המצוקה הכלכלית – הפכה אישית נתניהו

בדו"ח השנתי של הבנק נמתחה ביקורת חריפה על מדיניות הממשלה: "הגדלת החוב הציבורי עשויה להתברר כלא יעילה ואף הרסנית ולהוביל להידרדרות בתנאים הכלכליים ובביטחון של משקי הבית והחברות"

בלום יעלון
בלום יעלון

ראש-הממשלה נתניהו הזהיר את הישראלים מפני הפיכתה של ישראל לאיטליה, אך ברומא הבירה, התחושה הכללית בכלל לא רעה. את הדלות והגדלות שדרים במעונו של הזוג נתניהו בכפיפה אחת ניתן למצוא דווקא בנאפולי שמשלבת בין עוני מחפיר למבני פאר ארכיטקטוניים.

במעונם הניצחי של הזוג נתניהו, שתקרתו אחוזת העובש ושטיחיו המתפוררים זכורים לכולנו מסרטוני האימה שהעלו ידידי המשפחה לרשתות החברתיות – יחושו מן הסתם הזדהות מלאה. שהרי משפחת נתניהו היא מהעשירות שבמשפחות הפוליטיקה הישראלית, שנייה רק למשפחת ברקת. נתניהו הוא מדינאי דגול והמותג הישראלי החזק בעולם. אז איך זה מסתדר למען ה' עם עמידה בפתח בפני ועדת ההיתרים כאחרון הדלים? אכן, דלות וגדלות.

הכותרות בארץ המגף, ולא רק בזירה הפוליטית אלא גם במישור הכלכלי – מזכירות את אלו הישראליות. הבנק המרכזי של איטליה הזהיר רק לאחרונה מפני השלכות הגדלת החוב הציבורי שעלולות להיות הרסניות. בדו"ח השנתי של הבנק האיטלקי נמתחה ביקורת חריפה על מדיניות הממשלה והובהר כי: "הגברת המאמצים בניסיון להשיג הקלה זמנית על ידי הגדלת החוב הציבורי עשויה להתברר כלא יעילה ואף הרסנית ולהוביל להידרדרות בתנאים הכלכליים ובביטחון של משקי הבית והחברות".

את המשפטים שכמו נכתבו על מצב המשק הישראלי בשלהי תקופתו של כחלון – אפשר לגזור ולהדביק בפתח לשכתו של מנכ"ל משרד האוצר היוצא, שי באב"ד, שמוציא ופורק את תסכולו לכל עבר.

איטליה נאלצה להפחית את יעד הגירעון בלחץ הנציבות האירופית, ומוצאת עצמה שוב עם ריאליטי פסימי מהתחזית. כשמציאות איטלקית שכזאת מתרחשת בישראל – תחת כהונתו של האיש שמיצב עצמו כמר כלכלה, לנתניהו יש בהחלט בעיה חמורה. דמות הווינר הבלתי מעורער מתחילה להיסדק, ולא רק פוליטית אלא גם כלכלית.

מהכלל אל הפרט, המצוקה הכלכלית הכללית – הפכה עבור משפחת נתניהו לאישית. המשפחה האומללה מוצאת עצמה באחד מהמצבים העגומים בתולדותיה עד שלרגעים נדמה כי הרשות השנייה תאשר לה כאן ועכשיו יום התרמה באחד מתחנות השידור החרדיות (המעריצים החרדים השרופים יתרמו מן הסתם מפת לחמם לטובת המשפחה ששפר גורלה). אם להחזר בסך חמישים אלף שקלים שהטיל בית המשפט על הגברת, נדרשים למעלה מעשרה תשלומים – לכמה פעימות יזדקק נתניהו כדי להחזיר שלוש מאות אלף דולרים בהתאם להוראת ועדת ההיתרים?

