החיילים היו לכודים בהריסות

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

יום ה-11 בנובמבר 1982 היה אחד הקשים בתולדות מדינת ישראל. בשעה שבע בבוקר אירע פיצוץ בבניין הממשל הצבאי הישראלי בעיר צור בלבנון והבניין קרס על יושביו. צה"ל טוען באופן רישמי עד היום שהיה מדובר בפיצוץ בלון גז עקב דליפה, אך גורמים רבים כיום מדברים על מימצאים ברורים של מכונית תופת שהיתה במקום. יותר מתשעים חיילים, אנשי שב"כ ואזרחים לבנוניים נקברו תחת ההריסות. האירוע נודע בתור 'אסון צור הראשון'. הצבא הריץ כלים הנדסיים כבדים במטרה לפנות את ההריסות ולהגיע אל הלכודים, ואז עלתה שאלה קשה:

רוב החיילים היו לכודים בחלקן התחתון של ההריסות ואילו בחלקן העליון היו לכודים חיילים בודדים. כדי לחלץ את החיילים בחלק העליון, היה צריך לחפור בזהירות עם הידיים והרגליים ובינתיים מאבדים זמן ומפסידים את הסיכוי לחלץ את החיילים הרבים שנמצאים בחלק התחתון. מנגד, הייתה אפשרות לעלות בכלים כבדים על החלק העליון, וכך ייפגעו החיילים הבודדים הללו, אבל יוכלו להציל את החיילים הרבים שקבורים בחלק התחתון.

אנשי כוחות הביטחון העבירו למכון צומ"ת ואל הרב שאול ישראלי את השאלה הקשה: האם הצלת הרבים קודמת לשמירת חייהם של המועטים? מצד אחד, עומד איסור "לא תרצח" שאוסר לחלוטין לפגוע בחייהם של המועטים. מצד שני, עומדת החובה להציל חיים ממצוות "לא תעמוד על דם רעך" וההיגיון אומר שמוטב להציל כמה שיותר חיים ולחסוך כמה שיותר אסונות?

זו דילמה הלכתית הרת גורל וסוגיה מרתקת מאין כמוה.

נניח שהתשובה היא שלילית ואסור לפגוע בזדון ביחידים, מה נאמר בדילמה נוספת, פשוטה יותר, ש(ל"ע) יכולה לעלות בחיי שגרה רגילים: נהג רכב נוסע במהירות ופתאום רואה מול עיניו חמישה תלמידים חוצים את הכביש והוא עומד לפגוע בהם ישירות. בתוך אלפית שנייה הוא שם לב כי בצד הכביש עומד ילד אחד על המדרכה וביכולתו לסובב את ההגה ולפגוע בילד הבודד במקום לקפד חיים של חמישה. האם מוטב לפגוע באחד במקום בחמישה?. דוגמה בוטה יותר: קטר רכבת שרואה פתאום אוטובוס מלא אנשים על המסילה והרכבת עומדת לפגוע בהם ישירות, אבל ביכולתו לסובב את ההגה ולפגוע באדם אחד שעומד בצד. האם יעשה זאת? האם חיי הרבים קודמים לחיי היחיד?

יצוין כי המקרים האחרונים שונים מעט מהמקרה הראשון, משום ששם מדובר בפעולה של הריגה – לעלות עם טרקטור על החיילים הבודדים בקומה העליונה, ואילו כאן הנהג מבקש לבצע פעולה של הצלה ולהזיז את ההגה מהנפגעים הרבים, אבל התוצאה הסופית תהיה דומה: הוא יפגע בחיים של אדם אחד. ושוב עולה השאלה מה ערכם של חיי האדם הבודד? ומה היחס שלהם אל חיי הרבים?

במקרה הראשון התשובה ההלכתית ברורה, ולרוב הדעות זו התשובה גם במקרים האחרים: אסור לעולם לפגוע בחיי אדם ואפילו אם הדבר יביא להצלת חיים של 5000 איש. בכל הנוגע לקיומם של החיים, זה כלל לא משנה בכמה אנשים מדובר וחיי אדם בודד שקולים לחיי הרבים.

הרמב"ם בהל' יסודי התורה ה,ה: אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג את כולכם – יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם – אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי [שמרד בדוד המלך ויואב בן צרויה צר על העיר במטרה ללוכדו, ואנשי העיר הרגוהו ומסרו אותו ליואב כדי להציל חיי העיר] יתנו אותו להם, ואין מורין כן לכתחילה. ואם אינו חייב מיתה – יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

מכאן מסיק הרב שאול ישראלי, ראש ישיבת מרכז הרב ודיין בבית הדין הגדול, לגבי אסון צור:

חוות בנימין סימן יח: לעניין בית רב קומות שהתמוטט … ולשם הצלת הרבים שבקומות התחתונות מוכרחים לפגוע במעטים הנמצאים בקומות העליונות … בשום פנים אסור להציל אפילו רבים וחשובים כשהצלתם מחייבת הריגתו (או אפילו גרם הריגתו) של אחד שאילולא זה לא היה נהרג.

