20 שנים חלפו: זכר לצוללת שטבעה

מה אירע באותם רגעים דרמטיים שהובילו טביעתה של הצוללת הבריטית שעשתה את דרכה לישראל? • מדוע התמקדו החיפושים במשך שנים בחופי מצרים? • ואיך באמת גילו לבסוף את מקום טביעתה?

צילום: עידו 403
צילום: עידו 403
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

אח"י דַּקָּר הייתה צוללת בשירות חיל הים הישראלי, שטבעה בכ"ד בטבת תשכ"ח בדרכה מבריטניה לישראל וכל 69 אנשי צוותה נספו. שרידי הצוללת ומקום טביעתה נתגלו רק בשנת תשנ"ט. הצוללת שירתה במקור כאוניית הוד מלכותה בצי הבריטי. ב-1965 רכשה ישראל את הצוללת, והיא קיבלה את מספר חיל הים צ-77, שופצה במספנות פורטסמות', אוישה בצוות ישראלי שאומן בידי הצי הבריטי, ויצאה לדרכה לישראל ב-9 בינואר 1968.

דיווח המיקום האחרון התקבל מהצוללת ב-24 בינואר 1968 בשעה 6:00 בבוקר מדרום לקצה המזרחי של כרתים, והשדר האחרון התקבל ממנה 18 שעות מאוחר יותר. על אף חיפושים נרחבים שנערכו אחריה על ידי אוניות, צוללות וכלי טיס, לא נמצאה הצוללת על פני המים והיא הוכרזה כאבודה. המידע וההערכות על הסיבות לאובדנה לא פורסמו, והפרשה נקבעה כתעלומה וטראומה לאומית.

כשנה לאחר טביעתה התגלה אחד ממצופי החירום של הצוללת בחוף חאן יונס שברצועת עזה. מסקנות שגויות מניתוח ממצאי המצוף ומקום הימצאו הובילו לחיפושים אחריה בחופי מצרים ובים האגאי, ולהאשמות לגבי טיבועה בידי צבאות אויב, בעיקר צבא מצרים, אך אלה לא העלו דבר.

בגמר המלחמה הקרה ניאות האדמירל האמריקאי ג'רמי בורדה, להעמיד את יכולות החיפוש והאיתור במים עמוקים שפותחו על ידי צי ארצות הברית למציאת הצוללת, אולם גם אמצעים אלו לא סייעו באיתור הצוללת. בהמלצת הצי האמריקאי בוצעה התקשרות בין חיל הים לחברת "נאוטיקוס" האמריקאית המתמחה באיתור ומחקר במים עמוקים, החיפושים שבו והתמקדו בקטע הנתיב שבו אבד הקשר עמה. ב-28 במאי 1999, למעלה מ-31 שנים לאחר היעלמותה, נמצאו וזוהו שרידיה של ה"דקר" על קרקעית הים בעומק של כשלושה קילומטרים, על נתיב השיט המתוכנן לחיפה, במרחק של 485 קילומטרים מיעדה של הצוללת. באתר מציאת שרידי הצוללת בוצע באוקטובר 2000 מחקר מקיף, האתר תועד בקפידה וממצאיו נותחו, גשר הפיקוד, מדי אחד מאנשי הצוות, בית מצוף ההצלה וחלקי צוללת נוספים נשלו לצורכי מחקר והנצחה.

שלב אחר שלב

השידור הראשון שלא התקבל מהצוללת היה בשעה 06:00 בבוקר יום חמישי 25 בינואר. כאשר לא התקבל השידור מהדקר עד השעה 08:00, תוגברה ההאזנה אך עדיין לא הוכרז מצב חירום, מכיוון שלצוללות באותה תקופה היו קשיי שידור וקליטה, בייחוד בתנאי מזג אוויר הסוער ששרר בים התיכון בחורף 1968. במהלך אותו יום שודרו קריאות חוזרות ונשנות אל הדקר, גם בתדר אזרחי פתוח, אך ללא מענה. בשעה 12:25 נקלט שידור בתדר, אך לאחר בדיקה התברר כי אינו קשור לדקר.

