קולומבוס לא גילה את אמריקה

כמה מגלי ארצות ידועים יותר או פחות? לייוו אייריקסון הווייקינגי, מרקו פולו הוונציאני, ואסקו דה גמא הפורטוגלי וג'יימס ברוס הסקוטי, חוקר מקורות הנילוס שנחשב באותה תקופה לנהר הארוך בעולם

ציור המסע של לייוו אייריקסון הווייקינגי
ציור המסע של לייוו אייריקסון הווייקינגי
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

תשכחו כל מה שלמדו אתכם עד היום: קולומבוס לא גילה את אמריקה. מי שגילה את אמריקה לאירופאים היו הויקנגים. המתיישב הראשון היה יורד ים ויקנגי בשם לייוו או לייף אייריקסון יליד איסלנד ממוצא נורבגי שחי לפני אלף שנה.

ידידיו אהבו לכנות אותו "לייף בר המזל", בן זה המשיך את מסורת אביו "אריק האדום" על שם צבע שיערו האדום או לחילופין על שם אומץ ליבו. אביו היה זה שייסד את המושבה הוויקנגית בגרינלנד לשם עבר עם משפחתו ובנו המשיך את דרכו וייסד מושבה נוספת בצפון אמריקה.

איירקסון בדיוק נקרא לשירות תחת מלך נורבגיה, כאשר באותו תקופה הסתובבה מעשייה שסופרה על ידי סוחר בשם ביארני הריולפסון, כי במהלך מסע הפלגה מאיסלנד לגרילנד, ספינתו נסחפה בים והגיע לחופי צפון מזרח אמריקה הצפונית, הריולפסון לא רצה להשתהות במקום יתר על המידה כי החורף היה אמור להגיע ואתו הקור ולכן מהר לחזור לארצו ולדווח על הגילוי של היבשת החדשה. איירקסון ששמע את הסיפור החליט לעשות מעשה ורכש ספינה עבור המסע לתור את הארץ הנעלמת ואליו הצטרפו עוד חמשה עשר אנשי צוות.

המקום הראשון אליו הגיעה המשלחת הייתה מכוסה בסלעים מבריקים ושטוחים ולכן כינו אותה "הלולנד" – ארץ האבנים השטוחות בנורדית עתיקה. כיום חוקרים משערים כי מדובר באי הגדול ביותר בקנדה ששמו "באפין". לאחר מכן בהמשך המסע הגיעה המשלחת לאזור שטוח, מיוער ובעל חופים לבנים המקום מיד קיבל את שמו "מארקלנד" שמשמעו "הארץ המיוערת". נהוג להניח שזו היא לברדור – חצי אי גדול במזרח קנדה.

החבורה המשיכה במסעה עד שהגיע למקום נפלא היה בו מזג אוויר נוח, יערות לחטיבת עצים לחימום בתקופת החורף ומזון משובח של דגי סלמון שחיו בנהר הקרוב. המעשייה מספרת כי חברי המשלחת גילו במקום גם עצי גפן ולכן החליטו להעניק לאזור את השם: וינלנד – ארץ היין. המושבה ננטשה לאחר שלא החזיקה מעמד יותר משנתיים במיוחד לאחר שהותקפה בידי אינדיאנים.

חוקרים שניסו למצוא עדויות למסע הנורדי מצאו כמה הפתעות בדמות של מטבע נורדי עתיק בן המאה ה-11 שנמצא בחפירות בברוקלין שבמדינת "מיין" במקום שבו היה אזור סחר אינדיאני ידוע. יחד עם זאת אין זאת עדות חד משמעות כי הנורדים הגיעו למקום – מטבע מטבעו עובר לסוחר ויתכן כי הגיע עם סוחרים פורטוגזים.

מפרץ המדוזות – לעומת זאת הוא אתר שברור לכול כי היה בו מושבה קטנה קדומה של ויקינגים במאה ה-11. המושבה הקטנה כללה שמונה בתים ביניהם בתי מלאכה ונפחיה. הבתים זהים הן בגודלם והן בשיטת הבנייה לבתים שהיו באותה תקופה עתיקה בנורבגיה: הגג מחודד עשוי חומר דחוס של צמחים שנקרא כבול, המרבדים על הרצפה עשויים גם הם מכבול, מחיצות פנימיות עשויות כבול עבה, תכנון החדרים הפתחים ומיקום האח – זהים לבתים הנורבגים.

