נורמנדי: הפלישה הימית הגדולה בהסטוריה

כוחות בעלות הברית נחתו בחופי נורמנדי שבצרפת והחלו לשחרר את מערב אירופה מלפיתתו של היטלר • מבצע ההטעיה המודיעיני שהצליח מעבר למשוער, הנקודה היהודית וסיפורם של החופים המדממים

הצנחן שנשאר תלוי על הגג
הצנחן שנשאר תלוי על הגג
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

נורמנדי, חבל ארץ ירוק ופורה, צוקים מתנשאים ועיירות נמל. לפני שבעים וחמש שנים האדמה כאן רעדה, המים היו אדומים בשמיים נשמע רעש של אלפי מטוסים. במקום טעמן האנין של גבינות הקמבבר, יינות וסיידר משובחים שבהן משתבחת נורמנדי, נמלא המקום בטעם דם ואש מלחמה. גם כיום ניתן להיתקל בנורמנדי – רצועת חוף של שמונים קילומטרים, בבונקרים גרמניים עם שאריות של בקבוקי יין, מטבעות מהתקופה של צרפת של וישי, פגזים חלודים ותרמילי כדורים.

הכפרים הצרפתיים הוחרבו וחיילים נפלו כזבובים בקרבות, אך כאן בקרב הזה חלה התפנית הגורלית במערכה. מבצע הפלישה לנורמנדי הידוע גם בשמו הרשמי מבצע אוברלורד החל אחר חצות הליל ב06.6.1944 במהלך מלחמת העולם השנייה כאשר 132,000 חיילים של צבאות בנות הברית פלשו לנורמנדי – בצפון צרפת אזור שהיה כבוש על ידי גרמניה הנאצית. במבצע השתתפו כמאה חמישים אלף חיילים וההכנות למבצע ארכו כשנתיים.

בזכות כיבוש צפון צרפת על ידי בנות הברית נאלצה גרמניה להפנות כוחות נוספים שנלחמו בחזית המזרחית מול הצבא הסובייטי, ובחזית שניה באיטליה לחזית שלישית במאמץ לגבור על הכוחות של בנות הברית בצרפת – מה שהוביל לתבוסה מוחצת. הלחימה בחזית המזרחית הייתה ברברית וברוטלית, החיילים הסובייטים נלחמו בקרבות עיקשים ולא נסוגו לאחור, הצבא האדום ספג 90% פגיעות ולעומתו הצבא הגרמני שספג 85% פגיעות. הצבא האדום כבר עמד בשעריה של בודפשט, ורשה ובוקרשט והפלישה לנורמנדי קיצרה את משך המלחמה ומנעה השתלטות סובייטית על כל מערב אירופה.

"כשהשמש זרחה אף אחד מאלפי החיילים שנחתו בנורמנדי לא ידע אם יהיה בחיים כשתשקע שוב" אמרה השבוע תרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה, בטקס השנתי לציון הפלישה. באותו טקס שנתי חמישה אמריקנים מוותיקי המלחמה שחזרו את אותה צניחה, כשהם לבושים בחליפות הצניחה שלהם מאותם ימים. אחד מהם, טום רייס, בן 97 אמר לאחר סיום הטקס, "היה מושלם, אני מרגיש נהדר, הייתי חוזר ועושה את זה שוב".

מבצע "פורטיטוד"

עוד קודם הפלישה הופעל מבצע "פורטיטוד", שהיה מבצע הטעיה שנחל הצלחה מדהימה. מבצע ההטעיה כלל שימוש בסוכנים כפולים. הביון הבריטי תפס את כל המרגלים שנשלחו מגרמניה והציב להם ברירה או להיות נידון למוות או לעבוד כסוכן כפול כך העבירו כל הסוכנים מידע לגרמנים על מערכה מתוכננת מצד צבאות בנות הברית בנורבגיה, בבלקן או באזורים שונים של צרפת.

