המרגל שהורדם במטוס והושלך לים

מנכ"ל משרד ראש הממשלה וסוכן המוסד ושליח האו"ם שריגל עבור ברית המועצות • פרשיות ריגול שונות של סוכנויות ביון זרות שניסו לדלות מידע על ישראל, עד לתפיסתם המהדהדת

אמיר מחול במשפטו
אמיר מחול במשפטו
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

במהלך ההיסטוריה הופעלו מרגלים כחלק ממדינאות וניהול מלחמות. קיימים מרגלים מסוגים רבים: מרגל העושה זאת למען עמו, במדינה זרה ובדרך כלל עוינת. מרגל הבוגד בעמו, מסיבות אידאולוגיות או תמורת בצע כסף ומעביר מידע לאויב. מרגל משוטה: מעביר מידע בלי לדעת מי באמת מפעיל אותו. מרגל שמרגל אחר ארצו בידיעתה ובהכוונתה, במטרה למסור מידע שיטעה את האויב. סוכן כפול שעובד עבור שני הצדדים בו זמנית וחפרפרת – מרגל מטעם מדינה זרה, המשרת בשירות המדינה או בארגוני הביטחון של המדינה שאחריה הוא מרגל, ונאמנותו נתונה להם למראית עין.

למרגלים חשיבות עצומה באיסוף מידע, מכיוון שהם יכולים להתקרב למוקדי הכוח, ולהוציא מידע שאי אפשר להשיג בדרכים אחרות. המרגלים בדרך כלל מופעלים על ידי אנשים הנמצאים בשטח, ויש להם בדרך כלל מגוון סיפורי כיסוי ודרכי העברת מידע. הפעלת מרגלים נחשבת להתמחות בפני עצמה. מקצוע זה מכונה לרוב "מפעיל סוכנים". במינוח של שירות הביטחון הכללי מתייחסים למקצוע בשם רכז מודיעין. בניגוד להפעלת סוכנים אופיינית, במרחב ירושלים והגדה (להבדיל מהמרחב הצפוני והמרחב הדרומי הכולל את רצועת עזה) רכזי השטח פועלים בגלוי, מנהלים קשר שוטף עם הקהילה בשטח עליו הם אחראים ונותנים מענה לבעיות יומיומיות. יחד עם זאת, הפעלת הסוכנים וקבלת המידע עצמה, נעשות באופן סמוי.

כאשר מרגל מעביר מידע, עליו לבצע זאת כך שגורמים עוינים לא יקראו את המסר, לכן מרגלים משתמשים לפעמים בהסתרת מידע ובהצפנה. לעיתים כאשר מרגל נחשף, הוא אינו נעצר מיד, אלא נמשך מעקב אחריו, כדי לגלות את כל רשת הריגול והאנשים העוזרים לו.

פרשיות ריגול בישראל היו ויהיו. בימינו, כל מדינה מרגלת אחרי מדינות אחרות ואפילו בין מדינות ידידותיות, כל אחת מחפשת להיות צעד אחד קדימה לפני חברתה, מה שיוצר מצב בו לכל מדינה סוכנות ביון משלה והיא מפעילה סוכני ריגול ברחבי העולם.

מדינת ישראל מפורסמת בין השאר בזכות פעילות המוסד, אשר מבצעיו מתפרסמים ונחשפים מעת לעת. במבצעים השונים של ה'מוסד' מתבטא אורך שלוחות המוסד הפרוסות בכל קצה נידח בעולם, מסכת קשרים ענפה וחשאית בין מדינות שאין להן קשרים דיפלומטיים עם ישראל, ואשר מביאות להצלחה במבצעים שונים.

מאז הקמתה משכה ישראל את עיניהן של סוכנויות מודיעין. הסכסוך הישראלי-ערבי ומיקומה האסטרטגי הפכו אותה ליעד מודיעיני מועדף. ארגוני הביון הזרים לא חסכו במאמצים כדי להחדיר מרגלים לתוך ישראל. מידת הצלחתם הייתה לרוב מוגבלת, אך היו להם גם הישגים בולטים. בכתבה שלפניכם אנו מביאים את סיפורם של למעלה מעשרה מרגלים שפעלו בשטח המדינה למען מדינות אויב.

אולריך שנפט

אולריך שנפט נולד בעיר קניגסברג בגרמניה בשנת 1923 לאם גרמניה בלתי נשואה. בילדותו הושם בבית יתומים ולאחר מכן נמסר לאימוץ למשפחה גרמנית. בנערותו למד בבית ספר מקצועי והוכשר להיות טכנאי מכונות. הוא סיים את לימודיו בשנת 1941 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה וגויס לשורות הוואפן אס אס. הוא נשלח לחזית הרוסית, נפצע באורח קל בקרב ונשלח לבית חולים בגרמניה. לאחר שהחלים מפצעיו נשלח לחזית ביוגוסלביה. בסוף שנת 1944 בהתקרב המלחמה לסיומה, נפל שנפט בשבי הצבא האמריקאי באיטליה. הוא נשאר במחנה שבויים גם לאחר סיום המלחמה ושוחרר ממנו באמצע שנת 1947 מבלי שהועמד לדין מאחר ששוביו סברו כי כחייל פשוט לא השתתף בפשעי מלחמה.

מן השבי שב שנפט לגרמניה והתגורר בחדר שכור במינכן עם שותף יהודי. מחברו לחדר למד לדעת על ארגוני הצדקה והסעד היהודיים התומכים בניצולי השואה, שנקראו אז "עקורים". בתנאי המצוקה הכלכלית והתוהו ובוהו ששררו בגרמניה ההרוסה הכבושה על ידי בעלות הברית, ראה שנפט כמוצא לקיומו להתחזות ליהודי ולהיות נתמך על ידי ארגוני הסעד הללו. הוא הצהיר על עצמו כבן לאם גרמניה ואב יהודי. כיהודי יצא עם קבוצת מעפילים שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' לעיר הנמל מרסיי בצרפת. בקרב קבוצת העולים החל לקרוא לעצמו בשם גבריאל זיסמן.