בבוקר יום שישי 26 בינואר החלו החיפושים אחר הצוללת. נשלח מטוס סטרטוקרוזר של חיל האוויר הישראלי, ואחריו נשלח גם מטוס נורד. הוכרז על מבצע חיפושים בינלאומי, בהנחה ובתקווה שהצוללת אולי לא הצליחה ליצור קשר, ולכן עלתה על פני המים ואולי אף התקרבה לאחד החופים. נעשתה פנייה לבריטים ולצי השישי של ארצות הברית. האמריקאים שלחו ארבע משחתות לאזור, והבריטים שלחו ספינה ומטוס לאזור קפריסין. כל אוניות צי הסוחר הישראלי שהיו בקרבת האזור, הוזעקו לחיפושים. כך גם ספינות חיל הים: הצוללת אח"י לווייתן ושתי ספינות טילים שהיו בדרכן משרבורג לישראל בדיוק באותו זמן. המשחתת אח"י יפו קיצרה את ביקורה בסיציליה ויצאה אף היא לאזור. הצוללת אח"י דולפין הגיעה לכרתים ממערב, נפגשה עם סטי"ל, וקיבלה גזרת חיפוש.

מלחמת ההתשה עם מצרים הייתה באותה עת בעיצומה. חיל הים המצרי לא לקח חלק במאמץ החיפושים הבינלאומי ולא נערכו חיפושים בחופי מצרים. ממשלת מצרים הצהירה בחודש פברואר 1968, כי לכוחותיה המזוינים אין קשר להיעלמות "דקר".

ב-9 בפברואר 1969 הוזעק סגן מפקד בסיס אשדוד, רס"ן שמואל שבח, על ידי הממשל הצבאי בעזה בעקבות דיווח של דייג מקומי על מוקש גדול שנמצא בחוף חאן יונס. אנשי חיל הים הגיעו למקום בשעות הערב וזיהו במרחק 20 מטר מקו המים מצוף נטוי על צידו וחציו קבור בחול. המצוף הוצא מן החול בחפירה ידנית והובא לבסיס אשדוד. לבקשה, בדיעבד מיותרת, שהגיעה ממפקדת חיל הים הוטל המצוף למים ודווח כי הוא אכן צף.

המצוף זוהה על סמך שלטי המתכת שעליו כמצוף האחורי של "דקר". ההתרגשות מקבלת האות מהצוללת האבודה הייתה גדולה. לצוללת דקר היו שני מצופי סימון חירום, קדמי ואחורי, שאוחסנו מחוץ לגוף הלחץ מתחת לסיפון העליון. תפקיד המצופים היה לסמן את מקום הצוללת אם היא על הקרקעית ואינה יכולה לעלות לפני הים. המצוף הוא גליל פח צבוע באדום שבמרכזו מכל אטום ומותקנים בו משדר ומצבר. בעת חירום יכול היה הצוות לשחרר את המצוף, בפעולה ידנית; המצוף היה קשור לצוללת בכבל שאורכו 200 מטרים. בעת השחרור הייתה משתחררת אנטנה הקבועה במצוף, ושחרורה היה מפעיל משדר המכוון לשידור אוטומטי בתדר המוקצה לכל צוללת, ומשדר אותות מצוקה.

לבסיס אשדוד הגיעו קצינים ממטה החיל ולקחו את המצוף לבדיקות בטכניון ובמכון לחקר ימים ואגמים. המכון לחקר ימים ניסו להעריך לפי מקום המצאו של המצוף איזה זרמים בים הובילו אותו לשם ומכאן לשער מאין נפלט מהצוללת ומכאן היכן היא טבעה. במסמך חקירת המצוף שהוגש על ידי החוקרים הייתה מסקנה יחידה ונחרצת שבדיעבד נמצאה שגויה לחלוטין: "דקר" נמצאת מול החוף המצרי, בעומק רדוד מ-326 מטרים ועמוק מ-86 מטרים. המסקנה אף הוצגה על המפה כרצועה באורך של 160 וברוחב 10 מיילים ימיים, לאורך חוף סיני ומצרים, שבה אמורים להימצא שברי ה"דקר".

מסקנת החקירה שהדקר בחוף המצרי התבססה על הממצאים מהמצוף. בדיעבד, ניתן לומר כי המסקנה לא התאימה להערכות ונתונים אחרים שהיו בידי חיל הים.

בוצעו שלוש סדרות חיפושים בחוף המצרי ובהם לא נמצאה ה"דקר". בינתיים התגלו פרטים חדשים על הזרמים במזרח הים התיכון, ולאור המידע החדש הגיע ראש ענף הידרוגרפיה יואב עיטם למסקנה שיש לעשות פסק זמן בחיפושים ולחזור ולבדוק את הממצאים. חלקים מהמצוף שכבר הוצב במוזיאון ההעפלה וחיל הים נשלחו לבדיקות חדשות.