אחד מהסוכנים הללו היה חואן פויול גארסיה, סוכן ממוצא ספרדי מחבל קטלוניה. כולם כינו אותו בקצרה: גארבו. בספרד הוא יצר קשר תחילה עם השגרירות הבריטים בהצעה לרגל עבורם אך נדחה על הסף, כאופציה שנייה בחר לרגל עבור גרמניה תוך כדי שהציג את עצמו כאוהד האידאולוגיה הנאצית. בתחילה גם הגרמנים דחו אותו אך לבסוף אתגרו אותו בכך שהטילו עליו משימה לחדור לבריטניה דרך העיר ליסבון בפורטוגל. גארבו נסע לליסבון ושוב ניסה לפעול בשגרירות הבריטית אך ללא הועיל, לבסוף החליט לשלוח מכתב למפעילו הגרמני ולדווח באופן שקרי שהגיע לבריטניה.

מכיוון שלא היה לו מידע אמין מתוך בריטניה, במשך תשעה חודשים שלח גארבו מידע שקלט דרך כלי תקשורת, עיתונים, וכן שמות של חברות לייצור נשק אותם לקח מספר הטלפונים, חלק מהמידע היה מפוברק לחלוטין. במהלך התקופה דיווח לגרמנים כי הצליח לגייס שני סוכנים שגם דמותם הייתה פרי דמיונו: עובד חברת תעופה שכביכול העביר את מכתביו לליסבון מבלי להיתקל בצנזורה והשני איש עסקים גרמני- שוויצרי שהתגורר בליברפול.

עלילותיו של המרגל המוצלח הגיעו לידיעת הבריטים כאשר הם תפסו ידיעות גרמניות המשבחות את המרגל שעובד מתוך בריטניה. לתדהמת הבריטים התגלה כי המרגל אינו מכיר כלל את אורח החיים הבריטי ואף משדר ידיעות שגויות לחלוטין, שאחת מהן אף גרמה לצי הגרמני לבצע מצוד אחרי שיירה דמיונית. בשלב זה עדיין המשיך גארבו לפנות לאנשי השגרירות הבריטית ולבקש לעבוד למענם עד שהאנגלים לבסוף החליטו לגייס אותו למענם. גארבו עבר שבועות ארוכות של חקירות ונמצא דובר אמת, והוא עבר להתגורר בלונדון עם משפחתו.

במשך שלוש שנים פעל גארבו ושלח לגרמנים 1,399 שדרים ו423 מכתבים, הוא אף קיבל עיטור מיוחד מהיטלר המעיד על הצטיינות יוצאת דופן ובשלהי המלחמה אף קיבל את משכורתו – 350 אלף דולר, במקביל מהבריטים קיבל גארבו את שכרו 15 אלף לירות שטרלינג ועיטור כבוד. במהלך התקופה הרשת הדמיונית שעבדה תחתיו אף גייסה סוכנים דמיוניים נוספים. גארבו היה שותף לתכנית ההטעיה ולקראת הפלישה לנורמנדי הוא דיווח כל העת לגרמנים כי יתכוננו דווקא לפלישה לכיוון פה דה קאלה, רק סמוך למועד הנחיתה בלילה של ה6 ביוני, אושר לגארבו לדווח על הפלישה האמתית כדי שלא יאבד את אמינותו.

לקראת 3 לפנות בוקר ניסה האלחוטן לשדר לגרמניה אך ללא הצלחה, רק בשעה 8 בבוקר חודש הקשר ונשלח הדיווח שהועשר בפרטים נוספים שהותרו לפרסום. ההודעה נקלטה וגארבו גם שלח מחאה כועסת על כך שבשל רשלנות טכנית מצד הגרמנים לא הצליח לשלוח את הדיווח בשעה מוקדמת יותר. בשלב נוסף לאחר כמה ימים ב9.6 שלח גארבו שוב דיווח על כך שמתוכננת פלישה באזור פה-דה- קאלה. ורק ב30 באוגוסט לאחר חודשיים דיווח גארבו כי התכנית הזאת בוטלה.