וכך מסיק בעל הציץ אליעזר הגאון אליעזר וולדנברג, מחשובי הפוסקים בדור הקודם, לגבי המקרים האחרים שהוזכרו:

שו"ת ציץ אליעזר סימן טו: כלי רכב שנקלע לפני אנשים רבים שחוצים את הכביש ואפשר לעשות עצירה ונסיגה אחורנית כדי שלא יהרגו, אבל מאחוריו נמצא יחיד עומד באופן שברור שייהרג … נראה דבכל כגון דא … מוטב לנהוג ב'שב ואל תעשה' [ולא לפגוע ביחיד] כי ישנה טענה של 'מאי חזית שדמו של זה אדום מדמו של חברו' ובהריגה וודאית אין חילוק בין יחיד לרבים ולא אמרינן דרבים עדיפא.

וכאן עולה השאלה העצומה למה? מה ההיגיון בהלכה הזו? אף שבמבט ראשון היא נשמעת הומנית ומתחשבת, אבל במבט מעמיק יותר היא חסרת הבנה לחלוטין: הרי הרחמים על האחד חורצים את החיים של הרבים? באותה נשימה שמעצימים את חיי היחיד, גוזרים כליה על חיי הרבים ומה ההיגיון להקריב עיר שלמה ובלבד לא להגיש לגויים אחד שירגיע אותם? ממה נפשך: אם חסים על חיי היחיד, קל וחומר שיש לחוס על חיי הרבים ולהצילם?

כך מקשה הכסף משנה על הרמב"ם שם: אע"פ שנמצא בתוספתא כדברי הרמב"ם, לא ידענא טעמא מאי? … מוטב שייהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם?

ההסבר הפשוט אומר כך: זה כוחו של איסור "לא תרצח". הנקודה כאן איננה חשיבותו של היחיד, אלא חומרת ההריגה. אנו לא מוסרים אדם למיתה וזהו. פשוט ומוחלט. האיסור להרוג הוא מחוץ לתחום ולא מתחילים לדון בו. אין שום סיבה או חישוב בגללו נהרוג אדם או נהיה שותפים לשלוח אדם למיתה. ולכן ההלכה היא פשוטה: ייהרג ואל יעבור. האדם חייב להיהרג ולא להרוג. וכך במקרה שגויים דורשים אחד כדי להציל רבים – הדבר מושלל לחלוטין, משום שאנחנו לא רוצחים או שותפים להריגה. זה איסור עצמי ומוחלט שאינו נדחה משום סיבה בעולם.

כסף משנה שם: קבלה הייתה בידם ששפיכות דמים – יהרג ואל יעבור.

מדברי הכסף משנה נראה כי מדובר ב"קבלה", כלומר בעיקרון מוחלט ללא טעם, ובכל זאת ניתן להוסיף מעט טעם כדי לשבר את האוזן: הקלה באיסור "לא תרצח" היא מדרון חלקלק שאחריתו מי ישורנו. אין דבר מסוכן יותר מליצור מדידה וחישוב בערך החיים ולקבוע שיש חיים ששווים יותר וחיים ששווים פחות. נניח שנסכים במקרה האסון בצור שחיי 90 חיילים שווים יותר מחיי שלושה חיילים – ואיפה עובר הגבול? ומה עם שני אנשים מול אדם אחד? ומה עם אדם בריא מול אדם נכה? ומה עם אדם נכה מול אדם לוקה בנפשו ואינו יודע מה קורה אתו?

החיים הם מושג כל כך יקר וקדוש, שהדרך היחידה להתמודד אתם היא להחליט שלא מתמודדים אתם. אנו לא מפסיקים חיים, נקודה. רק הקב"ה נתן חיים ורק הוא לוקח אותם ל"ע.

וכך סיפר לי ידידי ורעי הרה"ר הגאון הרב ישראל מאיר לאו שליט"א  : לפני ארבעים שנה הוזמן הרב ישראל מאיר לאו לוועידה בין-דתית בבלגיה. אחד הנושאים שעלה היה הפסקת חיים לחולים סופניים והרב לאו הציג את עמדת ההלכה כי מדובר בנושא חמור שעלול להביא למדרון חלקלק של זילות החיים ולכן אי אפשר להקל בו ראש. ישבו שם רופאים ותיקים והביעו זלזול בעמדת הרב. לפתע קם רופא מבוגר וביקש לספר משהו:

