כך קרס המחנה החברתי בישראל

דוד חכם
דוד חכם

הודעתו של יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי על פרישה מהחיים הפוליטיים הייתה צפויה. וכמה שהיא הייתה צפויה, הודעתו מאכזבת. היא מאכזבת משום שזהו תחילת הסוף לייצוג החברתי בכנסת ישראל. תסתכלו על משה כחלון, האיש שהרים מפלגה שלימה על טיקט חברתי לפני ארבע שנים בקושי עבר את אחוז החסימה, עד כדי כך שנאלץ כחלון כדי לשרוד את החיים הפוליטיים להתאחד עם הליכוד.

תסתכלו על אורלי לוי, לוי היא אחת החברתיות הפעילות ביותר שהיו כאן בפוליטיקה הישראלית. למרות זאת, לוי קיבלה כשבעים אלף קול בלבד בבחירות האחרונות. ובמפלגת העבודה, עוד לפני שנדבר על אבי גבאי, חברי הכנסת הנמצאים ברשימה הזו טובים ומצוינים אחד אחד בנושאים החברתיים – ובכל זאת, המפלגה הזו קיבלה ששה מנדטים בלבד.

ועכשיו לאבי גבאי עצמו. גבאי שהגיע אחרי קריירה עסקית משגשגת, הצליח גם בתחילת הדרך במפלגת העבודה. הוא הצליח לכבוש את ראשות המפלגה, וזה קרה למרות שגבאי בכלל הגיע ממפלגה אחרת.

כל העיסוק הפוליטי של גבאי היה הנושא החברתי. הוא הלך על זה בכל הכוח גם במערכת הבחירות האחרונה. ובכל זאת, סוף פוליטי עצוב לאבי גבאי. הסתלקותו מהחיים הפוליטיים אמורה להדאיג מאוד את המחנה החברתי בישראל. כנראה, שהבחירות לכנסת הפכו להיות סיפור של ביבי ולא ביבי. אין הסבר אחר.

אנשים נאנקים ונאבקים על פת לחמם יום יום. רבים מאזרחי ישראל השייכים למעמד הביניים אינם גומרים את החודש. האנשים שבאמת יכלו להשפיע בפוליטיקה הישראלית בעניין זה כבר אינם עוד. אלו שכן נמצאים עדיין כמו משה כחלון, כוחם חלש ומוגבל.

אפילו ש"ס של השר אריה דרעי, שעבדה כל כך הרבה בארבע שנים האחרונות למען השכבות החלשות – דרעי פעל ועשה את הוזלת תעריפי המים, הורדת מחירי התחבורה הציבורית ועוד דברים רבים – בסופו של דבר הוא הביא הישג מדהים של שמונה מנדטים, אבל עדיין ביחס לפעילות החברתית שלו זה עוד לא הביא תוצאה מבחינת מנדטים.

נחזור לגבאי, הוא בוודאי יחזור מן הסתם לפעילות עסקית כזו או אחרת. אבל פרישתו מהחיים הפוליטיים מסמלת יותר מכל את קריסת המחנה החברתי בכנסת ישראל.

תקוות השמאל

לפני בחירות 2019 מועד א' כתבתי רבות על המאבקים בהנהגת הציונות הדתית שעלולים לסבך את הקמת ממשלת הימין. השבוע מאבקי האגו הללו שברו שיאים חדשים. זה התחיל באיומים של אנשי התקשורת מהציונות הדתית על נתניהו, והמשיך בעימות בין נפתלי בנט למוטי יוגב. על הדרך יש גם את העימותים והתקוטטויות הבלתי פוסקות בין בצלאל סמוטריץ' לרב רפי פרץ שלעת עתה נרגעו.

צריך להזכיר ולהבין לפני הביקורת, אם נפתלי בנט ואיילת שקד לא היו פורשים מהבית היהודי, סביר להניח שהם היו מקבלים יחד עם האיחוד הלאומי לפחות שמונה מנדטים. אותם שמונה מנדטים היו מקנים לממשלת הימין 63 חברי כנסת ללא איווט ליברמן.

החלטתם של איילת שקד ונפתלי בנט לרוץ במסגרת הימין החדש גרמה לכך שבסופו של דבר לא קמה ממשלת ימים בסיבוב הזה. אי אפשר לנקות אותם מהאחריות לנפילה הגדולה הזו, הפופולאריות שלהם גרמה להם לחשוב שהם יכולים כמעט הכל. הלכו ופתחו מפלגה (כבר בשבוע הראשון כתבתי כאן שעוד בהמשך יתברר אם ישתלם להם בכלל, כתבתי זאת בזמן שהסקרים נתנו להם שמונה ותשעה מנדטים).