ההטעיה של הסוכנים הכפולים כל כך עבדה על הגרמנים שרק לאחר שבוע הבינו בצבא הגרמני כי ההתקפה על נורמנדי לא הייתה פעולת הסחה אלא ההתקפה האמתית, אך עד אז המחתרת הצרפתית שהייתה גם היא שותפה ונטלה חלק פעיל, הביאה לניתוק כבלי טלגרף גרמניים והייתה אחראית על פיצוץ רכבות, מסילות רכבת וצירים מרכזיים שדרכם היה חשש שהצבא הגרמני יזרים תגבורת.

הגרמנים לא הזיזו שום עוצבה מאיטליה, נורווגיה, או דרום מערב צרפת לטובת המערכה בנורמנדי. אך את עיקר ההצלחה רואים בכך שבמשך כ-7 שבועות לאחר הפלישה, עדיין נותרה ארמיה 15 הגרמנית הגדולה והעוצמתית, ממתינה להתקפה "המתוכננת" בגזרת פה דה קאלה, מול דובר באנגליה, שם הייתה רצועת חוף צרה והדרך לפריס קצרה. בעלות הברית השקיעו מאמץ רב בתכנית ההטעיה הם בנו באזור מול גזרת פה דה קאלה ציוד דמה כולל טנקים מתנפחים, ובובות דמה.

כך כתב בזיכרונותיו גנרל עומר בראדלי: "בעוד ארמיה 7 הגרמנית נאבקת לרתק אותנו לחופי הנחיתה, סירב הפיקוד העליון הגרמני לתגברה בכוחות נוספים מגזרת פה דה קאלה. לכן, במשך 7 שבועות מכריעים, הארמיה ה-15 הגרמנית המתינה לפלישה שמעולם לא באה… בכך שיתק האויב 19 דיוויזיות ושיחק לידינו ב'מתיחה' הגדולה ביותר במלחמה…"

העיתוי שנבחר לתחילת ההפצצה היה אחרי חצות בלילה עם ירח מלא שיספק תאורה טבעית, וגאות נמוכה מספיק על מנת שיתאפשר לראות את המכשולים הימיים שהציבה גרמניה על החוף הצרפתי, אך לא מאד נמוך על מנת שהנחתות יוכלו לעלות ישר על החוף ולהמשיך לצוף על פני מי הגאות. הגרמנים מצדם שיערו כי בעלות הברית ייבחרו דווקא את שיא שעת הגאות על מנת שחצית הים תהיה ברצועת החוף הצרה ביותר. אייזנהאואר קבע את מועד הפלישה ל־5 ביוני אך לבסוף בשל מזג אוויר סוער נדחה המועד ביום אחד ל-6 ביוני.

הגרמנים מצדם היה כה משוכנעים שההתקפה לא תוכל להתבצע לפני ה-10 ביוני בשל תנאי מזג אוויר הגרועים ולכן קצינים רבים נעדרו מעמדותיהם בליל הפלישה בשל תרגיל מבצעי בעיר אחרת, וגנרל רומל עצמו נעדר בליל הפלישה בשל נסיעה לגרמניה לרגל יום הולדתה החמישים של אשתו לה העניק במתנה זוג נעליים ועל הדרך נפגש עם היטלר. רומל הספיק לחזור לצרפת בשעות הלילה של ה-6 ליוני.

הפצצה מסיבית של חמשת אלפים מפציצים הייתה הקדימון. הצנחנים הראשונים הוצנחו כבר בלילה לפני המתקפה בדאונים שקטים ועשויי דיקט, כשהם משתלטים על גשרים לפני שהגרמנים יפוצצו אותם ויקשו על כיבוש כל צרפת מידיהם. במקביל מטוסים הצניחו חמש מאות צנחני דמה – שהיו למעשה בובות גומי מתפוצצות ויוצרות אשליית ירי כשהן פוגעות בקרקע. ואז החלה הפלישה הימית העצומה של עשרות אלפי חיילים לחופי נורמנדי.