"זה היה בתחילת עבודתי כרופא, עבדתי כמתמחה בחדר מיון וציפיתי לסיום המשמרת כדי ללכת הביתה. לפתע נפתחה הדלת וקבוצת פרמדיקים פרצה פנימה והובילה חולה במצב אנוש. מבט קל הספיק להבין עד כמה מצבו מסוכן. זה היה איכר שחטב עצים והיכה עם הגרזן בראשו לתוך המוח. חדר המיון התעורר ורופאים החלו לרוץ בזה אחר זה. אני הרמתי טלפון לבני המשפחה לבקש דגימות דם כדי לראות למי יש את סוג הדם הקרוב אליו על מנת שנוכל לחבר אותו לעירוי. שלושה גברים צעירים הופיעו בחדר והציגו את עצמם כילדיו. הם הסתודדו חמש דקות ואז ביקשו למסור לנו הודעה: "הגענו למסקנה שאבא חי מספיק ואין צורך להמשיך להיאבק על חייו…".

הרופא המבוגר סיים את סיפורו והתיישב במקום, והמסר של הרב לאו הובן בעוצמה. עד כאן רעיון ברמת הפשט לאיסור מסירת היחיד לשם הצלת הרבים.

וכעת נפנה לביאורו הפנימי שמציג הרבי: בשנת 1944 כשאירופה בערה בנשמות יהודיות שהושלכו אל הכבשן בתאוות רצח פרועה, ישב הרבי מליובאוויטש בביתו בניו יורק וכתב לעצמו "רשימה" (חוברת הרשימות בכתב יד קודשו, נמצאה במגירת שולחנו לאחר הסתלקותו ובה -בין השאר- גילויים וחידושים עצומים שלא נאמרו על ידו במשך כל 40 שנות נשיאותו). אלו היו נקודות לדיון על מנת למוסרן במסיבת "שבע ברכות" אליה הוזמן הרבי. ולמרות שמדובר היה בשמחת חתן וכלה, הדברים שיקפו את כאבו שותת הדם על המתרחש באירופה.

הרבי פתח בשאלה אודות ברכות "שבע ברכות" שנאמרות תחת החופה: באופן חריג ושונה, הברכות הללו חוזרות אל נקודת ההתחלה של המציאות ומדברות על בריאת אדם וחווה. "שהכל ברא לכבודו, יוצר האדם, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" ועוד. והשאלה היא מה הקשר בין שמחת חתן וכלה לבריאת אדם וחווה בגן עדן?

המסר של הרבי היה עצום. אנו מבקשים להעמיד את החתן והכלה על גודל הרגע, להעצים בעיניהם את משמעות האירוע ומה מונח על הכף: אדם וחווה נבראו לבדם, שני בני אדם יחידים בכל הקוסמוס. וזאת למרות שברמות האחרות של הטבע, הכול נברא יחד. כל הצומח וכל החי נברא ברגע אחד, אבל בכל הנוגע למין האדם, נבראו בסך הכול שני יצורים בודדים.

הדבר נועד להפגין את הערך שלהם בעיני עצמם. אדם וחווה היו אמורים להבין שההיסטוריה מונחת על כתפיהם ואיש מלבדם לא יוכל לעשות את מה שהם אמורים לעשות. וזה המסר שעובר לכל חתן וכלה בכל הדורות: אתם בני הזוג היחידים בעולם כביכול, את הילדים שאתם תיצרו ואת הבית שאתם תבנו – איש מלבדכם לא יוכל לעשות.

ומכאן עבר הרבי להעניק משמעות כבירה לאיסור מסירת היחיד לשם הצלת הרבים: ערכו של היחיד אינו נופל מהרבים. ערך האדם הוא אינסופי, הוא בלתי מדיד ולכן אין דרך לקבוע מי שווה יותר – היחיד או הרבים. איננו מוסרים יחיד להציל את הרבים, משום שהוא באמת לא נופל מערך הרבים.

הרבי מסביר זאת בשתי רמות: א. כל אדם נושא בקרבו ניצוץ אלוקי אינסופי, והניצוץ הזה הוא בלתי מדיד, הוא אינו ניתן להערכה וכימות. בדיוק כמו שערך של ילד אחד אינו נופל בעיני ההורים מערך חמישה ילדים. שכן ערכו של הילד אינו נובע ממשהו שניתן למדידה – מכישרון או ידע כזה או אחר. הוא נובע מניצוץ ההורים שבו וזה דבר בלתי מדיד, למעלה מכימות.

ב. גם הפוטנציאל המעשי של כל אדם הוא אינסופי ולעולם לא נוכל לדעת מה בכוחו של האדם היחיד לחולל, ולכן אין ביכולתנו לקבוע שהרבים עולים עליו. [דוגמה לכך בדרך אפשר: ניקח את סיפור יוסף ואחיו. אם נבחן את הדברים כמותית, עשרה אחים חשובים יותר מיוסף אחד ולכן ראוי להקריב אחד בשביל להציל עשרה. אבל בסופו של דבר התברר שאת הגורל שנועד לילד האחד – עשרה לא יוכלו לעשות. הוא זה שהציל את העולם מהרעב וחיי העשרה עצמם הפכו להיות תלויים ברצונו וחוכמתו].

