הסופר ביקש ראיון עם הרבי

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

דודי, הגאון המפורסם הרה"ח מרדכי שמואל אשכנזי זצ"ל כיהן במשך ארבעים שנה כרבו של היישוב כפר חב"ד. בשנת תשכ"ט הוא הוציא ספר מקיף בשם "מראי מקומות וציונים על שולחן ערוך אדמו"ר הזקן" וזכה לשבחים על כך. שלוש שנים אחר כך הוא קיבל הצעת עבודה שנחשבת פסגת השאיפות של כותב תורני. הרב שלמה יוסף זווין, עורך מפעל ה'אנציקלופדיה התלמודית' הציע לו להצטרף כעורך בפרויקט. דודי כתב ערך אחד לדוגמה והרב זוין היה מרוצה וקיבל אותו לעבודה.

להפתעתו של זוין, דודי אמר שהוא לא יכול לאשר את הצטרפותו למערכת, עד שיקבל את אישורו של הרבי מליובאוויטש. זוין הסכים להמתין ובי"א ניסן באותה שנה, עת חל יום ההולדת השבעים של הרבי, אבי נסע לחגוג שם את חג הפסח והבטיח להחזיר תשובה כשינחת בחזרה.

האווירה ב-770 הייתה מדהימה. טובי האברכים החלו לצאת לשליחות ודודי הרגיש שלבו מתהפך. כולם עסוקים בהפצת ערכי החסידות ואילו הוא יעזוב את שדה השליחות וילך לעבוד בפרויקט שאינו קשור לתורת החסידות?! הוא התלבט כל החג ובסופו של דבר החליט לא לשאול דבר את הרבי.

נקבעה לו פגישת יחידות סמוך למועד חזרתו ארצה. הוא כתב על פתק, "קוויטל", את כל הנושאים שהטרידו אותו והיה זקוק בהם לברכה והכוונה, אבל לא הזכיר את ההצעה של זוין. הרבי קרא את הפתק, ענה על כל שאלותיו, ואז הרים את העיניים לכיוון החלון והחל לדבר בכאב על ההצעה של זוין. "מאיפה נובע אצל אברכים המחשבה לעזוב את כרם חב"ד? הרי יש כל כך הרבה עבודה בכרם חב"ד ולוואי יספיקו לגומרה לפני ביאת משיח צדקנו…"

דודי ראה במוחש איך הרבי עונה על מחשבה, על הרהור שהטריד אותו וכלל לא נכתב על פתק. כשהוא חזר ארצה וסיפר הכול לרב זוין, הרב כמעט נפל מהכיסא ואמר: "זה נקרא רבי…"

בעיניים חסידיות הסיפור בהחלט מרשים, אבל מי שאינו חסיד עשוי להתפלא על כל הדבר הזה: למה לשאול כל דבר? וכי הרב של כפר חב"ד היה אדם חלש?! הססן?! איש שאינו מסוגל לקבל החלטות?! אם אתה אוהב את הצעת העבודה ויכול להצליח בה – לך על זה!.

האחרון שהציב את השאלה הזו היה יהודי באמריקה בשם "הרברט וויינר". הוא סופר מוביל שכתב את אחד הספרים היהודיים הכי פופולריים באנגלית ("תשע וחצי מיסטיקות" שעוסק במיסטיקה וקבלה), וזכה לכמה פגישות יחידות עם הרבי. השאלה הראשונה שהפנה אל הרבי הייתה בדיוק זו:

הסופר האמריקאי ה.ו: ביקשתי להתחיל את הריאיון עם הרבי מליובאוויטש בשאלה על אופיו של החסיד: "האם העובדה שהחסידים פונים אל הרבי לפני כל החלטה בחייהם אינה סימן לחולשה?! זאת הרי שלילת הדבר היחיד שעושה את האדם לאדם – בחירתו החופשית?". תשובת הרבי באה בלי היסוס: "אדם חלש מובס בדרך כלל ע"י הסביבה בה הוא מוצא את עצמו, אבל החסידים שלנו יכולים להישלח לכל סביבה, לא משנה עד כמה היא זרה או עוינת, והם דואגים לעצמם בתוכה. אז איך ניתן לומר שהחולשה היא המאפיינת את החסיד?".

הרבי שלל את המסקנה של ויינר והעיד שהחסיד הוא ההיפך הגמור מאדם חלש. אבל זה רק מעצים את השאלה: למה אדם חזק כמו חסיד זקוק לרבי? מדוע אינו מסוגל לנהל את חייו בעצמו?