המטרה הייתה להכניע את החומה האטלנטית אותה ציווה היטלר לבנות על מנת למנוע כל ניסיון התקפה מצד צבאות אויב. החומה נבנתה מגבול צרפת ספרד ועד נורבגיה. זה היה חשבון פשוט, לא היה צריך להיות חכם גדול על מנת להבין שעם בריטניה המעצמה הגדולה האחרונה של בעלות – הברית שלא נכבשה על ידי הכוחות הנאצים במערב אירופה, הפלישה תהיה מן הים עם נחיתות לאורך החוף הצפוני – מערבי של אירופה. תחת פיקודו של גנרל רומל נבנו בונקרים וביצורים. למרות המאמץ הכביר שעשתה גרמניה, החומה האטלנטית שהייתה אמורה להיבנות באורך של אלפי קילומטרים מעולם לא הושלמה.

כאשר נחתו הכוחות של בעלות הברית בחוף, בצבא הגרמני חששו להעיר את היטלר שבדיוק נרדם ולהזמין תגבורת, ואף אחד לא העז להזמין תגבורת ללא רשותו וכך בזבזו שעות קריטיות. כאשר היטלר התעורר בשעה 10:00 ושמע על הפלישה הוא היה עדיין שאנן והיה בטוח כי יעניק תבוסה לחיילי בנות הברית.

חוף סורד

המטרה העיקרית הייתה כיבוש העיר קאן ושדה התעופה קרפיקה הסמוך, וזאת באופן מידי עם היום הראשון לפלישה. המשימה הייתה מוטלת על החיילים הבריטים בסיוע חיילים קנדים בפיקודו של הגנרל מונטגומרי, אך מטרה זו לא הושגה, אלא כעבור 6 שבועות.

בחוף שרר כאוס, גלי הנחיתה הנוספים הצטופפו על רצועת חוף שהלכה והצטמצמה בגלל הגאות. עם זאת, ראש הגשר התייצב, עד הלילה היו בו כ- 30,000 חיילים. נפגעים: 630. המערכה עצמה ערכה שלושה חודשים עם קרבות קשים מבית לבית רבים מתושבי העיר נמלטו והסתתרו במנהרות מתקופת ימי הביניים.

חוף ג’ונו:

גם כאן חזר סיפור הגאות שהקשתה על הנחיתה וגרמה לעיכוב בלוח הזמנים. מספר נחתות נפגעו ממוקשים ימיים. היעדים לא הושגו, אבל ראש הגשר הורחב והועמק לפנים הארץ. למעלה מעשרים אלף חיילים קנדיים פלשו אל החוף עד הלילה. במחיר של כ- 1,000 נפגעים.

חוף גולד:

בתחילת הקרב החלה הפצצה של ספינות קרב בריטיות אשר לא הצליחו לפגוע באופן רציני אלא רק בסוללה הגרמנית המאיימת שעל המצוק שניזוקה ושלושת התותחים עליה הושמדו. בשעה 7:25 בבוקר החלו לנחות בחוף חיילים בריטים. ההתנגדות בחוף הייתה קלה מהצפוי. עד רדת הלילה התקדמו הכוחות כ- 10 ק”מ לפנים הארץ, אבל לא הצליחו להשתלט על העיר באייה, שהייתה היעד המרכזי. 25,000 איש החזיקו בשטח שנכבש, במחיר כ- 1,000 נפגעים.

חוף אומהה:

חזית שהפכה לאש תופת. מתוך 9 פלוגות שנחתו בשלב הראשון רק פלוגה אחת הגיעה מלווה בריינג'רס. הגרמנים התכוננו כיאות ובנו עמדות אש וביצורים מיקשו את החוף. מתוך 56 טנקים וכלים הנדסיים רק 16 הצליחו לצלוח ולהגיע לחוף. בחוף שרר כאוס וחוסר ארגון, כתוצאה מכך נחתו הרגלים כמעט ללא סיוע. רבים הורדו הרחק מהחוף ונאלצו לשחות אליו, רבים טבעו. אסדות נחיתה הושמדו באש מרגמות. אחרות הגיעו לחוף בשלום, אך החיילים נתקלו באש מקלעים עזה. מתוך 34,000 איש שהורדו לחוף, היו כ- 4,000 נפגעים. ראש הגשר התבסס, אף כי הכוחות לא התקדמו יותר מ 2.5 קילומטרים לעומק.