לצורך חיפושי הדקר נרכש ציוד לחיפושים במים רדודים. נסרקו אזורי ים נרחבים בחוף המצרי ובקטע המזרחי של הים האגאי. במקביל, ביוזמת מפקד יחידת האיתור, יוסי כבשני, הוזמנה ב-1984 חברה אמריקאית להציג את יכולתה. נציגים מחברת "Williamson Associates" מסיאטל, הציגו יכולת חיפוש תת-מימי בעומקים שונים. אולם פיקוד חיל הים היה אז שרוי בקונספט החוף המצרי ולא התעניין בהצעת החברה האמריקאית.

חיפושים בים האגאי

ב-16 במרץ 1988 מינה מפקד חיל הים אלוף אברהם בן שושן את תא"ל במילואים הדר קמחי לנהל את המשך החיפושים. קמחי שלל את התרחיש המצרי, בעיקר על בסיס נתוני הזמן והמרחב, ומינויו סימן את סיום הפעילות בחופי מצרים. תשומת הלב הופנתה לאזורים בהם הייתה הצוללת עשויה להימצא במקומות או מסלולי שיט שאינם בניגוד לפקודת ההפלגה.

מבואות הים האגאי מהוים נתיב ים חשוב לישראל, והם נמצאים בתחום המים טריטוריאליים של יוון. במסגרת החוק הבינלאומי ניתנת לכלי שיט זכות המעבר בתום לב במים אלה, אך לא לנקוט בפעילות צבאית. צוללת יכולה לעבור גם היא אך עליה לשוט על פני המים; מצב צלילה אינו נכלל במסגרת "מעבר בתום לב".

רענן הכיר את החוק הבינלאומי והכיר היטב את האזור, ויש להניח שאם הייתה לו כוונה להיכנס לאזור זה היה מודיע על כך. בשל כך, הימצאות "דקר" בקרבת מיצרי הים האגאי הייתה יכולה לנבוע רק מאילוץ, תרחיש שניתנה לו סבירות נמוכה: על פי תרחיש זה "דקר" ניזוקה מסיבה כל שהיא ואיבדה את יכולתה ליצור קשר עם המפקדה. בשל כך פנתה הצוללת לחוף הקרוב ביותר, אך היא לא הצליחה להגיע אליו וטבעה.

בבחירת אזור החיפושים בים האגאי שררה עדיין ההנחה הבסיסית השגויה מדו"ח המדענים שהמצוף היה מחובר כל שנת 1968 לצוללת. בדיקות חדשות שבוצעו לחול שנאסף מפינות המצוף, הראו שהוא מתאים דווקא לים האגאי. קמחי גם שם לב לכך שקו המים בתוך מכל המשדר היה אלכסוני וסבר שזה סימן להימצאות המצוף בתוך הצוללת עצמה.

מפקד חיל הים, האלוף מיכה רם, קיבל את המלצת קמחי לחיפושים, תוך ידיעה שהחיפושים נערכים באזורים בהם הסבירות להמצאות הדקר נמוכה. השלטונות היווניים לא העמידו קשיים, ובאישורם נסרקו חופי כרתים, קסוס, קרפאתוס ורודוס. הסריקות נערכו בקרבת החופים ועד עומק של 350 מטרים, אך לא הניבו תוצאות.

שמועות שהועלו בעיתונות באותה תקופה סיפרו על קריעת רשתות דייגים מול חופי סיני, והועלתה הסברה שהמדובר בשרידי הצוללת. על אף שהסבירות לכך הייתה אפסית, נשלחה ספינת איתור תת-מימי של חיל הים למקום. למרות הפרסום הרב שמשכו לעצמם הדייגים, לא נמצא דבר.

יכולות איתור וחיפוש על קרקעית הים בעומק רב היו באותה תקופה רק בידי האמריקאים. יכולת האיתור התת-מימי הייתה חלק ממרכיבי העוצמה האמריקאית במלחמה הקרה, והם שמרו עליה בסודיות רבה גם בפני בעלי בריתם. המידע על כושר החיפוש האמריקאי במים עמוקים הגיע לישראל באמצע שנות השמונים, ונוצל לחיפוש הדקר רק באמצע שנות התשעים.

כאזור הסביר ביותר לשברי הדקר הוגדר המלבן הגדול ונקרא B. הריבוע המערבי שנקרא A והבליטה הקטנה בצפון C הוגדרו בעדיפות נמוכה יותר. לאור אנומליות מקומיות שנמצאו על ידי הצי האמריקאי

קמחי סיכם את החיפושים בים האגאי ודיווח כי "כל אזורי הסבירות הנמוכה נסרקו ויש לחזור לנתיב ולחפש במים העמוקים". ראש מחלקת מבצעים אל"ם חיים געש שהורה לעשות תחקיר פנימי הגיע למסקנה דומה. ב-1996, מפקד חיל הים עמי איילון העמיד בראש הוועדה את תא"ל מיל גדעון רז, צוללן ותיק שפיקד בעבר על הצוללת אח"י לווייתן. רז עבר יחד עם אברהם ברקאי, סגן מפקד "דקר", את קורס החובלים ואת קורס קציני הצוללות. רז התמקד בחיפושים בלבד; את הפעילות בתחום הציבורי ומול המשפחות ריכז תא"ל במילואים גבי נווה, איש צוללות וראש מספן כוח האדם בעברו.

