גלגוליו של עיתון – היסטוריה בעדשת המצלמה

על התמונה שהרעידה את דעת הקהל האמריקנית נגד יפן במלחמתה בסין, על העיתון הראשון בעולם שיצא על גבי פפירוס ועל התמונה שחשפה את הסוד שישראל ניסתה להסתיר – חטיפת מרגל האטום ברומא

מצלמה
מצלמה
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

28.8.1937 ה. ס. וונג צלם העיתונות הסיני, שלף את עדשת מצלמת הלייקה שברשותו. ריח המוות עמד באוויר שהסמיך מאבק. הוא הביט בנעליו והבחין לפתע כי הן ספוגות דם. תוהו ובוהו בכל פינה. קרעים של מסילת הרכבת הראשית של דרום שנחאי פזורים. גופות מדממות סביב. עדשת המצלמה התבייתה על פעוט מייבב, והנציחה אותו יושב לבדו על רצפת תחנת הרכבת ההרוסה ובגדיו חרוכים ומלאי דם. בו ברגע נשמע חוזר קולם של המפציצים היפנים ווונג עוד הספיק להבחין באדם, כנראה אביו של הפעוט, החוזר מן המסילה המופגזת ועמו תינוק פצוע נוסף.

האישה ששכבה לצד הפעוט על המסילה כבר לא הייתה בן החיים. וונג חשב להציע לתינוק מקום מקלט אך לא הספיק, אביהם של השניים מיהר למלטם, ויותר הם לא נפגשו. מי היה התינוק, האם היה זה בן או בת ובן כמה? זאת לא נודע לוונג מעולם. למחרת ידעו כותרות העיתונים לספר כי באותו יום שבת עקוב מדם, אלף שמונה מאות פליטים סינים שהו בתחנת הרכבת, בעיקר נשים וילדים, בתקווה אחת – להימלט מאזור המלחמה, פחות משלוש מאות שרדו את התופת של מלחמת סין יפן השנייה.

האירוע החל מוקדם יותר כאשר החיילים הסינים נסוגו באותה עת מהעיר שנחאי ולאנשי התקשורת נודע כי צבא יפן מתכונן להפציץ את העיר בשעה 14:00. בשעה הנקובה התאספו עיתונאים וצלמים על גג אחד הבניינים הגבוהים על מנת לתעד את תחילת המתקפה, אך זו בוששה מלהגיע.

כעבור שעה העיתונאים החליטו לעזוב את המקום מתוך הבנה כי המתקפה נדחתה. כולם אכן עזבו. למעט צלם עיתונות אחד אלמוני בשם ה.ס וונג שהחליט להמתין. בשעה 16:00 נשמע לפתע רעם מטוסים, ושלושה מפציצים יפנים נראו כמתחילים להנמיך טוס. לא היה צריך להמתין יותר מכמה שניות וקול פיצוצים עזים היכה. וונג נכנס לרכבו, מרחק שלושה קילומטרים ממקומו תחנת רכבת הומה הפכה לשדה קטל וערפל של עשן שחור סמיך.

למחרת פיתח וונג את הפילם והתמונה הועברה למדינות אחרות ברחבי העולם. כעבור שבועיים התפרסמה התמונה בעיתונות בארצות הברית ועוררה סערה אדירה. לימים העריך מגזין לייף כי 136 מיליון איש צפו בתצלום. בעקבות התצלום מיהרו מדינות כגון ארצות הברית, בריטניה וצרפת לגנות את יפן. התצלום גרם לקהל האמריקני האדיש לתפוס כי הסינים הם הקרבן ולחוש עוינות עזה כלפי יפן. ארבע שנים מאוחר יותר אמריקה ויפן נכנסו למלחמה.

גורמי ממשל ביפן חשו זעם רב על צילום התמונה טענו כי היא מזויפת, ואף הציעו פרס של חמישים אלף דולר על ראשו של הצלם. וונג צלם העיתונות לא נרתע והמשיך בתפקידו לצלם ולתעד את המלחמה בסין, אך כשגברו האיומים ברח עם משפחתו להונג קונג. התמונה שעוררה סערת רוחות וצברה כותרות נבחרה על ידי מגזין לייף כאחד מעשר התמונות של 1937, וכמה שנים מאוחר יותר אף בחר בה המגזין כאחת התמונות ששינו את העולם. גם מגזין טיים בחר בתמונה כאחת ממאה התמונות המשפיעות ביותר בעולם בכל הזמנים.