השילוב של האבדות הגדולות בתחילת הנחיתה והקושי לפרוץ את ההגנות של הגרמנים גרמו לגנרל בראדלי מפקד הארמיה האמריקנית הראשונה לרצות לנטוש את החוף. סרן ג'ו דוסון, שועל קרבות מנוסה פיקד באותו יום על פלוגה G בחטיבה ה-16, זאת הייתה הפעם הראשונה בה הוא פיקד על גייסות בקרב. פלוגתו הצליחה לזהות פרצה קטנה בקווי ההגנה הגרמניים וכך הם התקדמו לעבר הצוקים לפנים צרפת. דוסון שעמד בראש הפלוגה הבחין לפתע בעמדת מקלע מאוישת הוא מיד שלף נצרות משני רימונים וזרק לעבר העמדה. הגרמנים הבחינו בו מאוחר מדי הרימונים התפוצצו בין שני המקלענים והרגה אותם. כך נוצרה הפרצה המשמעותית הראשונה בקו ההגנה הגרמני.

חוף יוטה:

זרמי הים העזים סחפו את הנחתות כשני קילומטרים דרומה מהמתוכנן. ההתנגדות הייתה קלה, הגרמנים לא ציפו לפלישה בחוף זה היות והציפו את כל האזורים מאחורי יוטה שהפכו לאדמות ביצות בלתי ניתנות כמעט למעבר. עד הלילה היו על החוף 23,000 לוחמים, במחיר 197 נפגעים. המטרות לא הושגו, אבל ראש הגשר התייצב.

חודשיים לאחר מכן כבר הצליחו צבאות בעלות הברית לכבוש את בירת צרפת, פריז. מסקנת החוקרים כי ניצחון בעלות הברית היה למרות שהגרמנים נודעו כלוחמים טובים יותר, נחושים ופראיים. הניצחון היה בזכות תכנית ההטעיה שהצליחה להטעות את היטלר כי הפלישה תהיה באזור אחר, יתרון מוחלט בכל הקשור לאספקה ותגבורת חייל, הניתוק של היטלר מהמציאות, כוחות זרים שערקו מהצבא הגרמני והעליונות האווירית של בעלות הברית. החיילים בצד הגרמני היו מודעים לחולשתם האווירית והגיבו על כך בציוניות "אם אתה רואה מטוסים כסופים, אלו מטוסים אמריקניים, אם אתה רואה מטוסי חאקי, סימן שאלו מטוסים בריטיים ואם אינך רואה מטוסים בכלל, סימן שהם גרמנים."

בהמשך יום הפלישה התחברו הכוחות והתקדמו לפנים הארץ.

המתים! ואלה שימותו!

אחד האנשים הבלתי נשכחים במהלך הקרב היה קולונל ג'ורג' טיילור שפיקד על צוות הקרב החטיבתי ה-16, כוח החוד של הדיביזיה. טיילור היה מפקד אמיץ לב שלא נרתע גם כאשר צעד מן המים הקפואים זקוף, חדור מטרה לעבר אש המקלעים שציפתה לו מן הכוח הגרמני ביבשה, והלהיט את חייליו שהלכו אחריו בקריאות "יש רק שני סוגים של אנשים כאן! המתים! ואלה שימותו! אז בואו לעזאזל נסתלק מהחוף הזה ולפחות נמות ביבשת"! צוות הקרב נעו ישירות לעבר עמדות הגרמניים ללא מורא. וטיילור קיבל עיטור ניצחון השני בחשיבותו בצבא האמריקאי.