בדצמבר 1947 הפליגה הקבוצה בספינת מעפילים לעבר ארץ ישראל. הספינה נתפסה על ידי הצי הבריטי בלב ים והמעפילים הועברו למחנות המעצר בקפריסין. במחנה הצטרף שנפט לארגון ההגנה. עם חיסול המחנות הגיע שנפט לקיבוץ קריית ענבים בו עבד במשק ולמד עברית. באוגוסט 1949 התגייס לצה"ל.

בצה"ל עבר קורס מפקדי כיתות ונשלח לפי בקשתו להתיישבות במושב ליד אשקלון. בחייו האזרחיים לא ניתק את קשריו עם הצבא. הוצע לו לחזור ולהתגייס והוא שב לצבא ועבר בהצטיינות קורס קצינים, בסיומו הוצב לחיל התותחנים והגיע בו לדרגת סגן. בשנת 1952 הגיש שנפט בקשה לשרת בצבא הקבע. בשל כך נערכה לו כמקובל בדיקה ביטחונית על ידי ביטחון שדה שעוררה ספקות לגבי זהותו האמיתית. חבריו מסרו לחוקרים כי פעם, בהיותו שיכור, הראה להם תמונה שלו במדי אס אס. התוצאה הייתה כי שנפט נפסל מלהתקבל לצבא הקבע ושוחרר מצה"ל.

לאחר שחרורו מצה"ל התגורר שנפט בחיפה. שנפט הושפע מהידיעות על מה שכונה "הנס הכלכלי" בגרמניה והחליט לשוב למולדתו. בני הזוג הפליגו ב 1954 לגנואה שבאיטליה, שם פנה שנפט לקונסוליה של מערב גרמניה וביקש אשרה, אך נענה בסירוב, מאחר שבאותה עת לא היו לישראל יחסים דיפלומטיים עם גרמניה, ומדינת ישראל אסרה על אזרחיה להיכנס לגרמניה. משהסתבר לו הדבר, גילה שנפט לקונסול את זהותו האמיתית. כששמע הקונסול את סיפורו, הוא הסיק כי לפניו עומד נוכל ומתחזה והמשיך בסירובו. האישה עזבה את שנפט ויצאה בעצמה לגרמניה בדרכונה הגרמני, שם המתינה לו.

כשנכזבה תוחלתו של שנפט לשוב לגרמניה, ובידיו סכום כסף זעום בלבד, הוא פנה לקונסול המצרי בגנואה והציע את שירותיו בתמורה לתשלום כספי ועזרה מצרית להשבתו למערב גרמניה. הקונסול העבירו אל הנספח הצבאי המצרי ברומא שחקר אותו, התרשם מאמיתות סיפורו והציע לו לטוס למצרים. שנפט נענה, הגיע לקהיר שם נחקר ממושכות בידי קציני מודיעין מצריים, שלאחר שהשתכנעו מסיפורו הציעו לו לחזור לישראל, לנסות להתגייס שוב לצבא הקבע ולפעול כסוכן סמוי בתשלום עבור המצרים.

שנפט השיב למצרים כי הוא רוצה לשקול את הצעתם בגרמניה. בעזרת דרכון מצרי הגיע שנפט במרץ 1954 לגרמניה. לאחד התושבים בברלין התוודע סיפורו של שנפט, והחליט לכתוב מכתב לרשויות הביטחון בישראל בו חשף את זהותו של שנפט ואת הצעת המצרים כי יפעל כסוכן של המודיעין המצרי בישראל. מכתבו של התושב הגיע לידי שירות הביטחון הכללי באוקטובר  1955 לאחר דיון במטה המוסד, הוחלט ליצור עמו קשר באמצעות סוכני המוסד שייצאו לאירופה בזהות בדויה וייצרו עמו קשר.

הסוכנים הגיעו לפרנקפורט בה התגורר שנפט באותה עת. הם גילו כי הוא חי שם בעוני וניוון. אחד מהם יצר עם שנפט קשר, באקראי כביכול. הוא הציג עצמו כאזרח של מדינה אירופית, פטפט איתו והזמינו לאכול עמו ארוחת צהרים למחרת היום, שם אמור היה לפגוש את שנפט סוכן שני. סוכן זה היה שמואל מוריה, יליד עיראק שהיה בעברו, בשנות ה-40, הממונה על העלייה הבלתי לגאלית של המחתרת הציונית-חלוצית בעיראק. מוריה היה איש שב"כ שהושאל לצורך כך למוסד. לשליחות בפרנקפורט ונשא זהות בדויה של קצין עיראקי בדרגת קפטן (סרן) בשם עדנאן בן עדנאן.

כאמור, סוכן "המוסד" שיצר את הקשר הראשוני עם שנפט הפגישו עם מוריה לארוחה משותפת במסעדה. מוריה הציג עצמו כאזרח עיראקי. רק כשנסתיימה הארוחה ומוריה שלף את ארנקו לשלם עבורה, נשמטה לפתע, כאילו שלא במתכוון, תעודת הקצין של עדנאן בן עדנאן בצבא עיראק, שהוכנה במעבדות המוסד. שנפט הרים את התעודה מן הרצפה וגילה כי מארחו לארוחה הוא קצין עיראקי והוא פנה למוריה במחווה של ידידות ובשאלה "מה שלומך קפטן?" התפתחה שיחה שבמהלכה גילה שנפט למוריה כי גם הוא היה סרן בצה"ל. מוריה גילה חוסר אמון ושנפט לקח אותו לביתו ופרש לפניו עשרות צילומים שלו במדי צה"ל. מוריה השתכנע כביכול והציע לשנפט לחזור לישראל ולפעול כסוכן עבור המודיעין העיראקי. כששנפט סירב וגילה כי הוא חושש מהמודיעין הישראלי היעיל, הציע לו מוריה להגיע לישראל בזהות חדשה ובשינויים במראהו החיצוני. שנפט נרגע ונעתר.