גלגוליו של עיתון

פיסת העיתון המובנת לנו מאליה ידעה גלגולים רבים. עוד מימיה של רומא העתיקה, אנשים חיפשו דרכים להעברת מידע לציבור. "האקטה דיאורנה" זה היה שמו של האמצעי הראשון להעברת מידע, שתרגומו מלטינית: רשומות ראשונות. כתב העת התפרסם עוד בטרם המצאת הדפוס, וכמובן לא נכתב על נייר אלא על גבי פפירוס, אבן או מתכת ונתלה אחר כבוד על ידי עבדים יודעי קרוא וכתוב בפורום של רומא.

הפורום הנודע של רומא – הלא הוא אתר ששרידיו עדיין קיימים עד ימינו, היה משתרע במישור בין שתי גבעות "גבעת הקפיטולין" – מושב הממשל ו"גבעת הפטלין" מושב האצולה. בפורום התכנסו מיד פעם המון העם לאספות עם, בתי משפט ששפטו את הנאשמים בפומבי, ובימי הרפובליקה הרומית אף לקרבות גלדיאטורים. לאורך הפורום לא חסרו חנויות שונות ושווקים ססגוניים שהציעו את מרכולתם. הפורום שימש גם למרכז דתי ונערכו בו תהלוכות דתיות ותהלוכות ניצחון.

על גבי הפפירוס נכתבו הודעות לציבור, בעיקר תוצאות של הליכי משפט ופעולות הקשורות לחוק. מאוחר יותר נרשמו גם הודעות צער ואבל, ולהבדיל הודעות על שמחות הולדת הבן ונישואין. לאחר כמה ימים הורדו הפפירוסים ונשמרו בארכיון מיוחד אותו טרחו לשרוף הברברים במלחמתם ברומא ולכן לא נותרו בימינו העתקים שלמים. בנוסף פורסמו על גבי הפפירוס הודעות צבאיות ועירוניות, זאת לאחר שיוליוס קיסר החליט לבטל את הצנזורה שהייתה קיימת על הודעות מסוג זה. הוצאת העיתון הרומי במתכונת זאת, בוטלה לאחר שהקיסרות העתיקה את מושבה לעיר קונסטנטינופול.

אבן דרך חדשה הייתה התפתחות שירותי הדואר החל מן המאה השבע עשרה – שהעניקה תנופה להפצת העיתון ברחבי אירופה. כך החל זרם מידע להתעדכן באופן יום יומי, ודרכי המסחר החלו לשמש גם אמצעי להעברת מידע מהערים הגדולות לערי הספר. עדכוני המידע השוטפים הועילו לאזרחי אירופה בנקיטת עמדה במגוון תחומים, וההתעניינות גברה ולא ידעה שובע.

אך עדיין היה זה שונה לחלוטין מהעיתון של ימינו. משרדים בלונדון המתמחים באיסוף מידע היו מוכרים את המידע שאספו לאנשי האצולה ולסוחרים. בגרמניה היה מוכר לכולם בית המסחר "קרוגר" שהיו מעניק הלוואות מכובדות לאנשי המלוכה הקתולים ובנוסף היה בעל נציגים ברחבי אירופה שהיו מתמחים באיסוף מידע כלכלי, פוליטי ומסחרי ועל אירועים חריגים ומיוחדים. ואילו בוונציה עירם של יורדי הים התפתח תחום חדש ומעניין: מכתבי חדשות – בהם פורסמו ידיעות מרתקות הן מסוחרי אירופה והן מסוחרי המזרח הרחוק שבאו עם תיאורים מעניינים מארצות הים הרחוקות. מכתבי החדשות נמכרו ב"גזטה" אחת. היום כבר המטבע לא בשימוש באיטליה אך עד היום נותר המונח "גזטה" כדי להגדיר עיתון או כתב עת במדינות שונות.

העיתון המודרני הראשון נקרא "אביסה" מלשון אגרת בגרמנית, ויצא דווקא בעיר שטרסבורג בצרפת ב1809 שהייתה אחת הערים המסחריות החשובות באירופה ושמשה כצומת דרכים.

