיץ והאיר את המציאות בהבזק, החרדים יכולים לברך בשם ומלכות.

טיזרים:

1) אופציית ההתחמקות מכתב אישום מסתמנת כבלתי אפשרית. המטרה המעודכנת של ביבי בהתאם לתנאי הטיסה ולדלק שנותר במכלים, היא להגיע לבית-המשפט כשהוא מוקף בסוללת מאבטחי השב"כ. ורק אל תאמרו (עדיין), את המילה שב"ס.

2)
ארבעת רבי-האלופים שקוראים כיום תיגר על נתניהו, מסרבים בתוקף להפוך את גיוס החרדים לנשק יום הדין בה בשעה שנושאי דגל הגיוס המחרפים נפשם בקרב התקשורתי, הם שני ג'ובניקים כאיווט ולפיד – שלא חוו קרב מימיהם.

2 תגובות
  1. יופי של ניתוח!

  2. כתיבה מדהימה ונכונה

השארת תגובה