מוריה ושנפט יצאו לפריז. מוריה ערך לשנפט סיבוב בעיר ולקח אותו לבילוי במסעדות ובבתי קפה. בערב ראש השנה האזרחית בילו שניהם יחד. למחרת ב-1 בינואר 1956 עלה שנפט על מטוס בדרכו לישראל, נושא דרכון מזויף על שם "דוד ויזברג", ומצויד בעט נובע שמוריה מסר לו באומרו כי העט הוא כלי נשק היורה גז ממית.

כשהגיע שנפט לנמל התעופה בלוד הוא עבר את בדיקת המכס ויצא לחפש מונית לתל אביב. במקום חנתה מונית, שנפט עלה עליה והתיישב. אז זינקו למונית, שהוכנה מראש, משני צדדיה שני אנשי שב"כ כששנפט לחוץ בין שניהם והמונית זינקה לדרכה. אחד משניהם פנה לשנפט בגרמנית ושאל "איך נקרא לך, גבריאל זיסמן או אולריך שנפט?"

שנפט הובא למתקן החקירה של השב"כ ביפו. בחקירה התוודה שנפט וסיפר לחוקריו את כל קורותיו, שירותו בוואפן אס אס, עלייתו לישראל בחזות של יהודי, שירותו בצה"ל, פגישתו עם קציני המודיעין המצריים וקשריו עם עדנאן בן עדנאן מהמודיעין העיראקי. חוקריו לא גילו לו כי הקצין העיראקי היה מאנשיהם.

חוקרי השב"כ התלבטו האם להעמידו לדין רק על גילוי סודות צה"ל למצרים, או גם על הגיעו לישראל כדי לרגל עבור המודיעין העיראקי. לבסוף החליט ראש המוסד איסר הראל להעמידו לדין רק על מסירת הסודות למצרים, כדי שלא יוכל להתגונן בטענה כי עדנאן בן עדנאן היה סוכן מדיח.

אולריך שנפט הועמד לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב באשמת גילוי סודות לאויב המצרי ונדון לשבע שנות מאסר. הוא ריצה את עונשו בכלא רמלה ולאחר חמש שנות מאסר שוחרר בשחרור מוקדם, שב לפרנקפורט ומאז נעלמו עקבותיו. ע"פ מידע לא מאומת שכתב רוצחו של קסטנר בספרו, הפך שנפט בגרמניה לכומר לותראני ולתומך של ישראל.

אמיר מח'ול 

מח'ול היה איש ציבור מהנהגת הציבור הערבי ישראלי, מנכ"ל ארגון אתיג'אה – עמותת הגג המאגדת את כל העמותות של החברה האזרחית הערבית בישראל ועומד בראש ועדת החירויות של ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל.

מח'ול נשוי ואב ל-2, גר בחיפה. למד באוניברסיטת חיפה והורחק מהאוניברסיטה לסמסטר לאחר שלא נענה לדרישת הדיקן לעבור להפגין במקום אחר. אחיו, עיסאם מח'ול, שימש כחבר הכנסת מטעם סיעת חד"ש וסיעת חד"ש-תע"ל.

בתחילת מאי 2010, מספר ימים לאחר מעצרו של ד"ר עומר סעיד מכפר כנא, נעצר מח'ול על ידי השב"כ. נגד מח'ול וסעיד הוגש כתב אישום המייחס למח'ול ריגול חמור והעברת מידע על שני מתקנים ביטחוניים לידי סוכן של חיזבאללה. במשך 12 יום לאחר מעצרו נמנעה ממח'ול פגישה עם עורך דינו והוא אף התלונן כי עונה בחקירתו. במהלך חקירתו הודה מח'ול כי בשנת 2008 נפגש בדנמרק עם מפעיל סוכנים של חיזבאללה והסכים לאסוף מודיעין בישראל עבור חיזבאללה, אולם לאחר הגשת כתב האישום טען שההודאה נמסרה תחת לחץ. ב-27 באוקטובר 2010 הודה מח'ול בבית המשפט, במסגרת עסקת טיעון, בעבירות ריגול וריגול חמור, מגע עם סוכן חוץ וקשירת קשר לסייע לאויב. ב-30 בינואר 2011 נגזרו על מח'ול 9 שנות מאסר בפועל ושנה אחת של מאסר על תנאי לעבירה דומה. ב-5 במאי 2019 שוחרר מהכלא.

שמואל סמי ברוך

ברוך היה איש עסקים ישראלי שכשל בעסקיו. בשנת 1963 יצר קשר עם המודיעין המצרי באירופה והציע את שירותיו. חזר לארץ כסוכן מצרי ובמימון המצרים הקים מפעל טקסטיל בקריית גת ששימש כמסווה כתחנה של המודיעין המצרי. נחשף, נשפט ונדון ל-18 שנות מאסר. שוחרר לאחר 10 שנים ומאז לא ידוע עליו מאומה.

לוי לוי

לוי לוי (לוציאן לוי איגנצי לוי) נולד ב-5 בספטמבר 1922 הוא היה פעיל ציוני בפולין ובתקווה להיחלץ מהרשעה באחזקת נשק שלא כחוק הסכים לשרת את המודיעין הפולני. במהרה הפך לסוכן נאמן ונהנה ממענקים כספיים נכבדים. בו בזמן הגיע לתפקידים בכירים בתנועת הנוער הציונית גורדוניה, שעליה סיפק מידע.

ב-1948 עלה לארץ ובשל תהליכי הסינון המינימליים לא התקשה להתקבל לשירות הביטחון, ודווקא ליחידה שעסקה בסיכול ריגול נגדי. בזבזנותו הכספית ומנהגו להסתובב בכל מקום עם מצלמה לא עוררו את חשדם של עמיתיו. זה התעורר רק ב1957 אחרי שלוי שירת כבר שמונה שנים.

בתשאולים שנערכו לעולים מפולין התברר כי ידוע להם על מרגל פולני בכיר המועסק בשירות הביטחון הישראלי. הסימנים הצביעו על לוי לוי, והוא נעצר. אולם בהיעדר ראיות התקשו להרשיעו במשפט, מה עוד שהוא גייס לעזרתו עורכי דין בולטים כשמואל תמיר ואריה מרינסקי.