בנפחייה התגלו סוגי מתכות הידועים בשימושם גם בנורבגיה כולל: מסמרים ואבזמים. החוקרים גם גילו ממצאים אירופאים נוספים: מנורות שמן מאבן, מאזניים וקופסא מעץ לבנה.

משערים כי מפרץ המדוזות הוא תחילת וינלנד הארץ האגדית אליה הגיע המשלחת הנורדית ומשם דרומה עד נהר סנט לורנס ועד ניו ברנזוויק במדינת קנדה של ימינו, משם הביאו הוויקנגים למושבה אספקה של יין וענבים ואף אגוזים לא חסרו להם. כיום האתר הוכרז כאתר מורשת עולמי.

מרקו פולו – הנוסע האירופאי המפורסם ביותר בעולם

שנת 1260 שני האחים הסוחרים הוונציאנים ניקלו ומאפיו לבית משפחת פולו שיצאו מקונסטנטינופול בדרכם אחרי אזור הים השחור לתור אחר סחורות זולות  בעיר סוּדַאק ובעיר בסוּרַאי שעל גדות נהר הווֹלְגַה, לא העלו בדעתם כיצד יסתיים מסעם כעבור שש שנים. אך מלחמת האזרחים שפרצה לפתע גדעה את תכניתם לחזור לביתם ששכן ברובע של יוצאי ונציה בעיר קונסטנטינופול בטורקיה.

הדרך החלופית והיחידה שנותרה פתוחה בעדם הייתה ארוכה וזרה דרך מדינת בוכרה, שני האחים שלא נותרה בידם בררה החליטו לצאת לדרך אל עבר מדינת בוכרה. בבוכרה הם פוגשים באופן מקרי למדי נציג של שליט מונגוליה היושב בסין. הנציג שכנע אותם כי השליט המונגולי האדיר "קובלאי חאן" נכדו של ג'ינגס חאן המפורסם שכבש עמים רבים: סין, קוריאה, אפגינסטאן, איראן, עיראק – לא ראה מימיו אדם אירופאי, והזמינם לארמון. נציגו של השליט שכנע אותם כי בוודאי יוכלו לזכות בכבוד ובכסף רב אם יבואו לפגישה בארמונו הרחוק של השליט.

האחים השתכנעו לבסוף ויצאו לדרך הארוכה וכך כעבור שש שנים לאחר שיצאו מהעיר קונסטנטינופול, בשנת 1266 האחים הסוחרים הוונציאנים עצרו סוף סוף בחאנבאליק (כיום בייג'ינג). קיסר סין של אותם ימים השליט המונגולי "קובלאי חאן" שמח בכנות לראותם והתעניין על חיי אנשי אירופה הרחוקה.

לפני שיצאו חזרה לביתם הפקיד בידם מטיל זהב חתום בכתב ידו לשמירה בדרך. השניים החלו במסע חזור לעבר ביתם – הפעם לעבר ונציה. המסע המפרך לא היה קל אך מעבר לסחורה יקרת ערך שהפכה אותם לאנשים עשירים היה באמתחתם טמון דבר אחד מלהיב נוסף: הזמנה מיוחדת מאת המנהיג המונגולי קובלאי חאן.  בהזמנה מבקש המנהיג קובלאי חאן נכדו של השליט המפורסם ג'ינגיס חאן מהאפיפיור לשלוח לארמונו מאה אנשים משכילים הבקיאים בשבע חוכמות כדי שיוכלו ללמד את המונגולים על אורכות החיים באירופה.

