צניעות שנובעת ממודעות

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג

האדמו"ר הראשון בשושלת חסידות גור, היה החידושי הרי"ם, רבי יצחק מאיר אלתר, תלמידו וגיסו של האדמו"ר הגדול מקוצק. החידושי הרי"ם היה ענק בדורו, תלמיד חכם עצום שהפך את החסידות שצמחה בעיר הקטנה "גורא קלוורייא" בפולין לקהילה גדולה, ואולם באופן אישי הוא היה אדם למוד סבל. 12 מתוך 13 ילדיו נפטרו ונותרה רק בת אחת בשם אסתר. אחרי פטירתו החליטו החסידים למנות את נכדו היחיד, רבי יהודה לייב אלתר, שנודע בתור השפת אמת.

השפת אמת היה אז נער צעיר בן 19 וסביבו היו חסידים מלומדים שגילם היה פי ארבע משלו. פעם נכנס אליו אחד החסידים המבוגרים ושאל בפליאה, מאיפה אתה לוקח את הביטחון העצמי להנהיג אנשים שיכולים להיות סבים שלך? תלמידי חכמים דגולים שעוד הסתופפו תחת שולחנו הטהור של רבי מנדלי הגדול מקוצק? השפת אמת ביקש להשיב בסיפור:

קבוצה של מטפסי הרים אמיצים החליטו לטפס את ההר הגבוה בעולם, האוורסט. אחרי הכנות של חודשים הם פתחו במסע והוא היה קשה ממה שתיארו. חלקם התייאשו, חלקם איבדו חמצן בדרך ומתו, ורק בודדים מהם הצליחו להגשים את החלום ולהגיע אל היעד. הם הניחו את הרגליים על הפסגה ומתחו את החזה בהרגשה שצלחו יעד שאיש לא יכול לעמוד בו. אבל אז נדהמו: מול עיניהם עבר ילד קטן וטייל על פסגת ההר. זאת הייתה מכה ליוקרה שלהם, אם הוא יכול – כל אחד יכול.

"איך הגעת לכאן", שאלו המומים. הילד חייך ואמר: "לא הגעתי לכאן, נולדתי כאן…"

הרמז לאותו חסיד היה ברור: לא טיפסתי למשרת האדמורו"ת, נולדתי לתוכה… אפשר לומר שהשפת אמת רמז לעוד משהו: המשרה הזו לא שלי, קיבלתי אותה במתנה מהקב"ה. זה לא שעברתי תהליך או עשיתי משהו כדי לזכות בגדולה העצומה הזו, אלא פשוט נבחרתי על ידי הקב"ה וכמו שהוא בחר בי – הוא היה יכול לבחור בך.

וזאת מהות הענווה המזוקקת: הצניעות של משה רבינו המופיעה בפרשתינו לא נבעה מטשטוש הגדולה שלו, להיפך, הוא היה מודע לה לחלוטין, ודווקא בגלל זה הוא ידע שגדולה כזו היא רק מתנה מלמעלה. אדם אינו יכול להשיג בכוחות עצמו תפקיד כזה, אלא אפשר רק להיבחר אליו. זה לא שלו, אלא הוא רק שליח שמחזיק בפיקדון מתנה עצומה ומהממת שקיבל לידיו. למה הדבר דומה? משה רבינו הרגיש כמו שליח שקיבל חבילת יהלומים להעביר ממקום למקום. אותו שליח יהיה חף מגאווה, משום שהוא יודע שהיהלומים אינם שייכים לו, הוא רק שליח להעביר אותם לידם.

אתפשטותא דמשה

כעת נוכל להבין את השאלה הגדולה אודות משה. בכל ההיסטוריה לא היה אדם שזכה להצלחה כמו משה רבינו. התורה אומרת עליו את התיאור הבלתי נתפס: "איש האלוקים" – אדם שחציו ומטה איש, חציו ומעלה אלוקים, שלוש פעמים עלה משה לשמים לארבעים יום והתקיים שם כאחד המלאכים. משה חולל ניסים עצומים באותה קלות שאנחנו פותחים את הברז. כשפעם אחת מישהו העז למרוד בו – הוא צנח עם כל משפחתו באדמה. משה היה יותר מלאך מבנאדם.