הרברט ויינר היה האחרון שהעלה את התהייה, אבל למעשה הוא התפרץ לדלת פתוחה. הראשון שנאבק במעמד הצדיק היה קורח. השבוע אנחנו קוראים על המרד הגדול כנגד משה ואהרן. לאחרי כל החטאים הקודמים בהם היהודים אתגרו מיתוס אחרי מיתוס – בחטא העגל הם מרדו באחדות ה', בחטא המתאוננים הם הכחישו את אהבת ה' אליהם, בחטא המרגלים הם מאסו בארץ ישראל – ועכשיו הגיע התור של יסוד היסודות עליו עומד העם היהודי: משה רבנו.

עלינו לזכור איך התנהלו הדברים באותם ימים: עם ישראל ישב במדבר ומדי בוקר או שניים, משה היה יוצא מאוהל מועד ומכריז על התגלות חדשה שהייתה לו. היום שמע מה' את מצוות תפילין, אתמול ציצית ומחר בשר בחלב. הכול היה חדש, הכול מאתגר, ועל הרקע הזה פרץ המרד הגדול.

קורח לא כיבס מילים אלא הכריז בקול גדול: מי זה בכלל משה רבינו? איך נוצר הדבר הזה שבני אדם כמו משה ואהרן מדברים בשמו של האלוקים? אם הקב"ה רוצה לדבר אתנו, הוא יכול לדבר אתנו בעצמו, כמו שדיבר אתנו בהר סיני, ומה זה שמשה מגיע כל יום עם סיפורי מצוות חדשים?

במדבר טז,ג:  ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם: רב לכם, כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'? רש"י: 'רב לכם' – הרבה יותר מדי לקחתם לעצמיכם גדולה. 'כלם קדושים' – כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה. 'ומדוע תתנשאו' – אם לקחת אתה מלכות, לא היה לך לברור לאחיך כהונה. לא אתם לבדכם שמעתם בסיני 'אנוכי ה' אלוקיך', כל העדה שמעו.

קורח אמנם נפל באדמה, אבל תשובה לטענתו לא קיבלנו: למה הקשר עם ה' עובר דרך צדיק?

הטענה של קורח חייבת לקבל תשובה, משום שהיא נוגעת בבסיס היהדות. האמת היא שכל יהודי הוא חסיד. כל אדם שנשמע להוראות חז"ל הוא בעצם מותקף בטענת קורח, שהרי נשמת אפה של היהדות מבוססת על מעמד הצדיקים ותלמידי החכמים. זה לא עניין חסידי, אלא פשוט עניין יהודי.

נביא שתי דוגמאות למרכזיותו של הצדיק בחיים היהודיים, שתי דוגמאות כאלו שמוסכמות גם על היהודים הכי רחוקים מהמחשבה החסידית: א. הפרשנות של התורה. המחשבה היהודית מבוססת על היררכיה, רק אנשים גדולים מוסמכים לפרשן את האלוקים. בכל שבוע אנו לומדים שיעור תורה, אבל זה תמיד ניסיונות להבין את רש"י והרמב"ן והרמב"ם והאברנאל והכלי יקר וכו'. אבל איש מאתנו אינו מוסמך ללמוד ישירות את התורה שבכתב ואחר כך לפרש אותה בעצמו – ללא התיווך של חז"ל.

וזה דבר תמוה: במה רש"י יותר טוב ממני? רק בגלל שהוא נולד 900 שנה לפניי?! הרי תורה היא ספר לימוד, שכלי, הגיוני, ואם כן כל אדם יכול לעיין וללמוד בעצמו? ככה זה בדיוק בעולם המדעי: לאיש אין בעלות על הידע. הכול נתון לערעור ובכל דור אפשר להפריך את כל מה שנאמר עד היום. כל מדען בימינו יכול להפוך קביעות קנוניות שנכתבו על ידי ענקי המדע, כמו גלילאו, ניוטון ואיינשטיין.

יתירה מכך: המדע מאמין שככל שחולפים הדורות, הידע מתקדם ונעשה מדויק יותר. היום יש הרבה יותר מכשור וכלים מאשר בעבר. ואילו היהדות גורסת להיפך: "ירידת הדורות", ולכן דור מאוחר אינו יכול לחלוק על הדור שקדם לו. גם אם הרמב"ם יגיע למסקנה ברורה שאחד התנאים במשנה טעה ח"ו במה שאמר, הוא אינו יכול לחלוק עליו ועל הרמב"ם להסיק שה'טעות' היא אצלו ולא אצל התנא.

