נשיא המדינה באזכרה לחללי מלחמות ששת הימים ו'ההתשה'

"מדינת ישראל וצה"ל ערוכים להגיב לכל תרחיש ולכל איום. לא אנשי מלחמה אנחנו. לא צמאי דם. אך אם נידרש לכך, אם יכפה עלינו להילחם, נגיב בתבונה, בעוצמה ובקטלניות. נמשיך לשמור על מחויבותה של מדינת ישראל לביטחון אזרחיה ולשלומם"

הנשיא בטקס, צילום: אבי קנר, לע"מ
הנשיא בטקס, צילום: אבי קנר, לע"מ
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין נשא דברים והניח זר היום, ראשון, כ"ח באייר, 2 ביוני, בטקס האזכרה לחללי מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה, שהתקיים בהיכל הזכרון בהר הרצל.

הנשיא פתח ואמר: "מלחמת ששת הימים ותוצאותיה הפתיעו גם אותנו. לא האמנו למראה הכותל, למרחבי השומרון, ולסיני, לגולן וליהודה, שנפרשו פתאום לרגלנו. היינו כחולמים. רצינו, קיווינו והאמנו לחשוב שהמלחמה הזו תהיה המלחמה האחרונה. והתבדינו. במקום רגיעה באה המלחמה שאחרי המלחמה. המלחמה שכיום אנו יודעים לומר שהייתה מלחמה שבין המלחמות, מלחמת ההתשה. מלחמה עקובה מדם. מהקשות שידע צה"ל ושידעה החברה הישראלית. למעלה מחצי מאה עברה. יש לנו הסכמי שלום עם שכנותינו, מצרים, וירדן. ישראל חזקה ואיתנה. צה"ל חזק, מתוחכם, ועוצמתי יותר מאשר לפני חמישים שנה. אך עדיין לא שקטה הארץ. יש עוד איומים שעלינו לתת להם מענה."

הנשיא התייחס לגורמים המאיימים עלינו ואמר בתוקף: "רק לפני חודש ידענו ימים מתוחים בהם תושבי הדרום טווחו על ידי ארגוני הטרור ברצועת עזה. ארבעה ישראלים אזרחים תמימים נהרגו. איראן, גורם חתרני ומסוכן, ממשיכה לאיים על יציבות האזור ומהווה סכנה ממשית לשלומה של ישראל. מדינת ישראל וצה"ל ערוכים להגיב לכל תרחיש ולכל איום. לא אנשי מלחמה אנחנו. לא צמאי דם. אך אם נידרש לכך, אם יכפה עלינו להילחם, כמו אז גם היום, נגיב בתבונה, בעוצמה ובקטלניות. נמשיך לשמור על מחויבותה של מדינת ישראל לביטחון אזרחיה ולשלומם."

עוד אמר הנשיא בדבריו: "אני מכיר ויודע את מפקדי צה"ל. הם מהטובים שבבנינו. הם מצוינים, ועיניהם מביטות קדימה. הם היו ילדים, כאשר אתם, הלוחמים, החברים לנשק, כבר לבשתם מדים ונלחמתם את מלחמותיה של ישראל. אבל הם למדו ויודעים, שהאיפוק והתכנון הקפדני שהביאו לנו את הניצחון הכביר במלחמת ששת הימים, הם שישרתו אותנו גם הפעם. הם שיעניקו לנו את העוצמה והניצחון."

הנשיא פנה למשפחות השכולות ואמר: ״משנה לשנה כאשר אנחנו נפגשים כאן משתנים הפנים. אני מביט בכם. ההורים השכולים הולכים ומתמעטים. מרביתם כבר אינם איתנו. ופנים חדשות מופיעות. צעירות. כאלה, שלא הכירו את הבן, האח, הבעל, הדוד שנפל. הם צעירים, אך כבר זוכרים. כל שאנחנו יכולים לתת לבנות ולבנים אשר שילמו בחייהם, ולכם, אתם שנתתם את היקר מכול – הוא את הזיכרון. הזיכרון שלהם שחי אתנו גם אחרי לכתם. תהא נשמתם של הבנים והבנות צרורה בצרור החיים."

השארת תגובה