בסופו של דבר הורשע לוי לוי בבית המשפט המחוזי בשל ראיות נסיבתיות, אך הראיה המכריעה שהבטיחה שפסק הדין לא ייהפך בבית המשפט העליון באה דווקא מצרפת. עריק מהביון הפולני סיפק פרטים שהרשיעו בוודאות את לוי לוי. הוא אומנם לא הסכים בשום פנים שאלו ייחשפו בבית משפט, אולם עד מועד הערעור חוסל העריק בידי הפולנים כנקמה על בגידתו, והשירות היה משוחרר מהבטחתו לו.

אומנם הראיה עצמה לא הוצגה בבית המשפט העליון, בשל הקושי המשפטי להציג ראיות חדשות בערכאת ערעור, אך עורך הדין מרינסקי שיכנע את לוי לוי להודות, והושגה עסקה על עונשו.

לוי לוי השתחרר מהכלא לאחר שבע שנות מאסר והשתקע באוסטרליה, שם נפטר ממחלה ממארת באמצע שנות השמונים. הפרשה הותרה לפרסום רק בשנת 1991, למעלה מ-30 שנה אחרי מאסרו.

יורי לינוב

סגירת שגרירות ברית המועצות בישראל, תוצאת מלחמת ששת הימים, העמידה את הסובייטים במצוקה חמורה. לא היה מי שיפעיל את הסוכנים שלהם בארץ. לפיכך נשלח לישראל קולונל בכיר בק.ג.ב. בשם יורי לינוב, שבמקור יועד לשמש כמרגל בארצות הברית. הוא ערך בארץ כמה ביקורים החל מ1970 הנזק שגרם היה מועט ביותר וגם לסוכנים שהפעיל לא היה ערך רב.

בתחילת 1973 הגיע מידע שאפשר את לכידתו, לא לפני שגולדה מאיר – ראש הממשלה, נתנה אישור מיוחד לפעולה. לינוב נשבר בחקירה בקלות רבה. במשפטו הוא נידון ל-18 שנות מאסר. לפי דברי סניגורו, עו"ד אריה מרינסקי, הוא חפץ מלכתחילה בעונש כבד, כזה שיחייב את ארצו להתאמץ ולעשות עסקה לשחרורו. בסופו של דבר, לינוב אכן הוחלף באוגוסט 1974 בסילווה זלמנסון, אחת מחוטפי המטוס בלנינגרד ובהיינריך שפטר – יהודי בולגרי עובד או"ם שנעצר על ידי שירות הביטחון הבולגרי ונידון למוות בעוון ריגול, כנראה אך ורק לשם סחיטת שחרורו של לינוב. גולדה מאיר הורתה לפעול לשחרורו של שפטר, שהשתקע בארץ אחרי שחרורו.

שולחיו של לינוב לא שבעו נחת מתפקודו ומאי עמידתו בחקירה, ומשחזר לברית המועצות – קנסו אותו והשפילוהו, הוא פוטר והורד בדרגה.

יוסף עמית

רס"ן יוסף עמית (ליזרע) נולד ב1945 בחיפה היה איש צבא ותיק. הוא למד בפנימיה צבאית בכרמל, התגייס לצנחנים ועבר לחיל הים, שם סיים קורס חובלים. לאחר שחרורו עבר למשמר הגבול ומשם לסיירת אגוז. במלחמת יום הכיפורים נפצע עמית בקרב על החרמון, ולאחר המלחמה עבר לשרת בחיל המודיעין במערך האיסוף של אמ"ן. הוא נעצר בשנת 1986 בחשד כי פנה אל שגרירות ארצות הברית והציע למסור שם מידע מודיעיני. על פי הידוע, פנייתו התקבלה בהתעניינות מלווה בחשדנות ובסופו של דבר לא נעשה בו שימוש.

בחיפוש שנערך בביתו לאחר מאסרו נמצא חומר מסווג. עמית נשפט בשנת 1987 ל-12 שנות מאסר בגין ריגול חמור ומגע עם סוכן זר. במשך תקופה ארוכה ניסה עמית לעניין בסיפורו עיתונאים, מאחר שהיה סבור כי נעשה לו עוול, אך משלמדו השלטונות על מגעיו עם העיתונאים הוטל צו איסור פרסום על הפרשה.

עמית שוחרר מן הכלא בשנת 1993. אז עתר לבג"ץ והצליח להסיר את צו איסור הפרסום, ובעקבות כך נחשפה הפרשה. מצבו הנפשי של עמית לא היה תקין ובמהלך שהותו בבית הסוהר נכלא באגף הפסיכיאטרי.

ואלרי קמינסקי

ב1999 הורשע ואלרי קמינסקי בריגול ובמסירת ידיעות ל-ק.ג.ב. הוא עלה מברית המועצות בשנת 1976 ועבד בתעשייה האווירית. קמינסקי הואשם במסירת ידיעות לסוכני ה-ק.ג.ב. במשך 17 שנים. כמו כן, העביר לסוכנים הרוסים גם ידיעות שקיבל מבנו, ששירת ביחידה מובחרת.  בית המשפט גזר עליו 6 שנות מאסר.

נחום מנבר

נחום מנבר נולד לאהרון וחנה, וגדל בקיבוץ גבעת חיים בצעירותו היה שחקן כדורסל. עם גיוסו לצה"ל, התנדב לצנחנים בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. בסיום הקורס שב לצנחנים כמפקד מחלקה ובהמשך כמדריך בבה"ד 1. כאיש מילואים התנדב לפרויקט ה"נמרים" ולחם במלחמת ההתשה.

לאחר שחרורו מצה"ל פנה מנבר לעסקים והסתבך בפלילים כמה פעמים בענייני כספים. הוא נרדף בידי נושים ובשנת 1985 עזב את ישראל.

בהיותו באירופה החל לסחור בנשק. בסיוע קשריו של עמוס קוצר עם המלמ"ב רכש עודפים של נשק קונבנציונלי מצה"ל ומכר אותו למדינות העולם השלישי. בהמשך הרחיב עסקיו ורכש נשק גם מפולין, שעוד הייתה אז מדינה שנתונה להשפעת ברית המועצות.