במזרח הרחוק היה סוג של העברת מידע שהקדים את אירופה. הכול החל בסין בתקופה של שושלת האן כאשר בקשו מושלים ומפקדי צבא לדעת מה קורה בעיר הבירה מרכז העניינים, והחלו לשלוח נציגים לאיסוף מידע. בהמשך השתמשו הנציגים בדואר להעברת מידע ולאגרת החדשות ששלחו קראו "טיפו". לאט לאט בתמיכת השלטון הוקם גוף מרכזי להפצת מידע בצורת עיתון אשר היה מיועד בעיקר לשכבת האצולה. במקביל גופים פרטיים החלו למכור "הסטיפאו" – אגרות חדשות לפשוטי העם. בתחילה דרש השלטון לצנזר את החדשות המתפרסמות ב"הסטיפאו" אך אט אט חופש המידע הפך לנורמה מקובלת.

התמונה שחשפה את הסוד

30.9.1986 בתרגיל מודיעני מוצלח של המוסד, מרדכי וענונו עולה על טיסה לכיוון רומא, המוסד מצליח לשים את ידו על טרפו ומרגל האטום הנודע מובא באניית משא לישראל. במשך 40 יום נעלמה מעיני כלל הציבור והתקשורת העובדה כי וענונו נחטף באירופה והוא נמצא בישראל. לבסוף נאלצו כוחות הביטחון להוביל את מרגל האטום הנודע להארכת מעצר, אך אז הייתה דרך הגעתו לארץ בגדר תעלומה. וענונו הצליח להערים על השוטרים, מקרב את כף ידו אל חלון הרכב – צלמי העיתונות מהרו לצלם ולתעד את כף ידו של המרגל השבוי:

"ואנונו מ' נחטף ברומא. איטליה. 30.9.86, 21:00. הגיע לרומא בטיסה  BA504".

מרדכי ואנונו היה עד אז אדם אלמוני למדי, לפרנסתו עבד כטכנאי בכור הגרעיני במשך תקופה של כשש שנים ואף הרוויח משכורת נאה למדי, וקיבל הטבות כגון רכב וקו טלפון שהותקן בבית הוריו, בימים של שנות השבעים לא היה זה דבר של מה בכך. בעקבות קיצוצים ממשלתיים נרחבים פוטרה קבוצת עובדים, בהם מרדכי ואנונו, אך האיגוד המקצועי בו היה חבר, הצליח להחזירו לתפקיד.

במהלך אותה תקופה הצליח ואנונו להבריח למתקן החשאי מצלמה ולצלם בסודיות 75 תמונות. בשל דעותיו שהפכו עם השנים לדעות שמאלניות פרו ערביות, נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים מצד הנהלת הכור הגרעיני להעביר אותו לתפקיד חלופי עם פחות שכר. לבסוף עזב ואנונו את משרתו, קיבל פיצויי פיטורין של 7,500 דולר ומכתב המלצה.

כעת היה ואנונו מובטל, היה לו פסק זמן לחשוב על דרך חדשה. בתחילה ניסה את מזלו במפגשים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית אך עד מהרה הפסיק להשתתף בהם. לבסוף החליט לצאת לטיול סביב העולם, כאשר בסופו של דבר החליט להתיישב בעיר סידני באוסטרליה. את כספו הרוויח משטיפת כלים בבית מלון ובמסעדה. בתקופה זאת אף החליט להמיר את דתו רח"ל, והפך להיות נוצרי המשויך לכנסיה האנגליקנית באוסטרליה.

הכול היה יכול להתנהל על מי מנוחות בחייו של ואנונו, עד לאותה פגישה עם עיתונאי קולומביאני בשם אוסקר גררו. גררו שמע על סיפורו של ואנונו וטען באוזניו כי סיפורו וצילומיו שווים מיליון דולר, סכום עצום שגירה את דמיונו של ואנונו. תחילה פנו השניים לעיתון החדשות האמריקני "ניוזוויק" אך נדחו. לבסוף בעיתון הבריטי ה"סאנדיי טיימס" מצאו אוזן קשבת. במקביל רקח העיתונאי הקולומביאני תרגיל לואנונו כאשר פנה לקונסוליה הישראלית והציע סיוע במעקב אחר הבוגד, גררו ביקש רק להרוויח עוד מעט מזומנים. הוא נפגש עם קצין מודיעין ישראלי בשם אבי קלימן וסיפר לו את סיפורו של ואנונו.