וכך בכל הדורות: נביא אינו יכול לחלוק על התורה, תנא אינו יכול לחלוק על פסוק מהנביא, אמורא בתלמוד אינו יכול לחלוק על קביעה במשנה, ואנחנו איננו יכולים לחלוק על הרמב"ם והבית יוסף.

שבת קיב,ב: אם ראשונים בני מלאכים – אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים.

כסף משנה ממרים ב,א: אמאי לא פליגי אמוראי על תנאי, כמו שבכל מקום מקשים לאמורא ממשנה או ברייתא? … ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים, וכן עשו גם בחתימת הגמרא, שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה.

אולם שאלתו הגדולה של הכסף משנה לא קיבלה מענה: במה רבי יהודה הנשיא יותר מוכשר מאביי ורבא? רק בגלל שהוא נולד 200 שנים לפניהם?!

לפני שניגש לביאור של הרבי, ראוי לפתוח בסיפור. מעשה ביהודי חסיד גור, שעבר משבר רוחני. הוא פשט את בגדי החסיד ועטה בגדים של סוחר מן השורה. בסוף שנות הארבעים הוא ניהל עסקי מסחר מסועפים בתחום הטקסטיל, ועבר להתגורר בניו זילנד, לצורך גידול צמר כבשים עבור סחר הטקסטיל.

פעם נסע לבקר את בתו המתגוררת בניו יורק. הם נכנסו למעלית הבניין ועמד בה אדם נוסף. איש צעיר בעל חזות רבנית. הרב הושיט את ידו אל איש העסקים ושאל: "מניין בא כבודו?", והאיש השיב: "מניו זילנד". הרב הביט בו ושאל: "ומקווה טהרה יש בניו זילנד?". איש העסקים נעשה נבוך ואמר: "אני שוהה שם זמן קצר לצורכי עסקים בלבד". הרב ענה: "ה' מכוון את צעדי האדם וכשיהודי מתגלגל למקום כלשהו, עליו לדאוג שהימצאותו שם תותיר רושם חיובי". כשהמעלית עצרה, הבת סיפרה שזה הרב שניאורסון (חתנו של האדמו"ר הקודם, שלימים התמנה להיות הרבי מליובאוויטש).

ארבעים שנה חלפו. איש העסקים צבר הון רב והתיישב חזרה בישראל. הוא התחזק גם ברוחניות ועטה בחזרה את בגדי החסיד. בשנת 1989 הוא ביקר בניו יורק והחליט לבקש את ברכתו של הרבי מליובאוויטש. באחד מימי ראשון מצא עצמו ממתין בתור הארוך המשתרך בשדרת איסטרן פארקווי ביחד עם אלפי אנשים שחיכו לרגע המיוחל בו יעמדו מול הרבי ויקבלו שטר של דולר לצדקה. והנה הגיע הרגע. איש העסקים התכונן לקבל את השטר, אך הרבי נעץ בו מבט חודר ובעודו מושיט את השטר שאל: "נו, כבר יש מקווה טהרה בניו זילנד?".

את הרגעים הבאים הוא לא זכר. למשמע שאלת הרבי נתקף סחרחורת שנרגעה רק כעבור דקות ארוכות. כששב ארצה פגש את האדמו"ר הפני מנחם מגור וסיפר לו הכול. הוא אמר: "אינני מבין איך אחרי ארבעים שנה הרבי הכיר אותי? והרי הלבוש שלי השתנה בתכלית?". ענה לו הפני מנחם: "זה שהלובאוויטשער הכיר אותך, זה לא פלא. הוא זיהה אותך על פי פנימיותך ולא על פי חיצוניותך. מה שמדהים אותי שארבעים שנה חלפו ומה שמטריד את הרבי זה המקווה בניו זילנד…"

כאשר התורה מתארת את נשיאי השבטים, היא נוקטת בתיאור מיוחד במינו: הראש של ישראל.

  1. במדבר א,טז: אלה קרואי העדה נשיאי מטות אבותם ראשי אלפי ישראל הם. שם יג,ג: וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה

ההסבר הפשוט למונח "ראש" הוא המוח שמוליך ומדריך את הגוף לאן ללכת. אבל בעל התניא מעניק פירוש עמוק ונשגב למונח הזה: המוח הוא החלק העליון והנעלה בגוף. הוא עומד ברמה רעיונית ורגשית שונה לחלוטין מכל הגוף. בעוד שהאיברים חיים כאן במציאות המוחשית, המוח מתקיים בספירות נעלות. הוא מדמיין ומרגיש עולמות נעלים, רואה וחווה אותם.