הצי האמריקני מתגייס לעזרה

רז ואיילון ידעו שאין לחיל הים יכולת איתור בעומק רב, ולשם כך יידרש סיוע מציים אחרים. גדעון רז הכין בקשת סיוע למציאת "דקר" שהועברה דרך נספחי צה"ל לציי ארצות הברית, הולנד, בריטניה ורוסיה. רק הצי האמריקני הגיב ונענה לאתגר.

בנובמבר 1995 תוכננה לאיילון פגישה עם מפקד הצי האמריקני אדמירל ג'רמי בורדה, בה התכוון להעלות, בין יתר הבקשות, גם סיוע לחיפוש ה"דקר". עקב רצח ראש הממשלה יצחק רבין חזר איילון בדחיפות לארץ, והפגישה לא התקיימה. במקומו נפגש נספח חיל הים בארצות הברית, אל"ם חזי משיטה, עם אדמירל בורדה, ובהוראת איילון הציג רק בקשה אחת: סיוע למצוא את שברי "דקר".

הפיקוד על חיל הים עבר לאלוף אלכס טל. באוקטובר 1998 נענה שר הביטחון יצחק מרדכי לפניית משפחות הדקר והכריז על פרס כספי של 300,000 דולרים, למי שיביא נתונים שיסייעו לפתרון התעלומה. הודעת הפרס פורסמה בעיתונים בטורקיה, יוון, קפריסין, צרפת ורוסיה. ועדה בראשות גדעון רז נקבעה כדי לטפל בידיעות שיגיעו ולהמליץ על מתן הפרס. מידע ממשי על ה"דקר" לא הגיע, והסכום שהוצב לא שולם. שולמו סכומים קטנים ליזמים שונים.

פגישה בין אדמירל ג'רמי בורדה למפקד חיל הים אלכס טל התקיימה כאשר הגיע לביקור בישראל. בורדה היה ממוצא יהודי, והוא היחיד שהגיע לתפקיד מפקד הצי האמריקאי CNO מתוך שורות אנשי הצוות ולא כצוער במכללה לקצונה ימית. בשיחה אישית עם מפקד חיל הים סיפר ג'רמי בורדה על שאיפתו לסייע לחיל הים הישראלי, ואלכס טל ביקש לקבל סיוע במציאת "דקר". האדמירל לא הופתע מהבקשה והבטיח להעמיד את הציוד והידע של הצי האמריקני.

אדמירל בורדה הלך לעולמו במאי1996 ולא ראה בתוצאות הוראותיו. הצי האמריקני מילא את ההתחייבות והודיע שניתן יהיה להשתמש בצוללת המחקר הגרעינית של הצי NR1 לפרק זמן מסוים. הצי האמריקני המליץ לחיל הים על מספר חברות שהתמחו בגילוי עצמים בעומק הים, ביניהן חברת נאוטיקוס. לאחר הסידורים הכספיים הקים גדעון רז ועדה מקצועית, אליה צרף את רב חובל אברהם אריאל מצי הסוחר ואת דורון אמיר ויחיאל געש מחיל הים. בעצת אדמירל קרול מצי ארצות הברית, צורפו לוועדה מנהל חברת "נאוטיקוס" דייוויד ג'ורדן והמהנדס הראשי טום דטויילראנשי "נאוטיקוס" שהיו מודעים היטב לכך שתופעת הקריסה כוללת מעיכה וגם פיצוץ, הזימו את המסקנה לגבי הימצאות הדקר במים רדודים. הם העלו את האפשרות שהמצוף ניתק מהצוללת בעת האירוע ביחד עם תוף הכבל שלו. המשקל הכולל איזן את כוח הציפה. המצוף ריחף מתחת לפני המים כשהכבל פרוש. כך נסחף זמן רב בזרמי הים עד שהתוף נתקל בקרקעית ועגן זמנית בקרבת החוף. במצב עגינה הכבל נשחק עד שנקרע לגמרי. המצוף שהשתחרר הגיע לחוף רצועת עזה בו נמצא.