שני הסוחרים ניקולו ומאפיו עשו את דרכם לאירופה והפעם עצרו בדרכם לתחנת ביניים בנמל עכו בארץ ישראל שהייתה תחת שלטון הצלבנים וכשהגיעו סוף סוף לוונציה  החליטו לצרף למסע את בנו של ניקולו – מרקו. בוונציה התעכבו במשך שנתיים ואז שוב יצאו לדרך חזור שלושת בני משפחת פולו שהיו בעלי חוש ההרפתקנות מפותח לעבר סין הרחוקה לארמונו של השליט המונגולי האגדי, כשהאפיפיור החדש שנבחר מצרף למשלחת במקום מאה אנשים מלומדים – שני נזירים סגפניים ושתקנים. המסע החל דרך עכו ומשם לארזרום במזרח טורקיה שם כנראה פגשו הנזירים המובהלים בתושבים מוסלמים עוינים ומיהרו לנוס על נפשם, חלקים מן הדרך עשו בנתיבה המפורסם של "דרך המשי" בה היו מוצבות תחנת ההתרעננות לסוסים. אין ספק כי מראם האירופאי היה יוצא דופן לחלוטין בכברת ארץ זו.

הסוחרים המשיכו דרך טבריז בצפון איראן, הורמוז בפתח המפרץ הפרסי צפונה דרך היבשה חצו את פרס ואת ארמניה, לעבר אפגניסטן – שהייתה ארץ פראית ועבור האירופאים נחשבה כקצה העולם, משם נדדו לאזור של הינדו כוש, רכס הרי פמיר – במרכז אסיה, צפון טיבט, מדבר טאקלמקאן, אז המשיכו בנתיב המרכזי של דרך המשי בדרכם לעיר קסאנדו/ שאנאדו במונגוליה הפנימית כיום בסין,  שם שכן ארמון הקיץ של השליט קובלאי חאן.

בעת הפגישה עם השליט המונגולי מרקו פולו היה בן 21. מרקו הצעיר הצליח להתחבב בקלות על קובלאי חאן כל כך עד ששכח שביקש מאה אנשים מלומדים והסתפק במרקו ובחר בו לשליחו האישי.

במשך שבע עשרה שנה מרקו סייר בסין והיה בין היחידים שצעדו בדרך המשי הארוכה מתחילתה ועד סופה. דרך המשי לא הייתה קצרה וסוחר רגיל לפני שמונה מאות שנה לעולם לא היה נזקק ללכת לכל אורכה.

הדרך הקיפה מדינות רבות: רוסיה, אוזבקיסטן, טג'יקיסטאן, קירגיסטאן, אפגניסטן, פקיסטאן-ומשם לעבר הודו, בורמה, לאוס, וייטנאם ותאילנד. במסגרת תפקידו נשלחו מרקו לשליחויות דיפלומטיות שונות ושימש כיועץ אישי לקובלאי חאן. כעבור תקופה ממושכת של שבע עשרה שנה משפחת פולו החליטה לחזור לוונציה, קובלאי חאן כבר הזדקן ויורשיו כבר תכננו מלחמות ירושה.

משפחת פולו שנחשבו לידידיהם הטובים של השליט חששו להיקלע למלחמות בין היורשים, או מעינו הצרה של היורש באוצרות הרבים שאספו. קובלאי חאן לא התרצה בקלות לשחרר את ידידיו אך לבסוף לא נותרה בידו בררה. בני משפחת פולו שוב יצאו לדרך הפעם בראש משלחת של שש מאות איש, הפעם המסע ארך "רק" שנתיים אך רק שמונה עשרה איש שרדו את המסע בחיים ביניהם שלושת בני משפחת פולו. אז סערו הרוחות בשווקים של ונציה. הקהל המקומי התקשה להאמין ששלושת הזרים המותשים בעלי הבגדים המאובקים שצצו לפתע אחרי כה הרבה שנים הם בני משפחת פולו.

בני העיר הסקרנים שבקשו לשמוע סיפורים מן המזרח, התאספו בביתם של משפחת פולו ושפשפו את עיניהם בתימהון למשמע הסיפורים שהיו פנטסטיים מדי לטעמם: כסף עשוי מנייר, מערכת דואר מהירה ברחבי האימפריה המונגולית  שניתן היה לשלוח בה חפצים, חיה טורפת ושמה נמר, המצאת המצפן, תעלה גדולה ועתיקה שחפרו הסינים במו ידיהם (כיום התעלה העתיקה ביותר בעולם), המתחילה בצפון סין בבייג'ינג ומסתיימת בדרום. אורכה, תיאר מרקו פולו לוונציאנים הוא 1,794 קילומטרים מטרים ועומקה בין שלוש לתשע מטרים.