במסגרת יחסי המסחר שהתנהלו בין ישראל ואיראן בשנים 1989–1993 מכר מנבר לאיראן נשק קונבנציונלי ונוסף על כך:

בשנים 1992–1994 מכר לאיראן 150 טונות של תיוניל כלוריד. לטענתו בריכוז נמוך שמשמש להדברה, ואולם מאוחר יותר נקבע שהחומר נמכר בריכוז גבוה שיכול לשמש מרכיב בתהליך ייצור גז חרדל.

סייע לרכישת מכשיר להעלאת ריכוז תיוניל כלוריד. לטענת מנבר, הוא חזר בו מהעסקה אולם הקשרים שיצר סייעו ליציאתה לפועל. והביע נכונות לסייע בהקמת מפעל לייצור פגזים הנושאים חומרים כימיים.

בשנת 1993 נהרגו שני לוחמי מוסד בתאונת דרכים בווינה בעת מעקב אחר ד"ר מג'יד עבאספור, סגן שר ההגנה האיראני אשר נפגש עם נחום מנבר. המעקב נעשה במטרה להשיג מידע על רון ארד.

בתקופת מגוריו בצרפת התחתן מנבר עם פרנסין פנטיו, אזרחית צרפתית. מנבר פגש את פנטיו זמן קצר לאחר מות בעלה הרמן שמידט. שמידט היה איש עסקים גרמני אשר עסק במכירת טילי קרקע-קרקע למצרים ולעיראק במסגרת פרויקט קונדור. הטילים, בתכנון גרמני, יוצרו בארגנטינה בשנות השמונים של המאה ה-20. לדברי פנטיו, המוסד יזם את הקשר הרומנטי של מנבר עימה.  מנבר שכנע את פנטיו להיפגש עם אנשי המוסד בישראל ולהעביר להם מסמכים שהותיר בעלה. מאוחר יותר, הוא השתלט, לדבריה, על נכסיה. מנישואים אלו נולד בנו היחיד.

פנטיו פרסמה ספר על הפרשה בשם "אשה במלכוד" בהוצאת ידיעות אחרונות (2005) הספר הוסר מהמדפים כשבועיים לאחר הפצתו מסיבות עלומות.

בשנת 1992 החל המוסד לחקור את פעילותו של מנבר כחלק ממבצע טרמיט  ראש המוסד שבתי שביט, הפקיד את ניהול החקירה בידי חגי הדס. במקביל לאיסוף הראיות, הסכימו אנשים שעבדו עם מנבר להעיד נגדו: יאנוש קלישבסקי מהנדס פולני ועמוס קוצר. מנבר נעצר במרץ 1997 כאשר ירד ממטוס בהגיעו לישראל. דבר מעצרו נאסר לפרסום על ידי הצנזורה במשך שלושה שבועות.

במשפט שהתנהל טען מנבר כי הקשרים עם איראן נעשו בידיעת הרשויות בישראל וכי באותה תקופה ניהלה ישראל קשרי מסחר ענפים עם איראן שלא הוגדרה כמדינת אויב. כמו כן, הוא ניצל את קשריו כדי להשיג לישראל מודיעין, בין היתר על רון ארד. נוסף על כך טען שהאשמתו הייתה נקמה על מותם של שני סוכני המוסד.

מנבר הורשע בשלוש עבירות: סיוע לאויב במלחמתו בישראל; ניסיון לסיוע לאויב במלחמתו בישראל; מסירת ידיעה לאויב בכוונה לפגוע בביטחון המדינה ונידון בבית המשפט המחוזי ל-16 שנות מאסר.

במהלך המשפט התבטא ראש הממשלה דאז,  בנימין נתניהו לפני מתן גזר הדין ואמר כי יש למצות את הדין עם מנבר. אמירה זו עוררה סערה, והשופטים ביקרו אותה בפסק דינם. מנבר ערער בפני בית המשפט העליון על הרשעתו ועל חומרת העונש שנגזר עליו, אך ערעורו נדחה.

בקשותיו של מנבר לשחרור מוקדם, לאחר שהשלים שני שלישים מתקופת מאסרו, נדחו. וב31 באוקטובר 2011 החליטה ועדת השחרורים לשחררו שנה וחצי לפני תום תקופת מאסרו. השחרור התאפשר לאור הסכמת מנבר לקבל עליו מגבלות מעבר לתקופת שחרורו על תנאי, בהן: איסור יציאה מהארץ, איסור יצירת קשר עם אזרחים זרים, איסור מתן ראיונות בכלי התקשורת ואיסור בעיסוק הקשור לסחר בכלי נשק.  ראש המוסד לשעבר שבתי שביט, טען כי מנבר הוא "הבוגד הגדול ביותר שפעל אי פעם בישראל".

אלכסנדר ישראל

אלכסנדר ישראל עלה ארצה מבולגריה ב1949 לאחר שסיים שם לימודי הנדסה. הוא התגייס לצה"ל, קיבל דרגות קצונה, והוצב כסרן בחיל הים. שם נחשב לקצין מצטיין ועסק בפיתוח אמצעי לחימה ובלוחמה אלקטרונית. הוא עברת את שמו הפרטי לאבנר וב1953 התחתן עם עולה מבולגריה והם קבעו את מקום מגוריהם בחיפה.

במשך הזמן נאשם בהתחזות ומעשי רמאויות שונים. הצטברו נגדו מספר תיקים במשטרה והוא נתבע להתייצב בבית המשפט.  בינתיים התנצר אלכסדר ונישא לפקידה בקונסוליה האיטלקית בירושלים. בעזרת הכנסייה שינה את שמו לאלכסנדר איבור וקיבל דרכון על שמו החדש. עם הדרכון הזה הצליח לעזוב את הארץ למרות שלא היה לו אישור יציאה.

ב-4 בנובמבר 1954 טס לרומא, וב17 בנובמבר 1954 דווח למרכז "המוסד" כי קצין ישראלי בשם אלכסנדר איבון או איבור מנסה למכור חומר צבאי לנספח המצרי ברומא. כעבור מספר ימים התקבלה ידיעה שהוא מכר למצרים תוכנית של בסיס צבאי גדול בישראל וקבל בתמורה של 1,500 דולר, אותם הפקיד בבנק קרדיט סוויס בציריך. הוא הבטיח למצרים אינפורמציה נוספת והביע נכונות להגיע לשם כך למצרים. כעבור זמן קצר התקבלה ידיעה שהשגרירות המצרית הזמינה שני מקומות טיסה למצרים ב מטוס, היה ברור לאנשי "המוסד" שהם מיועדים לנספח הצבאי ולקצין הישראלי.