ובכל זאת, התורה מתארת אותו במילים מדהימות: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". כן, משה הרגיש נחות מהמובטל בלי הידיים ששוכב על קרטון בתחנה המרכזית.

לא רק שמשה נהג כלפי אחרים בכבוד ולא התייהר על הסביבה, אלא הרבה יותר מכך: משה היה עניו מכל האדם – הוא הרגיש ברמה מסוימת פחות ראוי לציון מכל אדם אשר על פני האדמה. וזה דבר שאי אפשר להבין: מה יסוד הנחיתות הזו? מה פתאום משה הרגיש שווה פחות מכל אחד אחר?

מידת הענווה של משה באה לידי ביטוי בסיטואציה הקשה ביותר שאפשר לתאר. משה נבחן באתגר שהוא אולי הכי מרגיז ופוגע שעומד לפתחו של האדם ובכל זאת הפגין שליטה ואיפוק יוצאי דופן.

החלק האחרון של פרשת השבוע מספר על כך שמשה מינה שבעים נביאים לעזור לו בהנהגת העם. מתוך השבעים, שניים לא שלטו ברוחם והתנבאו בקול. הם חשפו את הסוד הנורא שמשה ימות במדבר ויהושע יהיה זה שיכניס את בני ישראל לארץ. בהמשך, התורה מספרת על מרים ואהרן שדיברו אודות "האישה הכושית אשר לקח", והתורה ממשיכה עם הפסוק "והאיש משה עניו מאוד".

מה רצף האירועים? מיהי "האישה הכושית"? ומה דיברו עליה? המפרשים הולכים בשתי גישות עיקריות ששתיהן מביאו לשיא את כושר האיפוק של משה. לפי גישה אחת, מרים ואהרן ביקרו את משה על שלקח לאישה את ציפורה שבאה ממדין והיית "כושית", כהת עור. מה שקרה הוא שאחרי שכולם שמעו שיהושע יהיה זה שיירש את משה ולא אחד הילדים שלו, החלו מרים ואהרן לדבר על כך שמשה לקח אישה שבאה ממדיין ועם אימא כזו, אין פלא שילדיו לא יזכו לרשת אותו.

מרים ואהרן הוסיפו וטענו כי מן הסתם משה עשה זאת מתוך מודעות למעלתו ולכן חשב שהוא יכול לשאת כל אישה, ואולם הם טענו הרי גם אנחנו נביאים ובכל זאת לא הרשינו לעצמנו לוותר על הייחוס. מרים ואהרן התחתנו היטב, עם משפחות האצולה של עם ישראל: מרים התחתנה עם כלב בן יפונה, הנשיא השני של שבט יהודה, ואהרן התחתן עם אלישבע, אחות נחשון בן עמינדב, שהיה הנשיא הראשון של שבט יהודה. וכאן ממשיכה התורה ואומרת: "האיש משה עניו מאוד", הוא שתק ולא הגיב. למרות שאין דבר יותר פוגע מאשר עלבון בבני הזוג ובילדים שלנו, משה הגיב בשתיקה.

סוד הענווה

האדמו"ר האמצעי, בנו של בעל התניא, מבאר את סוד הענווה של משה רבינו "מכל האדם אשר על פני האדמה". הכוונה היא שמשה הרגיש נחות וצנוע ביחס לדור שלנו, דעקבתא דמשיחא, שאנו שרויים בהסתר פנים אלוקי ללא התגלויות רוחניות, ובכל זאת יהודים דבקים ביראת שמים במצוות ה'.