באותם ימים האימפריה המוסלמית חצצה בין אירופה לאסיה וחדשות הועברו בקצב של הליכה, אנשי אירופה היו בעלי ידע מועט מאד. לצורך המחשה החליטה משפחת פולו לערוך טקס של ארוחת איכרים סינים מסורתית כל בני המשפחה לבשו את בגדי האיכרים הסינים האופייניים, ולפני תחילת הארוחה שלפו והציגו לנוכחים אבני חן, כלי פורצלן ושנהב תכשיטים יקרים שהיו בשפע ובמחיר מוזל בשווקים של סין ובדי משי.

הנוכחים פערו עיניים נדהמות אך גם זה לא היה עבורם הוכחה ניצחת  ומרקו פולו הואשם כי הוא מפיץ סיפורי בדים. עד יום מותו פקפקו הוונציאנים בסיפורים ששמעו וכינו אותו גדול השקרנים והבדאים.  לפני מותו על ערש דווי כשלחצו עליו כי יודה על האמת אמר רק זאת: "לא ספרתי חצי ממראה עיני". מרקו פולו הפך לחוקר ארצות אך במקרה, ודמותו הפכה להשראה לאישים רבים ביניהם לכריסטופר קולומבוס שלקח אתו את ספרו של מרקו ורשם עליו הערות אישיות.

ואסקו דה גמא – הפורטוגולי שמצא את הנתיב הימי להודו

הספן ויורד הים דה גמא היה מהמשפחות המיוחסות בעיר סינש בפורטוגל, לא פלא כי נבחר על יד מלך פורטוגל לעמוד בראש משלחת שתצא לגילוי נתיב לסחר ימי מפורטוגל ליבשת אסיה, כדי לשבור את המונופול הוונציאני בסחר בתבלינים מן המזרח. אך לא עברו ימים רבים והוא מת במפתיע. המלך נמלך בדעתו והורה כי בנו ואסקו ימלא את מקומו בראש המשלחת שמנתה מאה שבעים איש.

המסע ההרפתקני ורווי הסכנות יצא לדרך בקיץ 1497 מנמלה של העיר ליסבון וכללה ארבע ספינות. בין אנשי הצוות היה גם אחיו של ואסקו פאלו שפיקד על אחת מהן. חברי המסע הפליגו למסע הארוך ביותר שנעשה עד אז מפורטוגל דרומה באוקיינוס האטלנטי, לאורך חופה המערבי של אפריקה. כאשר באמצע חודש דצמבר הקיפה המשלחת את כף התקווה הטובה שבקצה הדרומי של יבשת אפריקה, והגיעו לאוקיינוס ההודי, משם המשיכו צפון-מזרחה לאורך חופה המזרחי של אפריקה.

בחודש ינואר הגיע לחוף מוזמביק במזרח אפריקה. ואסקו דה גמא שהיה קתולי חפץ היה לפגוש את הסולטאן ולצורך כך עטה עליו תחפושת של מוסלמי נאמן . הסולטן אישר להיפגש עם האורח הזר שהגיע למדינה, קבלת הפנים שהחלה נחמד הסתיימה בכישלון מחפיר עד מהרה נחשפה התחפושת שעטה ואסקו דה גמא והוא גורש אחר כבוד במהירות ממוזמביק.

ההיתקלות הבאה אירעה הפעם מול חופי קניה אז נתקלו חברי המשלחת בספינת סחר מוסלמית, חברי המשלחת לא היססו הרבה ושדדו את הספינה. משם המשיכו לעבר נמל מומבסה מרכז הסחר מרכזי באותם ימים: תבלינים, עבדים, דוחן, קוקוס ושנהב שהיה יקר המציאות באירופה נמכר חופשי בשווקים. למעשה המשלחת של הפורטוגלים היו המשלחת האירופאית הראשונה במקום והאירופאים הלא מוכרים זכו מהמקומיים ליחס צונן.