כך הצדיק הוא ה"מוח" של עם ישראל, הוא בעל רגישות גבוהה לקולות שבאים מלמעלה וחווה ורואה את אותם הדברים שאנחנו יכולים רק לשמוע עליהם. הצדיק מביט על העולם מלמעלה, כפי שהוא נראה מהשמים, בעוד שאנו מביטים על העולם מתוך המציאות. ואף שהצדיק חי למטה, בעולם הזה, הוא בגדר אורח כאן. הנפש שלו נותרת רגישה ומזוככת יותר, הוא פחות מתלכלך בתוך להט הקיום.

ולכן עלינו להיות קרובים אל הצדיק, כדי לחוות את הדברים באמיתיותם, כדי לגבש מבט נעלה על החיים כפי שהם נראים מהשמים ולא כפי שהם עוברים דרך המסכים של האגו.

חסידים מביאים משל מופלא לכך: מעשה ביהודי שחכר פונדק מהפריץ. חלפה השנה ולא היה לו לשלם את דמי החכירה והפריץ זרק אותו ומשפחתו לתוך הבור. מדי בוקר היה נפתח חרך צר ודרכו זורקים מעט לחם ומים – וזהו זה. לא היה להם עוד קשר עם העולם החיצון. חלפו השנים ונולדו ילדים בבור הזה והילדים הללו ילדו עוד דור בתוך הבור, ותמיד ההורים היו מספרים לילדים שהחרך שנפתח בבוקר הוא נקב מתוך עולם שלם שמתקיים בחוץ ובו אנשים הולכים וחוזרים וחיים וכו'.

חלפו עוד שנים ואנשי הבור החלו לפקפק בכל התיאוריה הזו. מי אמר שיש משהו חוץ מהבור הזה? החרך שנפתח בבוקר הוא סוג של תופעה לא מוסברת, ובכל מקרה חוץ ממנו אין כלום.

פעם החרך הזה נפתח לכדי חלון של ממש, ולתוכו זרקו עוד משפחה של יהודים שלא שילמו את דמי החכירה לפריץ. כמובן, כל יושבי הבור התנפלו עליהם בשאלות מה קורה שם למעלה? האם צודקים אלו שמאמינים לתיאוריה אודות היקום המקביל או צודקים אלו שלועגים עליה? הדיירים החדשים ענו בפשטות שאינם מבינים על מה הוויכוח. הם סיפרו על הבית שהשאירו מאחוריהם ובית המרזח שיוותר ריק והפריץ המרושע וכו'.  וכמובן שהתיאור המפורט השתיק את הוויכוח.

עכשיו נשאל את עצמנו, מדוע העדות של המשפחה הזו יוצרת רושם כל כך גדול? למה העדות שלה יותר אפקטיבית מהסיפור שעבר מדור לדור בתוך הפונדק? ההסבר פשוט: בני המשפחה ראו וחוו בעצמם את העולם העליון, הם מעבירים עדות ראיה ולא רק עדות שמיעה או זיכרון. והנמשל מובן.

תניא שם: גודל מעלת נשמות האבות ומשה רבינו עליו השלום על נשמות דורותינו אלה דעקבי משיחא, שהם בחינת עקבים ממש לגבי המוח והראש. וכן בכל דור ודור יש ראשי אלפי ישראל, שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח לגבי נשמות ההמון ועמי הארץ … בירידתו ממדרגה למדרגה על ידי השתלשלות העולמות אבי"ע מחכמתו יתברך … נתהוו ממנו נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ופחותי הערך, ועם כל זה עודינה קשורות ומיוחדות ביחוד נפלא ועצום במהותן ועצמותן הראשון, שהיא המשכת חכמה עילאה, כי יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם. ובזה יובן מאמר חז"ל על פסוק 'ולדבקה בו' – שכל הדבק בתלמידי חכמים, מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה ממש. כי על ידי דביקה בתלמידי חכמים, קשורות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ומיוחדות במהותן הראשון ושורשם שבחכמה עילאה.