בסיכום הדיון נכתב: באמצעות גישה אנליטית מובנית הגיעה הוועדה למסקנה כי בהסתברות הגבוהה ביותר נמצאים שרידי הדקר על קרקעית הים בעומק רב לאורך נתיבה המקורי המתוכנן – תוצאה שונה ממסקנות שתי הוועדות הקודמות. חלק גדול מראיות המצוף, אשר כיוונו את חשיבת הוועדות הקודמות הועמדו עתה בספק, והוצגו תרחישים חדשים, התומכים באתר הנמצא בעומק רב ושאינם עומדים בסתירה לראיות המצוף.

המשמעות הייתה התמקדות בגזרת חיפוש מצומצמת במרכז השטח שצוין ב"דו"ח אבדן הדקר" על ידי האלוף שלמה אראל, במרץ 1968, כשטח הסביר לחיפוש. עומק הים בגזרה זו כ-3,000 מטרים.

צוללת המחקר NR1 הגיעה לאזור ועסקה בחיפושים במשך כחודש. היות שיכולת הגילוי שלה הייתה מוגבלת עד עומק ים של 1,000 מטרים היא הופנתה לחיפוש בחופי קפריסין ומצרים, אך ללא תוצאות.

שילוב אמצעי הצי האמריקאי לחיפושים בעומק רב ותהליך ההתמקדות שנעשה בחיל הים, לא פורסמו לציבור. חרושת השמועות המשיכה במלוא עוזה. שמועות אלה הגיעו לשיאן בשנות התשעים.

מציאת השברים

בקיץ 1998 הותקן סונאר סורק צד למים עמוקים על ספינה ישראלית, והופעל על ידי יחידה של הצי האמריקני. היחידה סרקה את אזור C וחלק מאזור B, אך לא היו ממצאים. בסוף 1998 הוציא משרד הביטחון מכרז לחברות מסחריות אמריקאיות לביצוע החיפוש במעמקי הים, ובו זכתה חברת נאוטיקוס בשל הסכמתה לדרוש את התמורה רק לאחר הצלחתה במציאת שרידי ה"דקר".

ב-1999 החלו החיפושים. חברת "נאוטיקוס" התארגנה למבצע עם מומחים וציוד, חלקם גם מחברות אחרות, כולל סונאר סורק צד ורובוט תת-מימי מדגם Remora 6000. שתי ספינות גרר מיוחדות נשכרו בקפריסין: הפליינג אנטרפרייז לגרירת הסונאר, והאיאס המצוידת גם במערכת מיקום דינמי (Dynamic positioning) לצורך עבודה עם רובוט הצילום.

התארגנות נעשתה בנמל לימסול, ובתחילת חודש מאי יצאו הספינות לים. לאחר כמה ימים של טיפול בתקלות חשמליות בסונאר, כוונו הספינות על ידי חיל הים לגזרה C הקטנה. לאחר מכן עברו לגזרה B. רוחב התמונה המתקבלת מהמכשיר היה 1,500 מטרים. במהלך הסריקה היה על הסונאר להמצא בגובה 60 מטר מעל הקרקעית. מכיוון שעומק הים במקום הוא כ-3,000 מטרים, היה צורך לפרוש את כבל הגרירה באורך כפול. גרירת הסונאר סורק הצד נעשתה לאיטה, במהירות שבין 1.5 ל-3 קשר. נדרשה זהירות רבה שכן נגיעת הסונר בקרקעית משמעותה אובדן המכשיר. המטרות שהתגלו קיבלו מספר זיהוי והערכה ראשונית, והנתונים שנאגרו במחשב עברו ניתוח נוסף. גזרת החיפוש חולקה ל-16 רצועות כאשר במהלך החיפוש האיטי התגלו נותחו ותויגו 320 מטרות של הסונאר. מתוכן היו 19 מטרות שעליהן הורד רובוט הצילום לזיהוי.

ברצועה האחרונה של החיפוש, חש רס"ן יחיאל געש, קצין חיל הים המלווה, מחויבות לגבי אחד ההדים שהסתמנו על הצג. ספינת החיפושים איתרה אותו בנתיב החוזר וההדים אושרו כשברי אוניה, "אפשרות לצוללת". הרובוט התת-מימי הורד מעל העצם וגילה חלק מגשר צוללת עם שרוול הוצאת הלוחמים מאלומיניום. אחריו התגלה גוף הצוללת עם כיפת הסונאר האופינית לצוללות T. באתר הנמצא במחצית הדרך בין כרתים לבין חיפה אותרו שברי ה"דקר" ב-28 במאי 1999 כשהם מונחים על קרקעית הים בעומק של 2,950 מטר.