היעד הבא בה עצרו היה נמל לינדי שם קבלת הפנים הייתה אוהדת יותר היו בה כמה סוחרים הודים שתרמו לואסקו דה גמא מניסיונם העשיר. ואסקו הצליח לשכור נווט הודי שיוכל להנחותם בדרכם לדרום הודו. בקיץ של 1948 כעבור שנה הסתיימה מסעה של המשלחת בהצלחה כשהגיעו לעיר הנמל ההודית קליקוט. ואסקו הצליח להיפגש עם השליט המקומי אך נקלע לתקרית מביכה כאשר השליט התעניין במהלך הפגישה עבור מה הגיע למקום? ומה הביא עמו כתשורה? ואסקו השיב, כי הגיע בחיפוש אחר נוצרים ותבלינים. ואז הציג את המתנות שנשלחו ממלך פורטוגול: ארבע גלימות של בד ארגמני, שש כובעים, ארבעה ענפי אלמוגים, קופסה עם שבעה כלי נחושת, שתי חביות נפט, וחבית של דבש אך התשורה לא הצליחה להרשים יותר מדי את השליט שהיה מאד מאוכזב לגלות כי אין זהב וכסף בין המתנות.

יועציו המוסלמים הציעו לו כי כנראה מדובר בסך הכול בשודד ים רגיל ולא שגריר מלכותי. לבסוף למזלו של וואסקו דה גמא, חתם השליט על חוזה סחר מול פורטוגל וואסקו השאיר נציגים פורטוגלים במקום. כאשר השליט המקומי ביקש כי ישאיר לו סחורה כערבון, החליט ואסקו לעזוב את העיר בסודיות ולחזור לפורטוגל.

היה זה מזג אוויר גרוע ביותר עונת המונסון טרם הסתיימה והמסע היה נגד כיוון הרוח. חציית האוקיינוס ההודי לקחה במקום 23 ימים כמו בדרך הלוך, כמאה שלושים ושתים יום. רבים מאנשי הצוות מצאו את מותם בטלטולי הדרך הימית הקשה ביניהם אחיו של ואסקו שלא שרד את המסע. כעבור שנה חזר ואסקו דה גמא לחופי פורטוגל יחד עם צוות של חמישים וחמשה אנשים ופחות שתי ספינות שאבדו בדרך.

ואסקו דה גמא זכה לקבלת פנים של גיבור ותואר של רוזן. היה זה הצעד הראשון בדרך של פורטוגל להפוך לאימפריה קולוניאלית השולטת על מדינות מעבר לים ולמונופול של כמה עשורים בתחום התבלינים האקזוטיים הפלפל, הקינמון ועוד. במסעו האחרון בערוב ימיו מונה ואסקו דה גמא למושל הודו אך לא הספיק לממש את המינוי כאשר שלושה חודשים בלבד לאחר בואו הוא מצא את מותו מיתוש המלריה.

ג'יימס ברוס – הסקוטי במסע אחר מקורות הנילוס הנעלם

אי שם בסקוטלנד ב-1760 נולד תינוק בשם ג'יימס ברוס. ג'יימס הצעיר תכנן בכלל על קריירה בתחום המשפטים אך מצא עצמו נכנס עמוק לעסקי היין כאשר נישא לביתו של סוחר יין. כחלק מן המסחר נסע ג'יימס למדינות שונות בספרד גילה כתבים ערבים שריתקו אותו והחליט ללמוד ערבית וגם שפה נוספת: געז. תקופה לא ארוכה לאחר מכן בזכות ידיעותיו בשפה הערבית הוא מונה לקונוסול הבריטי באלג'יר ובוועדה לחקר עתיקות רומיות במדינה. בעת שירותו הוא הרבה לבצע מסעות באזור ואף טרח לרכוש ידע רפואי.