במישור הפוליטי כמו האישי – דומה שאין מה שמשקף את מצבו של נתניהו טוב יותר (או שמא, לשם הדיוק: רע יותר) מאשר החלטת ועדת ההיתרים. לא רק שנתיב האספקה העתידי נחסם, אלא אפילו את מה שכבר הושם בפי אמתחתו הוא נדרש להשיב. נתניהו חובב התנ"ך שלא חדל להזכיר את סגנותו של בנו בחידון מלפני תרפפ"ו שנים – חש מן הסתם כבנימין שעבר התעללות בסיפור המקראי כשהוא נדרש להשיב בבושת פנים את מה שכלל לא לקח במרמה.

ועדת האיסורים

ברמה המשפטית, ועל כך כבר נכתב כאן בעבר, ההחלטה לאסור על נתניהו לקבל כספים למימון הגנתו – וכעת אף להשיב מה שקיבל – מבן דוד אמיתי בעל קרבת דם, ולא סתם מדוד עשיר באמריקה שנתניהו מצא בינו לבינו קרבת דמים לצרכי תשלומים, היא שערורייתית. סמכותה היבשה של ועדת ההיתרים היא לקבוע האם יש בבקשות המובאות לפתחה משום ניגוד עניינים. משזה לא נמצא – גם סמכותה של הוועדה ניטלה. כשמדובר בזכויותיו המוקנות של נתניהו כאחד האדם, ועדת ההיתרים שמה עצמה לוועדת האיסורים.

זהו גורלו של נתניהו החדש, כראש-ממשלה מוחלש. כל פקיד היתרים מוכן ומזומן לפגוע בזכויותיו הלגיטימיות, להפוך את האיש מחשוד למורשע. כל עיתונאי מתחיל רשאי לבוז ולהתכחש להישגיו המדיניים כפי שבאו לידי ביטוי אך השבוע בכינוס האזורי המשותף – ולא הכלכלי בבחריין אלא האמריקאי-רוסי של היועצים הלאומיים לביטחון, על אדמת ישראל.

התמיכה החרדית הגורפת בנתניהו, שעולה ומשפיעה מלמטה למעלה וכופה על ההנהגה הפוליטית להיצמד לביבי מחשש לעריקת מצביעים חרדיים ימניים, גדלה ולא קטנה – דווקא על רקע ההתנפלות התקשורתית ממנה סובל נתניהו. כאשר יענו אותו – כן תרבה ותפרוץ התמיכה בו ברחוב החרדי.

בסוף שבוע שעבר, התראיין יו"ר ש"ס אריה דרעי לתוכנית 'פילפוליטיקה' ברדיו קול חי (בהגשת החתום מעלה והפרשן יעקב ריבלין) וגילה כי נתניהו התחייב לחרדים שלא יאפשר הקמת ממשלה בלעדיהם. ההבטחה הזאת ניתנה כמובן, בתגובה לתמיכה החרדית הבלתי מסויגת במועמדותו המחודשת של ביבי לראשות-הממשלה חרף שק החשדות וכתבי האישום המסתמנים.

איווט ליברמן קפץ על האמירה של החבר לשעבר ונופף בה, כמו היה ימני קיצוני המנופף בתמונת רבין בעיצומן של הפגנות אוסלו, על המרפסת בכיכר מלכי ישראל.

הדימוי לאותו הסכם שמחריד כל ימני מרבצו אינו מקרי. מי כאיווט יודע עד כמה רגישה הסוגייה בסביבתו של דרעי – שחש במשך שנים כי נעשה לו עוול היסטורי. בהצבעה על אוסלו א' ש"ס נמנעה ולמהלך עצמו (אם כי לא לעצם קיום הממשלה) היה רוב גם בלעדיה. בהצבעה על אוסלו ב' – שהתקיימה אחרי שבג"ץ הורה לדרעי ולפנחסי להתפטר מתפקידיהם בממשלה על רקע הגשת כתבי האישום נגדם – ש"ס פרשה מהקואליציה והתנגדה.