השברים נמצאו כ-145 מיילים ימיים מזרחית מהאתר האחרון שדווח. קרוב מאוד לאתר המשוער בו אוכן השידור המקוטע מהמצוף בעת החיפושים. המקום הוא במרכז "השטח הסביר לחיפושים", כפי שהוגדר ב"מסמך אראל" ממרץ 1968. בנתיב הדרומי ביותר במרכז הגזרה הממוקדת לחיפושים שנקבעה בסיעור המוחות ב-1997. חיל הים דרש מכל העוסקים בחיפושים, להימנע ממסירת האתר המדויק בו נמצאו השברים, ונמנע מכך בעצמו.

למחרת זוהו השברים בוודאות באמצעות רובוט צילום תת-מימי, כשייכים ל"דקר". משימת הזיהוי הוטלה, על ידי מפקד חיל הים, על יו"ר וועדת איתור ה"דקר" תא"ל (מיל) גדעון רז, שצירף אליו את מפקדי שייטת הצוללות בעבר, אל"מים (מיל) דורון עמיר ומיכאל קיסרי. יצאו בספינת טילים אל אתר הגילוי. קבוצת המפקדים ראתה את צילומי הרובוט ורז דיווח את השיוך הוודאי של השברים ל"דקר" למפקד חיל הים אלכס טל. מפקד החייל מצידו קיבל את המסקנה והורה על העברת המידע למשפחות צוות ה"דקר".

כלקח מן החוויה הקשה שעברו המשפחות ב-1968, הופעל נוהל שנקבע במספן כוח האדם: לקראת כל חיפוש מונו מספר קצינים וקצינות שהיו בכוננות מיידית להגעה למפקדה. לכל קצין היה דף קשר לקבוצת משפחות. משהוזנקו הקצינים היה עליהם להתייצב במפקדה ולהקריא את הנוסח האחיד שקיבלו לבני המשפחות שברשימתם. תהליך זה בוצע במלואו ביום שישי, י"ג בסיוון תשנ"ט, 28 במאי 1999.

מה קרה לאנשים

גם שאלת הימצאותם של שרידי גופות הצוות נבחנה בקפידה, ולצורך כך פנו נציגי חיל הים לבכירי המומחים בתחום הפתולוגיה בארץ בעולם. לאחר שהתברר כי איכות התעוד התת-ימי איננה מאפשרת תשובה חד משמעיות בנושא שרידי הצוות, ודיעות המומחים חלוקות בנוגע לתנאי הסביבה באזור הטביעה, כמו גם השפעתם על השתמרות השרידים, הוחלט על ביצוע מחקר באתר הטביעה.

לאור הצלחתה באיתור נבחרה חברת "נאוטיקוס" לביצוע המחקר. במהלך סדרה של סקרים נותחו הממצאים הקיימים, נבנתה תוכנית לביצוע המחקר התת-ימי וגובשו האמצעים והנהלים הנדרשים. לצורך ביצוע המשימה שכרה החברה מומחים חיצוניים ובשיתוף עם אנשי חיל הים וותיקי שייטת הצוללות בוצע סיעור מוחות לבחינת מגוון תסריטי הכשל האפשריים. לכל אחד מתסריטים אלו נרשמו ההוכחות הנדרשות כגון מצב מערכות, פקדים, או שסתומים אשר ייתכן וניתן יהיה לזהות באתר. לצורך זיהוי עדויות אלו, ובפרט לצורך איתור שרידי הצוות, אם השתמרו, נדרש מהחברה שיפור משמעותי באיכות הצילום. לאחר שדרוג מערכת התאורה ברובוט הצילום ומעבר לתעוד בפורמט דיגיטלי, סיפקה החברה צילומי ניסיון משביעי רצון ואושרה היציאה למחקר באתר.

באוקטובר 2000 בוצע מחקר באתר טביעת הצוללת שמטרתו הוגדרה על ידי פיקוד חיל הים: ניסיון לאיתור שרידי הצוות, שליית חלקים מהצוללת וביניהם גשר הצוללת, לצורך הנצחה, ביצוע מחקר של תנאי הסביבה באתר, לתמיכה בתוצאות אם לא יאותרו שרידים מהצוות וניסיון לאתר את הסיבה לאובדן הצוללת. המחקר נוהל על ידי חברת "נאוטיקוס", שהעסיקה לצורך המחקר מספר מומחים חיצוניים: המהנדס וחוקר התאונות הימיות רובין ויליאמס מאנגליה, הד"ר מרסלה סורג, אנתרופולוגית ומתמחה בטפונומיה (השתמרות שרידים) ימית מאוניברסיטת מיין, אל"ם ג'ונתן פאוויס, מפקד צוללות בצי הבריטי, ודר' אלכסי איבנוב, אחראי על דגימות קרקע ומים מאוניברסיטת טקסס. הפעילות התת-מימית ועל סיפון הספינה תועדה במלואה על ידי צלם סרטי התעודה דייוויד בראון. הפעלת רובוט הצילום בוצעה על ידי חברת "פיניקס" מסיפון האוניה הקפריסאית EAS EDT.