איסר הראל הורה לאנשי המוסד למנוע בכל דרך את הגעתו של אבנר ישראל לקהיר. הוא שיגר בדחיפות יחידה מבצעית של המוסד בראשות רפי איתן. קוד המבצע היה "ברן".

התברר שהידיעה על הטיסה למצרים לא הייתה מדויקת. אבנר ישראל עזב את רומא ואנשי "המוסד" חיפשו אותו, עד שנתגלה בווינה. סוכני "המוסד" עקבו אחריו כשעלה על מטוס שהמריא מווינה לפריז. לידו התיישבה צעירה שהייתה אשת "המוסד". היא פתחה אתו בשיחה לבבית. היא אמרה לו שבשדה התעופה ממתינים לה חברים והציעה לו טרמפ לפריז והוא הסכים לכך. בדרך נעצרה המכונית ליד מספר אנשי "המוסד" שחטפו את ישראל, הרדימו אותו במטלית ספוגה בכלור ופורם והביאו אותו לדירת מסתור בפריז. בחקירה גילה שהמניע העיקרי שלו היה בצע כסף.

איסר הראל הורה להחזיר את ישראל לישראל שם יעמוד למשפט. הוא הוכנס לארגז והועלה על מטוס דקוטה של חיל האוויר הישראלי שטס אחת לשבוע לפריז. במטוס, פרט לאנשי הצוות היה הרופא המרדים ד"ר יונה אליאן.

המטוס עצר לתדלוק ברומא ובאתונה. וכאן קרה אסון. לאחר ההמראה מאתונה, החל ישראל לפרפר ולנשום בכבדות. ניסיונות החייאה על ידי ד"ר אליאן כשלו והוא נפטר עוד לפני הנחיתה בישראל. איסר הראל הורה לצוות האוויר להמריא שוב עם הגופה ולהשליך אותה לים התיכון וכך נעשה.

המקרה דווח לראש הממשלה משה שרת. הוא הטיל על קדיש לוז ויעקב שמשון שפירא להקים ועדת חקירה על כך. הם חקרו עדים ועיינו במסמכים ומסקנתם הייתה שאנשי "המוסד" פעלו כשורה ומקור התקלה היה ברופא שהזריק מנה גדושה מדי של סמי הרדמה.

ד"ר אליאן טען אחר כך כי פעל לפי המקובל אז וכי המוות נגרם על ידי שילוב של הסמים, קור והפרשים בלחץ האוויר. עמדתו הייתה מקובלת על ידי ראשי המוסד שגייסו אותו שוב כרופא מרדים בחטיפת אייכמן, שהסתיימה בהצלחה.

המבצע נשמר בסוד יותר מחמישים שנה גם מכלל הציבור וממשפחתו של אבנר ישראל. בעיתונות פורסם כי "הקצין אבנר ישראל נמלט מהארץ לאחר שהסתבך בחובות על כן התנצר וברח".

ריגול ערביי ישראל – הלנו אתה, אם לצרינו

מאז הקמת מדינת ישראל היו נתונים ערביי ישראל בקונפליקט. מצד אחד, הם היו אזרחי המדינה, ומצד שני ראו את עצמם כחלק מהעם הפלסטיני שנמצא בסכסוך עם ישראל. החל מסוף שנות ה-70 ניתן לראות תהליך עקבי ומתגבר של התעוררות לאומית של ערביי ישראל.

לאורך השנים, מדינות ערב וארגוני הטרור הערביים (בעיקר פת"ח,  חמאס והג'יהאד האיסלאמי) ניסו לנצל תחושות אלה על מנת להשתמש בערבים ישראלים כמרגלים או סוכנים חשאיים ואף מחבלים שיקימו תאי-טרור בפנים ישראל ויבצעו פיגועים. בגבול לבנון נהג ארגון חיזבאללה להפעיל ערבים ישראלים כדי לרגל כנגד ישראל ואף כדי לבצע פיגועים. התמריצים שסיפק חיזבאללה לא היו לאומיים בלבד, ולרוב כללו גם תמריץ כלכלי: כסף וסמים.

במהלך האינתיפאדה השנייה חשף השב"כ עשרות התארגנויות טרוריסטיות של ערביי ישראל – חלקן אף הספיקו לבצע פיגועים לפני תפיסתן, ועצר מספר מרגלים שעבדו עבור חיזבאללה. ב-2002 נחשפה רשת ריגול מבית זרזיר בראשות סא"ל עומר אל-הייב. ב-2005 הורשעו 5 חברי החוליה בריגול ובסחר בסמים ונידונו לעונשי מאסר כבדים.  בשנת 2005 הורשע ג'סאן עתאמלה, בעבר מזכיר מפלגת בל"ד בנצרת, בכך שפעל כ-3 שנים בשורות ארגון החזבאללה, בסיוע פעיל לארגון באספקת מודיעין לביצוע פיגועים ואף סיוע להכנת הפיגועים עצמם. בשנת 2007 פורסם כי עזמי בשארה, יו"ר בל"ד, חשוד שסייע לחזבאללה בזמן מלחמת לבנון השנייה. בעקבות החשדות נמלט בשארה מן הארץ.

ב-20 בדצמבר 2016 צולם בָּאסֶל גַטָאס פוליטיקאי ערבי-ישראלי. אשר כיהן כחבר הכנסת ה-19 והכנסת העשרים מטעם מפלגת בל"ד שהיא חלק מהרשימה המשותפת. דוקטור להנדסת הסביבה, איש עסקים, ואיש ציבור במגזר הערבי-נוצרי בישראל. כשהוא מבריח מעטפות ובהן מכשירי טלפון סלולרי וחפצים נוספים לאסירים ביטחוניים הכלואים בישראל. ב-16 במרץ 2017 חתם גטאס על הסדר טיעון לפיו יתפטר מן הכנסת וייגזרו עליו שתי שנות מאסר בפועל, בתוספת הרשעה בעבירה עם קלון.