העובדה שאיווט המודע עד כאב לרגישות הרבה, בחר חרף זאת לפגוע דווקא בבטן הרכה מלמדת שהשבר בין שני החברים, אמיתי ולא מלאכותי כבעבר.

איווט רמז כאן בשבוע שעבר כי מבחינתו הכל הפיך ובר תקנה, אבל אחרי המלח שנזרה על הפצעים, כלל לא בטוח שהשקת כמה כוסות יין מבציר מיושן – תצליח הפעם לאחות את הקרעים.

החטא ושכרו

ליברמן ממשיך לנגוס מהתפוח החרדי בגן-עדן ולפחות במבחן הסקרים, זה עונשו של החטא בושש מלהגיע. המולדבי חגג גם השבוע על האמירה החדשה של דרעי ולפיה ביבי נשבע אמונים לחרדים, למרות שגם הוא מודע לכך שלא מדובר בחדשה מרעישה.

דברים ברוח דומה לאט ולחש נתניהו לאוזניהם של החרדים, גם בערב בחירות 2013 שלאחריהן כפו עליו לפיד ובנט הקמת ממשלה ללא חרדים. נתניהו הסביר אז לשותפיו הטבעיים החרדים (תרתי משמע) – שהאלטרנטיבה אינה ממשלה ביחד עמם, אלא ממשלה גם בלעדיו.

העדפתו הברורה והידועה של נתניהו להקמת ממשלה שבה החרדים שותפים אינה מוטלת בספק. ובאותה נשימה טרופה, אם הדילמה שתוצב בפניו תהיה בין הישרדותו כראש ממשלה, ולו זמני עד להגשת כתב האישום, לבין ירידתו מהבמה עוד בטרם תיפול ההכרעה בשימוע – ביבי לא יהסס.

כמו אביו של הרשל'ה באותה בדיחה יהודית שלא נס ליחה, הוא ישוב וישלח את החרדים לאופוזיציה כשהם רעבים. מי שמחפש ארומה של תקווה יכול למצוא אותה דווקא בקפה השחור הבחוש של בוגי יעלון בקו עיתונות. בעיניו של יעלון שחור זה הכחול-לבן החדש, ובביקורו במערכת 'קו עיתונות' בשבוע שעבר הוא הבהיר – ולא בפעם הראשונה – כי ככל שזה תלוי בו הוא לא ייתן את ידו להקמת קואליציית אחדות שתדיר את החרדים משולחן הממשלה.

כוחו של יעלון מול ההוריקן ששמו לפיד – עוד יעמוד למבחן אם וכאשר ייווצר כאן תיקו בין הגושים. על נתניהו עצמו אי אפשר לסמוך לא משום שהוא לא רוצה, אלא בגלל שספק אם יוכל.

בימין הדתי כבר מבינים זאת ובשיח הפנימי של הציונות-הדתית עולה לראשונה בפומבי השאלה האם ביבי הפך מנכס לנטל. אלא שבעוד אצל האחים הסרוגים יש מי שמנסה לחפש חיבורים חדשים, הרי שאצל החרדים נמשכת ההיצמדות לימין.

אפשר לחלוק על רבות מאמירותיו של יאיר לפיד אך בכל הנוגע לבעיה החרדית הספציפית הזאת – דומה שהצדק עמו. החרדים לא יעזבו את נתניהו, אלא אם כן ייזרקו על ידו תחילה. הרחוב החרדי מזהה אצל ביבי את סבל הרדיפה התקשורתית תחתה נאנקים החרדים רבות בשנים. נתניהו אולי לא היה תמיד טוב לחרדים, אך סבל תמיד כמוהם מהתקשורת העוינת.

אם גם בסיפור העכשווי-ישראלי, ולהבדיל בין הקודש לחול כמובן, בנימין לא יישלח למחבוש אלא יוחזר אחר כבוד לארמון המלוכה – החרדים היושבים בארץ גושן ירימו כוס-כסף של ברכה. נותר רק לקוות, שלא תהא זו כוס תרעלה.

השארת תגובה