בתחילה דחה קלימן את גררו, אבל לאחר בדיקה של שמו של ואנונו ומספר הדרכון האישי שלו, קלימן כבר ידע שיש יותר משמץ של אמת בסיפור. הוא מיהר לצור קשר עם גררו והשניים נועדו לפגישה פעם שניה, במהלך הפגישה העביר לו גררו ארבעה תצלומים. הייתה זו נורת אזהרה עבור המודיעין הישראלי. כך, בבוקר של יום ראשון בשלהי הקיץ – חודש ספטמבר 1986, נכנסו לנגרייה אפלולית בבאר שבע, שני גברים לא מקומיים, וביקשו לשוחח עם מנהל הנגריה אלברט ואנונו. הם לא באו לברר על הזמנת ריהוט, הגברים שהזדהו כקצינים מהשב"כ חקרו את אלברט על אחיו. הם סיפרו לו שהוא באוסטרליה, שהוא מדבר עם עיתון בריטי על עבודתו במרכז המחקר הגרעיני, ולחצו עליו להניא את אחיו מלעשות מעשה שלא יסלח. לבסוף הכריחו הקצינים את אלברט לחתום על הסכם אי-גילוי, שימנע ממנו לדבר על המפגש.

שלושה ימים לאחר מכן כבר היו ואנונו והעיתונאי הבריטי "הונאם" על המטוס ללונדון. שם, בניגוד להסכם שלו עם הכור הגרעיני, גילה ואנונו ל'סאנדיי טיימס' את הידע שלו על תוכנית הגרעין הישראלית, והעביר את התמונות שצילם בחשאי באתר דימונה.

ה'סאנדיי טיימס' התייחס בזהירות מרובה לסיפור הפנטסטי של ואנונו, במיוחד לאור התרמית של פרסום "יומני היטלר" על ידי עיתון החדשות הגרמני "שטרן" יומנים שהתגלו בדיעבד כזיוף. כתוצאה מכך, העיתון התעקש על אימות הסיפור של ואנונו עם מומחי נשק גרעיניים מובילים, בארצות הברית ובבריטניה, הללו מצאו לנכון לאשר את העובדות בסיפור של ואנונו. נוסף על כך, כתב העיתון מקס פראנגנל נשלח לישראל כדי למצוא אנשים שהכירו את ואנונו ולאמת את סיפורו. פראנגנל פגש כמה אנשים באוניברסיטת בן-גוריון שזיהו את ואנונו מתצלום, וכן נפגשו עם שכנים ואחרים שאישר כי עבד במפעל הגרעיני בדימונה. התיאורים של ואנונו היו מפורטים, מהמידע שמסר ניתן היה להסיק כי לישראל יש פלוטוניום מספיק לכ-150 כלי נשק גרעיניים. בעוד הערכות קודמות דיברו על ארסנל של 20 כלי נשק גרעיניים בלבד. מידע זה הציב את ישראל במקום השישי בעולם בין המעצמות הגרעיניות.

במהלך שהייתו בבריטניה, שיכן 'סאנדיי טיימס' את ואנונו בבית מלון בלונדון סמוך למתחם העיתון, אך זמן קצר לאחר מכן הוא הועבר למקום שנחשב למקום בטוח יותר: בית מגורים בכפר משעמם בשם הרטפורדשייר ,מקום שנחשב למקום מסתור מצוין. בלונדון, נתקל ואנונו בחבר ישראלי, יורם בזק. הם הסכימו להיפגש אחר-כך. כשנפגשו שאל בזק את ואנונו על השקפותיו על מדיניות ההגנה של ישראל, במהלך השיחה סיפר ואנונו לבזק על האפשרות שהוא יגלה בפומבי סודות מדימונה לעיתונות הבריטית, תשובתו של בזק הייתה איום בלתי מוסתר.

העיתונאי הבריטי הניח כי פגישתו של ואנונו עם בזק אינה סתם צירוף מקרים. המגורים בכפר כפו שעמום על ואנונו והוא החליט להפר את חוקי הזהירות וחיפש מקום חדש בלונדון, מלון בו התאכסן תחת שם בדוי. העיתונאי הבריטי הונאם שיער, שואנונו עומד באותה עת תחת מעקב של המוסד הישראלי.

