אדם כי ימות באהל

הרב-אלבז-1
הרב-אלבז-1
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי (א, א) על הפסוק הזה אמרו חז"ל (במדבר רבה פרשה א, ז): "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר 'במדבר סיני'". מעין זה דרשו חז"ל (נדרים נה ע"א): "מאי דכתיב (במדבר כא, יח) 'וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה' – כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל – תורה ניתנה לו במתנה".

וכן אמרו (עירובין נד ע"א): "אם משים אדם עצמו כמדבר זה, שהכל דשין בו – תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו – אין תלמודו מתקיים בידו".

מלבד עצם הלימוד, כל אחד חפץ שתלמודו גם "יתקיים בידו". שהלימוד ייחקק בלבו וישאיר בו רושם לאורך זמן. וכיצד זוכים לכך? – חז"ל גילו לנו את הסוד: כדי ש"תלמודו יתקיים בידו", זקוק האדם "לעשות את עצמו כמדבר".

ויש צורך להבין מהי משמעות הדברים "לעשות את עצמו כמדבר". כשאדם חי בביתו, הוא חי – פחות או יותר – בשגרת חיים קבועה. יש לו את האוכל והמיטה שלו, וכיוצא בזה. יש לו גם סדר יום קבוע, מתי הוא הולך לעבודה ומתי שָׁב, מתי הוא אוכל ומתי נָח. לא כן כשאדם נאלץ לחיות במשך תקופה מסוימת במדבר, מחוץ לסביבה הטבעית שלו. מכורח הנסיבות עליו לוותר על הרבה דברים שבבית התרגל אליהם ו"אינו מסוגל" לחיות בלעדיהם.

באו חז"ל ולמדונו, שכדי לקנות תורה, וכדי שזו "תתקיים בידו", אדם זקוק ללמוד לוותר על כל מיני הֶרְגֵּלִים שֶׁקָּנוּ אצלו שביתה, והפכו לִמֵעֵין "טבע שני" שלו. אין הכוונה כאן לדברים אסורים. מדובר על דברים מותרים לחלוטין, ואף על פי כן עליו ללמוד לפעמים לוותר עליהם כדי לקנות תורה.

זו לא "גזירת הכתוב" לאכול ארוחת ערב בשעה שמונה בערב, אם בדיוק יש שיעור תורה בשעה הזאת, גם אם אתה רגיל לכך. אלא מה? התרגלת? מפריע לך בלי הארוחה בזמן? "תפקיר" את עצמך! תחשוב שאתה נמצא במדבר, שם לא הכל "מתקתק" כמו שעון… ואם בדיוק אין לך את הבאגט שלך, שאתה כל כך רגיל אליו – עליך להתרגל להסתפק בשתי פרוסות לחם, ולא לעשות שמיניות באוויר כדי להשיג דווקא את הבאגט הזה, על חשבון השיעור הקבוע.  "לשים עצמו כמדבר" פירושו: להיות נכון לוותר מעצמו למען הקב"ה! למען התורה הקדושה!

סוד השמחה

בספר 'נחלת אבות' לגאון רבי יוסף משאש ע"ה (ח"ג דרוש קמ"ה) מסופר על אחד מבעלי התוספות, רבי יחיאל מפריז זצ"ל. בבית הסמוך לו הגיע לגור, בשכירות, יהודי מפורטוגל שהגיע לפריז לרגל עסקים. היתה להם חצר משותפת ששימשה את שני הבתים כנהוג בימים ההם.

היהודי הזה, שעסקיו בפורטוגל היו עם גויים, התרחק משמירת תורה ומצוות, וכמו שנאמר (תהלים קו, לה): "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם". עם חלוף הימים הוא למד להבחין באישיותו המרוממת של שכנו, בקדושתו, בעמלו בתורה, ומעל לכל: בשמחת החיים שיש לו. את אותן הָרְגָשׁוֹת חשה אשתו כלפי אשתו של רבי יחיאל. פליאתם התעצמה לנוכח העובדה שהם הבחינו בסגנון החיים הפשוט והצנוע בו חיו, במאכלם הדל, ואף על פי כן צהלתם בפניהם, תמיד, והם מגדלים בנים ובני בנים בשמחה ובטוב לבב.

באחד הימים הוא לא יכל יותר להתאפק. סר לביתו של רבי יחיאל ושאל: "יאמר לי מר! לשמחה מה זו עושה? הנה אני עשיר גדול, בעל נכסים, ואף על פי כן הנני חי בדאגה מתמדת. בכל יום אני דואג דאגת המחר, האם אצליח למכור את הסחורה שקניתי וכדומה. אין לי שמחת חיים. וְאִלּוּ אתה חי בפשטות, אוכל לחם פשוט, פרנסתך אינה מסודרת, ואף על פי כן הצהלה תמיד על פניך, וְנִדְמֶה כמי שיש לו אוצרות תבל. האם תוכל לגלות לי מהו סוד השמחה שלכם?"

נענה רבי יחיאל והשיב לו במשל: שני בני אדם עובדים בשדה בזיעת אפיים. האחד עובד לפרנסתו בשדה של אחרים, ואלו השני עובד בשדה שלו, הוא בעצמו בעל הבית על השדה ועל הפירות שעתידים לצאת ממנה. איזה מהם שמח יותר? פשיטא שהשני, שעובד בשדה שלו!