אל המחקר התלווה צוות ישראלי: אל"ם (מיל) דורון עמיר אשר שירת בצוללות ה-T כקצין טכני והמשיך בשרות כמפקד צוללת מדגם "גל" וכמפקד שייטת הצוללות, רס"ן (מיל.) ד"ר ברק חירות, כימאי ימי מהמכון לחקר הימים והאגמים ומפקד ספינות בט"ש בחיל הים[34] ורס"ן איל ישראלי, קצין טכני, מהנדס ומרכז המחקר מטעם חיל הים.

לאחר התמקמות הספינה באתר הטביעה וביצוע תיעוד ראשוני במשך כיומיים, התקבלה התראה מטאורולוגית על הרעת תנאי מזג האוויר. הוחלט להקדים ולשלות את גשר הצוללת ולהשיט אותו לחיפה. לאחר פעילות מרתונית של כעשרים וארבע שעות נקשר הגשר לכבל, הורם באיטיות אל פני המים והועמס על סיפון הספינה. מספר פריטים נשלו מהים יחד עם שבר הגשר. היו אלה: שני מחווני ג'יירו, ארגז ובו ציוד סיפון וכלי עבודה שהשתמרו היטב. ביניהם ומצפן מגנטי שהיה מותקן בגשר וקרס לחלוטין בעת טביעת הצוללת.

המדים ששרדו

לאחר חזרת הצוות לאתר הטביעה בוצע תעוד מקיף של שרידי הצוללת וסביבתם, בסריקות שבוצעו לא אותרו כל שרידים מהצוות. לצורך תיקוף ממצא זה נלקחו מהאתר דגימות קרקע ומים ונתקבלו נתונים מרגשים שבדקו את תנאי הסביבה. הרגשים מדדו: טמפרטורה, מוליכות חשמלית, מליחות, צפיפות וזרמים. בוצע איתור ומיפוי מפורט של חלקי הצוללת ומיקומם ונבדק מצבן האחרון של מערכות הצוללת. בנוסף נשלו פריטים נוספים מסביבת הצוללת שכללו את בית מצוף ההחלצות, חלקי חילוף ומכלולים אשר ניתקו מגוף הצוללת.

ממצא מיוחד בחשיבותו ובנסיבות השתמרותו הוא חליפת מדי א' ועליה דרגות רב"ט, שנמצאה קבורה למחצה בקרקע כשהיא מקופלת על קולב מתכת ועטופה במעיל סערה ושקית פלסטית שהגנו ואיפשרו השתמרות חלקית. על פי המספר המוטבע על סמל הצוללן, זוהו מדים אלו כשייכים לרב"ט יוסף אלמוג (סוויסה), מכונאי מצוות הדקר. לאחר תהליך שימור הועברו המדים לידי בני משפחתו, ואלה העבירו אותם לתצוגה לקהל במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה.

מסקנות המחקר לגבי סיבה לאי השתמרותם של שרידי הצוות נובעת מפריצת גוף הצוללת ושבירתו שחשפה את השרידים לפעילות ביולוגית, לה נמצאו עדויות בדמות מספר סוגי דגים וסרטנים אשר תועדו באתר, וכן לתנאי הסביבה הכוללים מצב של חוסר רוייה בסידן אשר בשילוב עם טמפרטורה גבוהה יחסית אינם מאפשרים השתמרות עצם לאורך זמן.

על פי הערכה הנזק שאותר במרכז הצוללת, מקורו בקריסה הידרוסטטית בשלושת מדוריה המרכזיים והעיקריים עקב חריגה מעבר לעומק הצלילה המרבי. כתוצאה מקריסת הגוף התנתקו גשר הצוללת וחלקי סיפון אשר שקעו לאורך נתיב שקיעת הצוללת. בשלב זה השתחרר ממקומו גם בית מצוף ההצלה האחורי ושקע כשמצוף הסימון האחורי מתנתק וצף על פני המים.