בספטמבר, כשהסיפור התקרב לפרסום, פנה ה'סאנדיי טיימס' לשגרירות ישראל, והציע לה הזדמנות לדחות את הטענות. נספח העיתונות הישראלי, אוויאט מנור, ביקר פעמיים אצל עיתונאים כדי לדון בסיפור, ובביקור השני נמסרו כמה תצלומים של ואנונו. החומר הועבר לישראל לבדיקה. התגובה הישראלית לא איחרה להגיע והכחישה את כל הטענות, בטענה כי ואנונו הוא טכנאי מדרג זוטר עם ידע מוגבל על פעולת הכור.

בינתיים, גררו, שהבין כי עלה על סיפור של פעם בחיים, ניסה להרוויח כסף מכל הכיוונים. על אף שקיבל הבטחה מהונאם שיקבל את כספו, החליט במקביל למכור את הסיפור גם לעיתון נוסף, ל'סאנדי מירור'. כך הפסיד העיתונאי הקולומביאני את התשלום המוסכם של 25,000 דולר מ"הסאנדיי טיימס".

ממשלת ישראל החליטה ללכוד את ואנונו. כל הניסיונות למנעו מואנונו לבצע את זממו לא צלחו. אך הייתה לישראל בעיה אחת, אסור היה לישראל בשום אופן לפגוע ביחסיה הטובים עם ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר ובנוסף ישראל לא רצתה להסתכן בעימות עם המודיעין הבריטי. הפתרון היה לשכנע את ואנונו לעזוב את שטחה של בריטניה בכוחות עצמו. בראש מאמצי ישראל לתפוס את ואנונו עמד איש המוסד גיורא צחור. מאמצי ישראל צלחו והמוסד הצליח לפתות את ואנונו לטוס לאיטליה בניגוד לכל כללי הזהירות. שלב ב' בתכנית המוסד נפתח. ספינת צי בשם "נגה" קיבלה פקודה להפליג לאיטליה.

"נגה" , הייתה ספינת סוחר תמימה, אף אחד לא ניחש כי היא מצוידת בציוד תקשורת לוויני, וציוד מעקב אלקטרוני משובח בעזרתו הצליחה ליירט תעבורת תקשורת בעיקר בנמלים של מדינות איוב. כאשר הספינה הגיעה מאנטליה בטורקיה בחזרה לחיפה, הורו לקפטן בהודעה מוצפנת לשנות את מסלול לאיטליה ולעגון בחוף. "נגה" הגיע אל מחוץ לעיר הנמל האיטלקית "לה ספציה", ממש מחוץ למים טריטוריאליים האיטלקים.

כשהגיע ואנונו לרומא, לקח מונית לדירה ברובע הישן של העיר, תוך שאינו חושד במאומה במלכודת הדבש שנמתחת לרגליו. בדירה האיטלקית כבר המתינו לו שלושה סוכנים פעילי המוסד כשהם עטים עליו, ומזריקים לו סם משתק. מאוחר יותר בחסות אפלת הלילה הגיעה מסחרית לבנה ששכרה שגרירות ישראל, וואנונו הוכנס למסחרית כאשר הוא קשור על גבי אלונקה. הטנדר נסע לעבר הנמל של לה-ספציה, שם נלקח הבוגד אל המזח, נכבל לאלונקה, והונח על סירת-מנוע ממתינה, ששטה לקראת הספינה "נגה" הממתינה מול החוף. לאחר עבודה נקיה של המוסד, הספינה יצאה לדרכה לישראל בתוכה היה כבול אחר כבוד לא אחר מאשר מרגל האטום של ישראל.

ואנונו נשמר במהלך המסע בתא יחד עם סוכני המוסד, כאשר הוא נחקר כל העת. מלבד מסוכני המוסד איש מצוותה של נוגה לא הורשה להביט באסיר המסתורי.

ב -7 באוקטובר עגנה הספינה בין תל אביב לחיפה, שם נפגשה עם ספינה קטנה יותר אליה הועבר ואנונו. ואנונו נעצר בישראל בכלא גדרה ונחקר באגף השב"כ. ב-5 באוקטובר פרסם ה'סאנדיי טיימס' את המידע שגילה.

ב-9 בנובמבר 1986, לאחר שבועות של דיווחי עיתונות, שהעריכו כי ואנונו נחטף, אישרה ממשלת ישראל כי היא מחזיקה את האסיר ואנונו.

השארת תגובה