בסיום הדברים התייחס הרבי אל המתרחש באירופה ולא היה יכול שלא לעשות את ההשוואה המדהימה בין החשיבה שלנו ובין הגישה שלהם: בעוד שאנחנו מעלים על נס את ערך היחיד ורואים בו עולם מלא, הם מעצימים את ערך המדינה והממשלה (כמיטב המסורת הפאשיסטית) ומוכנים בדרך להקריב חיים של מיליונים על מיליונים.

והנה ציטוט הדברים הקדושים: הרבי מליובאוויטש, רשימות ב: "אין מובן מה שמזכירים בכל ברכת חתן וכלה על דבר בריאת העולם ואדם וחווה? ויש לומר על פי המשנה בסנהדרין 'לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המקיים נפש מישראל כאילו קיים עולם מלא', ומסיימת: 'לפיכך חייב כל אחד ואחד לומר בשבילי נברא העולם'. כל אחד צריך לקבוע במחשבתו שהוא חשוב כמו עולם מלא, כי כל אחד ואחד בכל עת ובכל מקום, אם מנצל את כוחותיו במילואם, הרי אמרו חז"ל (אבות ד,ג): 'אין לך אדם שאין לו מקום ואין לך אדם שאין לו שעה' [שלכל אדם יש את המשימה והשליחות שנועדו רק לו].

יתירה מזה: יש לנו כלל ברור: לעולם לא מוסרים נפש מפני נפש, ואף שאחד הוא גדול בישראל והשני פשוט שבפשוטים, ולא רק ביחיד ויחיד אלא גם ביחיד ורבים, שאין היחיד נמסר למיתה כדי להצילם … ויש לבאר הדברים על פי פנימיות התורה: נאמר בפרשת ראה 'בנים אתם לה' אלוקיכם', שבכל אחד ואחד יש ניצוץ אלוקי ומצד ניצוצים אלו אי אפשר לחלק מדרגות בבני ישראל, כי חילוקי המדרגות הם רק מצד השכל והמידות או מחשבה, דיבור ומעשה, אבל מצד עצם הנשמה לא שייך לחלק מדרגות … כמו שאין שייך לומר על נקודת החיות שהיא באחד יותר מחברו".

ונסיים בסיפור רב עוצמה שממחיש את תפקיד היחיד: אחד המוזיקאים הגדולים במאה ה-20 היה המנצח האיטלקי, ארתורו טוסקניני. הוא נודע לתהילה בעוצמה שלו, בתביעתו לשלמות, באוזן המוזיקלית שקלטה כל פרט ובזיכרון הצילומי שהעניק לו שליטה ברפרטואר עצום של יצירות.

בשנותיו האחרונות כתבו עליו ספר ביוגרפיה והכותב היה נכנס מעת לעת לראיין אותו. פעם התקשר הכותב ושאל אם יוכל להיכנס אליו למחרת לשוחח אתו. טוסקניני סירב משום שיש לו משהו חשוב לעשות. הוא סיפר כי בחוץ לארץ מתקיים קונצרט מכובד והוא כתב את העיבוד ליצירות שם, וכיון שהוא לא יוכל להשתתף בקונצרט אישית, הוא רוצה לשבת ולהקשיב לו דרך הרדיו. הביוגרף אמר שזה יהיה כבוד בשבילו לעקוב איך טוסקניני מקשיב ליצירה שהוא עיבד ומישהו אחר מוביל אותה.

הסופר ישב לידו לאורך כל השידור ושאל בסוף איך היה? טוסקניני אמר: "יפה, אבל לא מושלם, כי התזמורת הייתה אמורה לכלול 120 נגנים כולל 15 כנרים, אבל בפועל היו רק 14 כנרים והביצוע היה חסר". הביוגרף היה בטוח שהוא מתלוצץ. איך הוא יכול לדעת ממרחק אלפי מייל כמה כנרים הופיעו? בכל זאת הוא בירר את העניין והתברר שהמנצח התברך ברוח הקודש. אכן אחד הכנרים לא הופיע.

הביוגרף ההמום חזר אל טוסקניני וביקש לדעת איך הוא זיהה שאחד מתוך 120 נגנים נעדר? "זה ההבדל בינך לביני, אמר טוסקניני, אתה חלק מהקהל והכל נראה לך אותו הדבר, אבל אני המנצח, אני כתבתי את העיבוד עבור היצירה ואני יודע איזה צליל אמור להפיק כל אחד מהכנרים, וכאשר צליל אחד היה חסר, הבנתי שאחד הנגנים נעדר…"

השארת תגובה