כעת אפשר להבין את השאלות ששאלנו: א. מדוע עלינו ללמוד תורה של צדיק ולא לפרש את התורה בעצמנו. שכן תורת ישראל מדברת על מושגים נשגבים כאלו, שלעולם לא נוכל להגיע אליהם מתוך המציאות. מושגים כמו השגחה פרטית, אין עוד מלבדו, העובדה שהקב"ה מקשיב לתפילת כל יהודי – איך אנחנו יכולים לתאר מושגים כאלו? (ראו בהערה סיפור שממחיש את הנקודה היטב).

וכך ברמה ההלכתית: כשיהודי מבקש ללמוד הלכה, הוא מבקש לשמוע את דבר ה' ולא את דבר האדם. ולכן עלינו לשמוע אדם כזה שבאמת רואה את הדברים במבט מלמעלה, שחשוב לו מה שחשוב לה'. כאשר הוא מפרש הלכה בהלכות שבת, באמת אכפת לו שמירת השבת. הוא באמת מבין מה מתחולל בעולמות העליונים כשיהודי מקל ח"ו בהלכות שבת. משא"כ אדם כערכנו שמפרש דברים מתוך העולם הפנימי בו הוא חי – וההכרעות ההלכתיות שלו עלולות להיות בהתאם.

כעת כשהשאלות באו לפתרונם, אני נזכר בסיפור ששמעתי מהכהן הגדול מאחיו הרב יוסף יצחק אהרונוב, מי שזכה שהרבי סמך עליו באופן בלתי רגיל וביצע שליחויות עלומות שדרוש בהם אומץ וגבורה רבה. "הרב אליהו פרידמן ז"ל היה מגייס כספים עבור ישיבת חב"ד בצפת. פעם הגיע לאנטוורפן וביקש סיוע מהשליח שם, יבדלחט"א, הרב שבתי סלבטיצקי. השניים נכנסו למשרדו של איש העסקים אשר נוסבוים והוא הבטיח להעניק תרומה משמעותית לישיבה החסידית, אבל קודם ביקש לספר סיפור: "לפני שנים נודע לי על עסקת ענק של סחורה שמוצעת למכירה במכרז פומבי בשווייץ. זו הייתה הזדמנות בשבילי לגדול ולהצליח, אבל גם הסיכון היה משמעותי. מחירה של הסחורה עלול היה לצנוח, ובתרחיש כזה הייתי מאבד את כל רכושי.

כתבתי לרבי מכתב והצגתי את ההתלבטות שלי. הרבי השיב כך: 'שמור בצד עשרים אחוזים מסך כל הרווח הצפוי לך בעסקה, ותתכוון לתת את הסכום לצדקה ואחר כך גש למכרז וקנה את הסחורה'. נסעתי לשווייץ, השתתפתי במכרז וזכיתי. התוכנית שלי הייתה להמתין פרק זמן מסוים עד שערך הסחורה יעלה ואז אמכור אותה ברווח נאה. בינתיים נסעתי לחופשה.

כשחזרתי, הופתעתי לראות שהמחיר של הסחורה לא עלה אלא עמד במקום. המשכתי להמתין, ואז המסכים נצבעו באדום. המחיר התחיל לרדת בגרף חד. חמישה אחוזים, ועוד שלושה אחוזים… כבר לא חשבתי על רווח אלא רק למנוע הפסד כבד. ישבתי וכתבתי לרבי מכתב חריף ובו הצגתי את התלונה שלי כלפיו: הקדשתי המון כסף לצדקה על חשבון הרווח הצפוי מהעסקה – והנה מתברר שההשקעה יורדת לטמיון. עברו כמה ימים וקיבלתי מכתב תשובה נחרץ מהרבי: "התורה מבטיחה שמי שנותן מכספו לצדקה מרוויח, ולכן אל תתרגש מירידת הערך של הסחורה. התאזר בסבלנות". אחרי תקופה קצרה המחיר חזר והתאזן ואני חשבתי למכור מיד כדי לחתוך הפסדים. אבל כששאלתי את הרבי, הוא הפתיע שוב: "שמור על הסחורה". ואכן, הזמן עבר והמחיר עלה פי כמה ואני הרווחתי הרבה יותר ממה שציפיתי בתחילה.

"הנס כאן הוא לא העלייה של הסחורה", סיים נוסבוים, "כך דרכו של השוק, פעם עולה ופעם יורד. מה שהפתיע אותי היו הביטחון של הרבי שמצדקה לא מפסידים, הנחרצות שלו שצדקה היא השקעה בטוחה".

השארת תגובה