הדרוזים היושבים ברמת הגולן עברו אל תחת שלטון ישראלי לאחר כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים. עם זאת, נותרה בקרב אוכלוסייה זו תחושת הזדהות לאומית עמוקה עם סוריה, שבאה לידי ביטוי גם בכמה פרשיות ריגול, אזרחיות וצבאיות.

פרשת השייח כמאל קנג

ביוני 1971 נעצר השייח כמאל קנג' ממג'דל שמס, שהוגדר כמנהיג הדרוזי הבכיר ביותר ברמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים, באשמת ריגול לטובת סוריה. בכתב האישום שהותר לפרסום רק בחלקו, פורטו האשמות כגון אירוח של חייל סורי קרוב משפחה בביתו שמסר לקנג' מכתבים מראשי המודיעין הסורי, פגישות בדמשק עם אנשי מודיעין סורי, ובניסיון גיוס של ישראלי לאיסוף ידיעות מודיעין. לדברי בנו, טאהר אבו סאלח, פועלו העיקרי של אביו היה בהעברת ידיעות למודיעין הסורי על הניסיון הישראלי להקמת מדינה דרוזית עצמאית בשטחה של רמת הגולן וסוריה, ניסיון אותו ניסה קנג' לסכל באמצעות דיווח אודותיו לסורים. קנג' שוחרר ביוני 1973 במסגרת עסקת חילופי שבויים שבה הוחלפו 5 קציני מודיעין סוריים שנחטפו במבצע ארגז ב־3 טייסים ישראלים.

שמעון לוינזון

שמעון לוינזון נולד בירושלים ולמד בבית הספר תחכמוני. התגייס לצה"ל ב1950 שירת כפקיד בוועדת שביתת הנשק בין ישראל לירדן .השתחרר ועבד במכון הממשלתי לבדק מטוסים חזר לשירות קבע ושירת בנספחות צה"ל בטורקיה. לאחר חזרתו יצא לקורס קצינים אך הודח וקיבל דרגת ייצוג של קצין. המשיך לשרת כנציג צה"ל בוועדת שביתת הנשק, ושימש מתאם בין חיל המודיעין לצבא ירדן. ב1960 עבר קורס מודיעין בכיר והוצב כראש מדור תיעוד במחלקת איסוף באגף המודיעין והשתחרר משירות הקבע ב – 1961.

הוא מונה למנכ"ל החברה הממשלתית למדליות ומטבעות אך נאלץ לפרוש לאחר מספר חודשים בשל דיווח כוזב. ב1963  התגייס לשירות בשירות הביטחון הכללי ועבד בראש צוות בתחום התשאול. ב-1965 עבר לשרת בתפקיד דומה במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים.  ב-1967 חזר לשרת כנציג בוועדת שביתת הנשק, עד לביטולה בעקבות מלחמת ששת הימים. הוא עבר לשרת ביחידת הקישור לאו"ם ומונה למפקדה.

ב-1970  שב למוסד ושירת כראש שלוחה מחוץ לישראל, באגף "תבל" האחראי לקשרי החוץ של הארגון, בעקבות תקלה ביטחונית שנגרמה באחריותו נאלץ לשוב לישראל, ומונה לעוזר לראש מחלקת קשרים מיוחדים בארגון. ב-1973 חזר ליחידת הקישור לאו"ם ושירת כקצין קישור בדרגת אלוף-משנה עד פרישתו משירות ב-1978, לאחר שהרמטכ"ל החדש, רפאל איתן, סירב לקדמו.

לוינזון עבר לעבוד באו"ם, הוצב בתאילנד ומונה לאחראי על המלחמה בסמים. באפריל 1983 פנה מיוזמתו לשגרירות ברית המועצות בבנגקוק והציע את שירותיו כמרגל תמורת תשלום. הונפקה לו אשרה והוא נצטווה לטוס למוסקבה שם נאסף על ידי מפעיליו מסוכנויות הביון הסובייטיות. בסדרת מפגשים ברחבי אירופה צויד לוינזון באמצעי ריגול שונים בהם פנקסים מיוחדים ואמצעים לכתיבת כתב סתרים, מצלמת פנטקס וסרטי צילום מיוחדים. הוא ניסה להתקבל חזרה לשירות במוסד אך נדחה.

במאי 1985 מונה על ידי מנכ"ל משרד ראש הממשלה אברהם טמיר ובהמלצת בכירים בהם ראש הממשלה, שמעון פרס, לקצין ביטחון (קב"ט) במשרד ראש הממשלה. במסגרת תפקידו זה התאפשרה לו גישה לכספות ולמידע רגיש רב. הוא העביר למפעילו "ג'ורג'", מידע על מבנה ויחידות קהילת המודיעין הישראלית, כולל על נתיב, לשכת הקשר עם יהודי ברית המועצות, על מבנה וארגון משרד ראש הממשלה, משרד החוץ והמערכת הפוליטית בישראל, וכן מידע על קציני מודיעין אמריקאים שהיו בקשר עם המודיעין הישראלי. על המידע שהעביר קיבל סכום מצטבר של כ-30 אלף דולר. בדצמבר 1985 נאלץ לעזוב את משרד ראש הממשלה בעקבות תפקוד לקוי.

בעקבות מידע שהגיע למוסד והועבר לשב"כ, החל מבצע בשם "אשל המדבר" ללכידתו של לוינזון. הוא נעצר במאי 1991 והודה בחשדות שיוחסו לו. במשפטו העידו עדות אופי לטובתו בכירים ששירתו במערכת הביטחון, בהם אריאל שרון ורפי איתן. על לוינזון נגזרו 12 שנות מאסר והוא הורד לדרגת רב-סמל. את מאסרו עשה תחילה בבית סוהר שקמה באשקלון כשכנו לתא של מרקוס קלינגברג שהואשם בריגול למען ברית המועצות, וב-1996 הועבר לבית סוהר מעשיהו כשכנם של מורשעי פרשת הדיסקונטאים. במהלך שהייתו בכלא, עזבה אותו אשתו, ומכריו ועמיתיו ניתקו קשר ממנו. הוא שוחרר ב1999  לאחר ניכוי שליש ממאסרו. לאחר שחרורו התגורר בדירה שכורה בירושלים. בשנת 2003 לאחר שנסתיים צו איסור יציאה מהארץ עזב את ישראל.