זה שעובד בשדות אחרים אין לו כל שמחה מעצם העבודה. הוא מרגיש שהוא עבד של אחרים, שאין לו מִשֶּׁל עצמו כלום, זולת הפרוטות המעטות שבעל הבית נותן לו בשכרו. לא כן מי שהוא בעצמו בעל הבית, הרי הוא מרגיש שמחה בעמלו. הוא יודע שכל טרחה משתלמת משום שהפירות שלו יצאו משובחים יותר.

וזהו יסוד ההבדל בין שנינו: אתה עובד ב"שדה שאינה שלך", לכן אין לך שמחה, וְאִלּוּ אני עובד ב"שדה שלי" ולכן יש לי שמחה. אף אחד לא נשאר בעולם הזה לנצח. בְּבֹא היום כולם יוצאים מפה. נמצא, אפוא, שכל מה שאתה טורח ומתייגע להרבות את העולם הזה שלך – הרי זה טרחה על שדה שאינה שלך.

כשיגיע היום לא יוכל אף אחד לומר: 'חכו רגע! אני מוכן לשלם כסף…' יאמרו לו: 'גם תשלם כסף וגם ניקח אותך…' הוא ייקח את הפרופסור המומחה ביותר, ישלם לו טבין ותקילין על הניתוח הפרטי, והניתוח לא כל כך יצליח… בר מינן, החולה מת. לקה בכפליים. אני עובד על העולם הבא שלי. כשאני לומד תורה, ומקיים מצוות, הריני עמל על ה"שדה שלי", שאיננה שייכת לאף אחד אחר זולתי, והיא תישאר שלי לעד ולנצח נצחים. כל עמל בתורה וכל יגיעה בקיום מצוות, מגדילים את הפירות שלי בעולם שכולו טוב, בעולם שכולו ארוך.

"אם רוצה גם אתה להרגיש שמחה בחיים", סיים רבי יחיאל את דבריו, "תתחיל לעבוד על המקום האמתי ששייך לך, ולא על מקום שמחר יוציאו אותך ממנו בעל כרחך, בין תרצה בכך ובין לא!"

"פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהלים יט, ט). מי שעסוק בפקודי ה' – מגיע לידי שמחה אמתית, משום שהוא עסוק בטיפוח ה"שדה שלו", ה"רשומה בטאבו" על שמו.

אדם משקה את מה שזורע

המשנה במסכת סנהדרין (פרק י משנה א) אומרת: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". לכל אחד יש "חֶלְקָה" בעולם הבא. לכל אחד יש "שדה", למי יותר גדולה ולמי יותר קטנה, וכל מצוה שהוא מקיים, כל ברכה בכוונה שהוא מברך, הריהו "זורע" אותה בשדה שלו, וכמאמר הכתוב (הושע י, יב): "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד".

שואל רבי יהודה צדקה זצ"ל: אמת, נכון הדבר. כל מצווה שאדם מקיים בעולם הזה – הריהו זורע אותה בחלקה שלו בעולם הבא. אולם כדי שהזריעה תניב פירות יש צורך בהשקיה. מי משקה לו שם את מה שזרע?

והוא משיב על כך תשובה נפלאה: האדם בעצמו משקה, מכאן, מהעולם הזה, את שדהו הנמצאת שם, בעולם הבא, וזאת על ידי לימוד התורה שנמשלה למים. על ידי לימוד התורה הקדושה אדם משקה את מה שזרע, ובבא היום, אחרי אריכות ימיו ושנותיו, הוא יגיע ל"חֶלְקָה" שלו, וייהנה מפירות ההדר שצמחו בה.

מה נואלו, אפוא, אותם אלו העסוקים יומם ולילה בטיפוח הבלי העולם הזה, בר החלוף, ומזניחים את העולם האמתי, עולם הנצח, ואינם מטפלים בו. לא זו בלבד שהעולם הבא שלהם יֵרָאֶה מוזנח, ואוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, אלא גם העולם הזה, אותו הם מטפחים ללא הפסק, גם הוא לא בהכרח מאושר יותר. אדרבה, הם מאושרים פחות! הדאגות אוכלות אותם, טורדות את מנוחתם, וכמאמר הכתוב (קהלת ה, יא): "וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן".

את האושר בעולם הזה ניתן למצוא דווקא אצל אלו הממיתים עצמם באוהלה של תורה, חיים בפשטות ובצנעה, ושמחים במה שחנן אותם האלוקים. מתקיימים בהם דברי התנא באבות (פרק ד משנה א): "איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכח, ב): 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ', אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא".

מי שלומד תורה – מאושר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, כי הוא עמל על ה"שדה שלו", שתישאר שלו לנצח נצחים. וכאשר אדם ממעט בחשיבות העמל בענייני העולם הזה, הוא זוכה לקניין אמתי בתורה, זוכה ש"תלמודו יתקיים בידו", משום שהוא נכון לוותר על כל הרגלי העולם הזה לכבוד התורה הקדושה, והריהו משים את עצמו כמדבר, בו אין חשיבות לְנוֹחוּת וּלְתַעֲנוּגוֹת. (מתוך "משכני אחריך" במדבר חלק א').

השארת תגובה