תורת חיים שמות סד,ב: והאיש משה עניו מאוד מכל האדם – לפי שראה בנשמות שבעקביים דוקא שיש בהם יתרון מעלה מנשמתו … כי הוא ידע והכיר שיש בסוף מה שאין בראש, משום דנעוץ תחילתן בסופן, שהראש מקבל מן הסוף, דלפי זה יש בנשמות דעקביים יתרון אור ומעלה שאין בנשמת משה.

ואולם כמדומה שהתפיסה הזו שייכת יותר ל"שפלות" מאשר ל"ענווה", ויש סכנה בכך שאדם ירבה בחשיבה כזו, משום שהיא בסופו של דבר מקטינה ומחלישה ועלולה לשכנע שבאמת אין בך את הכוחות להצליח. ולכן אדמור"י חב"ד הדגישו בדרך כלל גישה אחרת, שהיא הפוכה מכל מה שנאמר עד כאן: דווקא מודעות האדם לעצמו ולכוחותיו היא זאת שמעוררת ענווה אמיתית.

כעת נוכל להבין את השאלה הגדולה המופיעה בגמרא, כיצד רב יוסף אומר בסוף מסכת סוטה: "אל תיתני ענווה דאיכא אנא". שכן ענווה אין פירושה טשטוש הגדולה שלך, להיפך: פירושה הוא אדם שיודע את הצלחותיו – אבל מייחס אותם לקב"ה, ולכן רב יוסף אמר: אל תאמר שחלפו הענווים מהעולם, משום שאני מכיר טובה, אני שייך לאלה שיודעים שכל מה שהשגתי היה רק ברכה של סייעתא דשמיא.

פעם שמעתי תוספת נוראה לרעיון החסידי הזה: האמת היא שלא היה אדם כמו רב יוסף שידע שכל מה שהשיג בחייו היה מתנת אלוקים. הגמרא מספרת (נדרים מא) שהוא התעוור ושכח את כל תלמודו. עד שפעם חזר אביי רעיון תורני מסוים ורב יוסף שאל מי אמר את הרעיון הזה, ואביי השיב לו בעצב: אתה לימדת אותנו את הסוגייה ושכחת. כך שמי כמותו ידע שכל מה שמשיג האדם בחייו, זו בחירה מלמעלה וכמו שהדברים באו יכולים ח"ו ללכת, ולכן אמר רב יוסף שנשארו עוד ענווים כמותו בעולם.

כגודל הכישרון, גודל הציפייה

ואולם עדיין אין זה מספיק: אם הענווה של משה רבינו נבעה רק מהכרת הטוב על מה שזכה, מדוע הרגיש פחות מכל אדם? היה עליו להרגיש שווה לכל אדם?

האמת היא שהענווה של משה שילבה עוד תובנה עמוקה, חריפה עוד יותר מכל מה שאמרנו עד כאן: משה ידע שכישרון הוא לא רק זכות, הוא אחריות. הוא מחייב. כישרון הוא משימה, הוא הגדרת תפקיד, הוא ארגז הכלים שקיבלת מהאלוקים כדי להגשים את מטרת חייך, וככל שהכישרון גדול יותר כך הציפיות ממך גדולות יותר, ולכן משה הרגיש פחות מכל אחד, כי הוא חשש שאולי אינו ממצה את הכישרון. אולי אדם אחר היה עושה עם הכוחות הללו יותר ממנו.

במשפט אחד: משה ידע שככל שאלוקים נותן יותר – הוא גם מצפה לראות עשייה משמעותית יותר.

וזאת הנקודה המהותית הנוגעת לכולנו: לכל אחד נתן הקב"ה כישרון כשלהו, יכולת השפעה כלשהי, וכאן עולה השאלה האם אנו מודעים לכך שעלינו להיות אסירי תודה? ויותר מזה: האם אנו מבינים את משמעות היכולת? מהי מחייבת? האם אנו עושים כל שביכולתנו כדי להצדיק את המתנה שקיבלנו?