מקורות הנילוס שהיו בלתי ידועים הציתו את דמיונו. הוא החליט להגיע למצרים ולאתר את מקורות הנילוס – הנהר שהיה ידוע כנהר הארוך ביותר בעולם. ג'יימס האמין כי מקורות הנילוס אמורים להיות אי שם באתיופיה שבאפריקה.

היה זה בשנת 1768 כאשר ג'יימס הגיע למצרים. בקהיר הוא הצליח להשיג את תמיכת השליט עלי ביי ומשם המשיך במסעו לא לפני שביקר בעיר תבאי ובקבר הפרעונים של רעמסס השלישי. הוא חצה את המדבר והגיע אל קסייר – עיר מצרית לחופי ים סוף ומשם המשיך לג'דה – עיר במערב ערב הסעודית גם היא שוכנת לחופי ים סוף.

כעבור תקופה חצה ג'יימס את ים סוף בדרכו לעבר מאסאווה – עיר שכיום נמצאת באריתראה. כעבור שנתיים, ב-1770 הגיע לגונדר בירת אתיופיה שם עמד לזכותו ידיעותיו בשפה המקומית – הגעז.

ברוס שהה באתיופיה במשך שנתיים, רכש ידע, העתיק ספרים ואסף עשבי תיבול שיש להם שימוש רפואי מיוחד, שאותם הציג מאוחר יותר במתנה למלכים הצרפתים והאיטלקים בשלב זה אף הספיק לחלות במלריה ולהבריא. אז יצא שוב לדרכו הפעם התלווה אליו נציגו של המלך וכן חבר ממוצא יווני בשם סטרטאס שגר בעיר. החבורה טיפסה דרך של כשלושה קילומטרים עד שהגיעו לביצה קטנה אז טען הנציג ששימש גם כמדריך כי הביצה היא היא מקורו של הנילוס.

ברוס התעקש להמשיך ולחפש במשך עשרה ימים עד שאיתר את אגם טאנה – האגם הגדול ביותר באתיופיה המהווה מקורו של הנילוס הכחול. למעשה שמונים אחוז ממי נהר הנילוס מקורם באגם טאנה. כשחזר כעבור תקופה ארוכה ללונדון, ושיתף הציבור הלונדוני בסיפורים אקזוטיים מאפריקה כולל על אפריקנים שענדו טבעות בשפתיהם במקום באוזניהם, שלבשו את קרבי החיות כקישוטים; והמוני בני אדם וחיות ענקיות שנסוגו בחלחלה מפני צבא של זבובים קטנים!

הקהל לא התרצה בקלות להאמין לסיפורי המעשיות, וסבר שמדובר בסיפורי אלף לילה ולילה. רק לאחר שנים רבות הובהר למעלה מכל ספק כי תיאור מסעותיו של ג'יימס ברוס באפריקה מדויקים להפליא.

רבי משה באסולה – הנוסע האלמוני מליוורנו

בין מגלי הארצות ישנו שם יהודי שאינו מוכר. רבי משה בן רבי מרדכי באסולה נולד באיטליה ב-1480 למשפחה ידועת שם באיטליה ובארץ ישראל. רבי משה קיבל סמיכה לרבנות ואף שימש בתפקיד רבני באיטליה בטרם נטל את מקל הנדודים על גבו ונסע לתור את ארץ ישראל דרך כריתים וקפריסין.

רבי משה עבר בארץ ישראל במשך שנה וחצי מצפון לדרום וכעבור תקופה כשחזר לאיטליה הוציא את ספרו "ספר המסעות" המשמש כתיאור חי לארץ ישראל של התקופה ההיא. בספר מוזכרים שמות של יישובים רבים כגון: ביירות וצידון ובארץ ישראל ביקר רבי משה בצפת, מירון, עכברה, פקיעין, עמוקה, גוש חלב, דלתון, כרם בן זמרה, חוקוק, קבר יתרו בקרני חיטים, שכם, ירושלים וחברון.

בין השאר ביקר רבי משה בבית הכנסת העתיק בברעם שם הוא מתאר כתובת על הקיר על אחת האבנים בבית הכנסת "אל תתמהו על השלג שבא בניסן, אנחנו ראינוהו בסיוון".

השארת תגובה