בסופו של דבר, הם לא עברו את אחוז החסימה. הבית היהודי ואיחוד מפלגות הימין כן עברו. הם עברו אמנם, אבל ב'שן ועין'. כוחה של הציונות הדתית אחרי שתיית המנדטים של נתניהו (שצפויה להתרחש גם בבחירות 2019 מועד ב') הוא שמונה מנדטים. כתוצאה מההליכה של בנט ושקד בנפרד, הציונות הדתית לא מיוצגת נכון בכנסת. כי כאמור חמישה מנדטים זה לא הייצוג האמיתי שלה.

ואחרי הביקורת על בנט ושקד, מגיעה הביקורת גם על אנשי הבית היהודי. נכון, אתם עברת אחוז חסימה, ובנט לא. אבל עדיין, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבנט ושקד היו קרובים מאוד כן לעבור. משכך, ראוי שיקום מבוגר אחראי בתוך הנהגת הציונות הדתית ויעשה סדר בבלאגן. מישהו שיבוא ויאמר לכל הצדדים הירגעו נא: או שכולם הולכים יחד – מי במקום הראשון השני והשלישי, או שכולם לא יצליחו להיכנס בכלל (וקיים סיכוי כזה אם הם לא יתעשתו על עצמם).

צריך להבין, בהנחה ולא יצליחו בהנהגת הציונות הדתית להגיע להבנות והסכמות, אזי שזו תהיה התקווה הגדולה של המרכז-שמאל. כי מה שנראה במצב כזה, זה שנתניהו לא יהסס לשכנע את הציבור הדתי לאומי להצביע רק לליכוד כי כולם בסכנת אחוז חסימה ובסיטואציה שכזו יהיה לו מאוד קל לשכנע אותם.

נניח שנתניהו מצליח להביא ארבעים מנדטים לליכוד, פלוס המפלגות החרדיות עם עוד 15/16 מנדטים, עדיין הוא לא יוכל להרכיב ממשלה. מה שזה אומר בעצם, שתוקם כאן ממשלת מרכז-שמאל, ואז כולם כולל כולם יקראו לחשבון נפש עמוק. אבל אז זה יהיה כבר מאוחר, מאוחר מידי.

קחו אחריות

כולנו נחשפנו למקרים המזעזעים שהתרחשו בליל חג השבועות בעיר בני ברק. ולמי שלא, מדובר בנערים פורעים, שנכנסו לבית הכנסת והיכו את המתפללים, שברו וניתצו את מה שיכלו. ואם לא די בכך אז יום לאחר מכן, בית כנסת בבני ברק בוזז וחולל ע"י עבריינים.

זה מזעזע בכל קנה מידה אפשרי. בני ברק? העיר שבה מאות אלפי אנשים ישבו ללמוד תורה כל הלילה בליל חג השבועות, האנשים שהלכו ללמוד לא יכולים לעשות זאת בביטחון בלילה, בגלל מה?

במהלך השבוע הגשתי את המהדורה המרכזית ברדיו 'קול חי', שם ראיינתי את ראש העיר הרב אברהם רובינשטיין. שאלתי אותו לגבי מסקנות אישיות ולקיחת אחריות של השיטור העירוני. איכשהו, ישנה תחושה – ללא כל קשר למקרים המזעזעים שקרו השבוע – שמשהו דפוק ולא טוב קורה בשיטור העירוני בעיר. לא ייתכן, שתושבי העיר בני ברק לא יוכלו לחיות בשגרת חייהם, לא ייתכן שאנשים שהלכו ללמוד תורה בליל חג השבועות, יהיו עדים לחוסר אונים מוחלט מול קבוצת בריונים.

לא יכול להיות שאם יעמוד רכב באמצע רחוב רבי עקיבא או רחוב כהנמן כמה דקות במהלך היום תגיע ניידת של השיטור העירוני ותבקש ממנו לזוז, ואילו בלילות אין פחד ואין מורא. מישהו שם מפשל.

ראש העיר ענה לי על השאלה הזו של מסקנות אישיות, כי במידה ויהיה צורך אז כן יופקו לקחים כולל אישיים. וכאן צריך לומר ברור, אם השיטור העירוני בעיר לא מבצע את מלאכתו, האנשים שעומדים שם בראש המנגנון הזה צריכים ללכת הביתה. מוטב שזה יקרה עכשיו, ולא לחכות שחלילה יהיו עוד מקרים כאלו בעתיד.

אינני חלילה מסיק מסקנות בנוגע לתפקודם של אנשי השיטור העירוני בעיר, אבל כן יש תחושה בשנים האחרונות שמשהו שם לא מתפקד כראוי. כל מי שנתקל בשיטור העירוני מקבל תחושה שהעסק הזה מנוהל בידי חובבנים לכאורה. זה לא אמור להיות כך, בכל עיר בארץ איפה שיש שיטור עירוני טוב, יש יותר תחושת ביטחון לתושבים. בגלל זה כן צריך לעשות שם סדר ולהחזיר את הביטחון לתושבי העיר שיוכלו להרגיש בטוחים יותר.

השארת תגובה