הנה דוגמה מהגמרא: זה היה אחרי חורבן הבית השני. ירושלים הייתה הרוסה וחרבה ותושביה חיו בעוני משפיל. רבן יוחנן בן זכאי יצא עם תלמידיו מהעיר ולפתע ראו אישה צעירה רוכנת על הארץ ומנקה גללי בהמה. הם התקרבו אליה ורבי יוחנן צעק שזה לא יאומן. אי אפשר להעלות על הדעת שאישה כזו עובדת בעבודה משפילה כזו. היא הייתה בתו של נקדימון בן גוריון, העשיר האגדי של ירושלים ורבי יוחנן סיפר בכאב שהוא זוכר את החתונה שלה: אבא שלה הבטיח לה מיליון דינרי זהב עבור "תוספת כתובה" וכעת היא התדרדרה לעבודה כזאת.

רבי יוחנן שאל אותה לאן הלך הכסף של האבא? היא השיבה בביטוי הירושלמי: "מלח ממון – חסר". כלומר, מי שרוצה למלוח ולהעשיר את ממונו – שייחסר ממנו לצדקה ואילו אביה לא נתן מספיק צדקה ונענש. שואלת הגמרא, הרי מסופר שהשטיחים שהיה צועד עליהם, היו נמסרים מיד למטרות צדקה ומה הכוונה שלא נתן מספיק?

עונה הגמרא חמש מלים (כתובות סו,ב): "כדבעי ליה למעבד – לא עבד". הוא אמנם נתן הרבה, אבל זה היה מעט ביחס ליכולות האגדיות שקיבל מהאלוקים ולכן נענש.

אם כן, אדם גדול אינו מתעלם מהכישרונות שלו ואינו מטשטש אותם, להיפך, הוא מקפיד לזכור אותם היטב, ודווקא לכן מתמלא ענווה: ראשית הוא יודע שבחרו בו, מישהו הניח לו את הכתר על הראש, ושנית, התפקיד עצמו ממלא אותו ענווה. הכישרון הוא זה שגורם לו להבין מה מונח על הכתפיים שלו.

לדעת את ערכנו

ובמילים המדהימות של הרבי בליקוטי שיחות יג/30: "למרות שמשה רבינו ידע את הטוב שלו שהוא גבוה במעלה מכל אדם, מכל מקום היה עניו מכל אדם, מפני שידע אשר כל מעלותיו הוא מה שניתן לו מלמעלה … וחשב שאילו היו הכוחות הללו אצל אדם אחר, היה ג"כ במדרגה זו, ואפשר שהיה מגלה את הכוחות יותר ממנו. וזהו שאמר רב יוסף 'אל תיתני ענווה דאיכא אנא', משום שהעניו באמת הוא איש המעלה ויודע ומכיר את ערכו, וביחד עם זה אינו מחזיק טובה לעצמו לפי שיודע שהכוחות והחושים שלו ניתנו לו מהקב"ה".

"רבי אתה מדהים"

הסיפור הבא ממצה את הרעיון כולו: ישנו וידאו שאדם מסוים עובר לפני הרבי, והרבי שואל אותו האם פעל משהו בעניין החינוך עליו דיברו בעבר? אותו אדם נעצר ואינו מאמין למה ששמע. הוא אומר: "רבי, אתה מדהים, זה היה לפני 19 שנה וכל כך הרבה אנשים עברו לפניך מאז ואתה עדיין זוכר על מה דיברנו". הרבי מביט בו ישירות ואומר: "מה ייצא לקהילה שלי מזה שאני מדהים…".

הרעיון הוא שכישרון הוא לא רק זכות, הוא בעיקר אחריות, וככל שגדול הכישרון – כך גדולה הציפייה והתביעה לממש את היכולת הזו. ולכן משה היה עניו מכל האדם, משום שהידיעה אודות מה שהופקד בידיו, גרמה לו לחוש קטנות הדעת מול היכולת האינסופית לממש את הפוטנציאל האדיר.

השארת תגובה