הייתה זו מערכה עקובה מדם "מסע הצלב" של מדינות בעלות הברית כפי שהגדיר זאת אייזנהאואר בצו שנשלח לכל חייל שגוייס. כשהגענו לחוף, אמרתי לאחד מאנשי, רב"ט מאיירס, 'אם יש גיהינום, זה חייב להיות', מעלה ריי למברט זיכרונות "וכעבור דקה בערך הוא קיבל כדור בראש".

אנקדוטה נוספת מסופרת על אודות הצנחן ג'ון סטיל אשר היה חלק מן הצנחנים שהוצנחו לעיירה סנט מר אגליס, הצניחה הייתה בטעות בשעה 1:40 של ה6.6, באותה שעה הופגזה העיירה ואורות ההפגזה חשפו את הצנחנים שהיוו מטרה קלה לגרמנים. הצנחן ג'ון סטיל נתקע עם המצנח במגדל בית תפילתם ונשאר שם תלוי קרוב לשעתיים צופה בקרבות ברחובות מתחתיו. הוא דימה את עצמו כמת ולבסוף נשבה על ידי הגרמנים אך הצליח לברוח ולחזור ליחידתו. גם ג'ון סטיל זכה וקיבל שני עיטורי גבורה, כוכב ארד ולב ארגמן. כיום תלויה במקום בובת צנחן התלויה על מצנח.

התרומה היהודית

בזמן מלחמת העולם השנייה, מתוך מיליון וחצי חיילים יהודים בצבאות בעלות הברית שהשתתפו בלוחמה נגד הנאצים, חמישים וחמשה אלף חיילים היו בצבא ארצות הברית וכל היתר בצבאות בריטניה, קנדה, ברית המועצות והבריגדה היהודית. מעניינת העובדה כי אחוז היהודים באוכלוסייה בארצות הברית באותה תקופה עמד על 3.33% ואילו בצבא, אחוזי החיילים היהודים היה גבוהים יותר – 4.23%. החיילים היהודים שהשתתפו בלוחמה היו מונעים ללא ספק במטרה לנקום ולמצות את הדין עם החיה הנאצית על ההרג השיטתי של יהודי אירופה.

מוריס רוז היה יהודי בן למהגרים יוצאי פולין. גבוה, זקוף, כהה שיער ובעל פנים מחוטבות. מוריס התבלט במיוחד במסגרת מבצע הפלישה לנורמנדי הגיע לדרגת אלוף, והיה הקצין היהודי הבכיר ביותר בצבא באותה תקופה. מוריס נודע כאדם נחוש ומהיר החלטה ולא הניח לאדם אירוע, או תנאים חיצוניים להגיע ליעדו במסגרת מלחמתו עם האויב.

כאשר נחת רוז בראש יחידתו כמפקד הדיוויזיה המשוריינת ה-3 בחוף אומהה – זאת הפכה במהרה לחזית הקשה ביותר. הדיוויזיה שעליה פיקד נודעה כ"ראש החנית" והתקדמותה הייתה מהירה ביותר בשיא שלה התקדמה הדיוויזיה כ-150 קילומטרים ביום אחד והייתה הדיוויזיה הראשונה שפרצה את קו זיגפריד וחדרה לעומק השטח הגרמני. ב-30 במרץ 1945, כאשר נסע רוז בג'יפ הפיקוד שלו באזור מיוער מדרום לעיירה פדרבורן נתקל לפתע במספר טנקים גרמניים, שהקיפו אותו. רוז שלף את אקדחו, אך לרוע המזל נורה על ידי אחד ממפקדי הטנקים הגרמנים.

רוז אומנם היה יהודי אך נקבר תחת קבר עם צלב. רוז שמעולם לא הסתיר כי הוא יהודי רשם את עצמו בצבא בסיווג נוצרי למרות שמעולם לא המיר את דתו. האם היה זה מפחד שמא ייתפס בידי הגרמנים הנאצים? או על מנת לסלק מפריעים אנטישמיים שעלולים לצוץ בהליך קידומו הצבאי? זאת כנראה לא נדע לעולם.

השארת תגובה