בולט המקרה של מרדכי ואנונו שהדליף ל"סאנדיי טיימס" את המידע יקר־הערך שהחזיק על סודות הגרעין של ישראל. כתבה אודותיו פורסמה כאן ב'כל ישראל' לפני זמן לא רב.

רשת הריגול של שכיב אבו ג'בל

בינואר 1973 נתפשה רשת ריגול סורית שמרכזה היה במג'דל שמס. ברשת היו חברים כמה עשרות דרוזים מרמת הגולן (רובם תושבי מג'דל שמס), שפעלו במספר תאים עצמאיים נפרדים. בראש התא המרכזי עמד שכיב אבו ג'בל, תושב הגולן ששירת כקצין מודיעין סורי וחזר לתחומי ישראל במסגרת איחוד משפחות ב־1969.  התאים פעלו עוד קודם לבואו של אבו ג'בל, אך אבו ג'בל מיקד את התאים באיסוף מודיעין צבאי. רובם של חברי התאים היו פעילים גם כן באופן אזרחי כנגד השלטון הישראלי ברמת הגולן.

הרשת עסקה בריגול אזרחי (איסוף חומרים גלויים כגון תוכניות לימוד של משרד החינוך, צווים של הממשל הצבאי ועיתונות ישראלית.) אך בעיקר בריגול צבאי. חבריה עבדו כפועלי ניקיון בבניין הממשל הצבאי בקונייטרה, כפועלי בניין בהקמת מוצב החרמון וקו בר לב,  וכנהגי הסעות של עובדי מפעלים צבאיים. במסגרת עבודתם אספו מסמכים צבאיים, גנבו מדי צבא ותחמושת , והעבירו תיאור מפורט של מחנות צבאיים, ריכוזי תחמושת ועמדות. חברי הרשת אספו מידע על שדות מוקשים ישראליים בגולן באמצעות התחזות לרועי צאן.

אחד התאים יצר קשרים עם ארגונים פלסטינים בלבנון, ובמסגרת קשר זה שלח מעטפות נפץ אחדות בתוך ישראל, שגרמו לפציעתה של מורה בקריית גת.  חברי התא ניסו לשלוח מעטפות נפץ גם לבכירי הממשל בארצות הברית על מנת להביך את הממשל הישראלי, אך מעטפות הנפץ אותרו בסניף הדואר של קריית שמונה הודות לערנותם של עובדי הדואר. תא אחר ניסה לחטוף קצין ישראלי לסוריה לצורכי מיקוח.

חברי הרשת העבירו את המידע שאספו באמצעות חציית הגבול ופגישה עם קציני מודיעין סוריים, ובאמצעות הטמנת המידע במקומות מוסכמים. במהלך אחד מניסיונות אלו נהרג עיזאת אבו ג'בל, בנו של שכיב אבו ג'בל, ממארב ישראלי. על גופתו נמצאה רשימה שמית של כמה מחברי החולייה שנעצרו גם כן. מעצרם הוביל למעצרים נוספים של חברי התאים השונים, הודות למידור חלש בין התאים. חברי התא נידונו למאסר שבין שנה וחצי לחברי התא שאסף ידיעות אזרחיות, ועד לעשרות שנות מאסר לחברי התאים הצבאיים. שכיב אבו ג'בל עצמו נידון ל־315 שנות מאסר, אך שוחרר ב־1984 יחד עם אחרוני החברים שעוד היו במאסר, במסגרת עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל. אבו ג'אבל חזר לסוריה לאחר שחרורו, זכה לאותות הצטיינות מהנשיא אסד, וכיהן כחבר בפרלמנט הסורי.

אבו ג'אבל כתב בזכרונותיו כי המידע אותו העבירו חברי החוליה סייע לצבאות סוריה ומצרים במהלך מלחמת יום הכיפורים, אך היסטוריונים מפקפקים בהבנתם המקצועית הצבאית של חברי הרשת, שהובילה לטענתם להעברת מידע ולניתוחו באופן לא מדויק ברמה הכללית. עם זאת, מידע נקודתי שאספו חברי הרשת סייע באופן נקודתי במספר קרבות שונים, לדוגמה ירי ארטילרי לעבר עמדות טנקים קשות לאיתור, מצבורי תחמושת ועמדות טיפול בטנקים, זיהוי צירי תנועה נסתרים ומידע על שדות מוקשים ישראליים שהונחו עד למעצר חברי הרשת. בקרב הדרוזים בגולן נפוצה ההשערה כי פעילותה של הרשת סייעה מאוד לכיבוש מוצב החרמון ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, הודות לדיווחים המפורטים שהעבירו חבריה שהועסקו בבניין המוצב כפועלי בניין.

גם בשנים האחרונות: מרגלים בישראל.

ב־2003 נעצר וויאם עמאשה מבוקעתא ונידון ל־21 שנות מאסר באשמת תכנון ניסיון לחטיפת חייל ועבירות ביטחוניות שונות. עמאשה שוחרר ב־2011 במסגרת עסקת השבויים לשחרור גלעד שליט.

ב־2008 הורשעו שני תושבים ממג'דל שמס, יוסף שמס ועטא פרחאת באשמת קשר עם סוכן זר ומסירת ידיעה לאויב בין השנים 2006–2007, ונידונו ל־4 ו־3 שנות מאסר בהתאמה.

באוגוסט 2010 הוגש כתב אישום כנגד פאדה שעאר ואביו מאג'ד, תושבי מג'דל שמס, יחד עם ערבי ישראלי תושב באקה אל-גרבייה, באשמת ריגול חמור, מגע עם סוכן זר ומסירת ידיעות לאויב.

השארת תגובה