על פי ניתוח הממצאים באתר, גוף הצוללת הפגוע מהקריסה שקע ופגע בקרקע בחרטום. מעוצמת הפגיעה ניתקו הירכתיים, וסנפיר הצוללת התכופף כלפי צידה הימני עם כל התרנים פרט לפריסקופ ההתקפה, הפריסקופ הקדמי והדק מביניהם, אשר נשאר על עומדו במצב תחתון ורק קצהו התכופף. ההגה הקדמי נמצא בזווית קלה לעליה ואילו ההגה האחורי נמצא בזווית חדה לצלילה, מעבר למגבלת התנועה האפשרית, ככל הנראה עקב פגיעתו בקרקע ובגוף הצוללת.

בחינה של מערכות נוספות, והסתמכות על מצב השסתומים בגשר, הצביעה על כך ש"דקר" הייתה במצב הפלגה בצלילה. מדפי יניקת שינור ופליטת הדיזלים אותרו כשהם סגורים ומאובטחים, אולם שלושה מדפים השייכים למערכת אוורור מצברים נמצאו במצב פתוח ומעידים כי הצוללת הפליגה בעומק פריסקופי, תוך כדי שינור או זמן קצר ביותר לאחר הפסקתו. גוף הצוללת נבחן בקפידה ולא נמצאו בו כל סימנים לפגיעה ממקור חיצוני.

בדו"ח הסופי אותו סיפקה החברה במהלך 2001 נכתב כי "לא ניתן לקבוע שום מסקנה מוצקה ביחס לסיבת הטביעה ורצף האירועים שקדם לה". לגבי אנשי הצוות נכתב כי "קרוב לודאי שכל הגופות אבדו לבלי שוב כבר בעת התאונה או מיד אחריה…"

אז למה היא טבעה?

הלקחים הטכניים והמבצעיים מטביעת ה"דקר" הופקו ואומצו בשלבים מוקדמים ולא השתנו עם מציאת השברים. דו"ח הסיכום של "נאוטיקוס" איפשר לחיל הים לסיים את החיפושים והמחקר מבלי להגדיר במדויק את הגורם לכך. בכך המשיך חיל הים במדיניות שנקט במשך כל השנים, שלא לקבוע עמדה נחרצת בסוגיה זאת, כל עוד אין לו ראייה חותכת לתמוך בה.

גם לאחר מציאת שברי הצוללת וחקירתם, נותרה תעלומת ה"דקר" בלתי פתורה בתודעה הציבורית. הסיבות לטביעה שלא נמסרו מקשות על סגירת התעלומה. דוגמה לכך היא מאמרו של נורמן בן בג'רוזלם פוסט בשנת 2009 שמעלה תאוריות על בעיות בשיפוץ כסיבה לטביעה, אף על פי שהנושא נבדק ונשלל בחקירת השברים ב-2000.

להלן ניתוח הסבירות לתרחישים השונים, על פי הערכת ימאים וצוללנים ותיקים מחיל הים:

פגיעה מכוונת בצוללת – תרחיש שנשלל כי לא נמצאו כל ראיות לפגיעה עוינת כזו.

טביעה עקב בעיה מבנית – תרחיש שנשלל. ממצאי המחקר מצביעים על כך כי האירוע החל כשהצוללת הייתה בצלילה בעומק פריסקופי, רדוד יחסית, בו לא מופעל עומס רב על חוזק המבנה. לאור העובדה כי הצוללת נבחנה בקפדנות בטרם נמסרה לידי חיל הים ועברה צלילות עומק ואימונים אינטנסיביים, הטיעונים על החלשות מבנה הגוף בעקבות הוספת מכלי הצד או החשש מעייפות החומר של גוף הצוללת הוותיקה נשללו.

התנגשות ימית – לא נמצאה ראיה תומכת לתרחיש זה, אך מאידך לא ניתן לשלול אותו לחלוטין. בבדיקה מקרוב של שברי הסנפיר לא נמצא סימן לפגיעה חיצונית; את הנזקים לסנפיר וניתוק מחצית הגשר ניתן לייחס לקריסת גוף הלחץ ולקריסת תא הצוללים שנמצא בקדמת הסנפיר. את התפרקות מסגרת הסיפון והנזקים שנמצאו על המצוף ניתן לייחס להתנגשות, אך ייתכן שמקורם בנזק שנגרם בעת קריסת גוף הצוללת.

חדירת מים מסיבית – תרחיש המופיע בדו"ח הסיכום של נאוטיקוס. לא נמצאה ראיה תומכת ולא הוגדר גורם סביר לתרחיש זה. לא ידוע על צוללת אחרת שניזוקה בצורה כזאת. האפשרות אינה מקובלת כסבירה על ידי אף אחד מהצוללנים הוותיקים שהשתתפו בחקירת המקרה.

תקלה טכנית – עקב קשיי גישה לפנים הצוללת והנזק הרב שנגרם לגוף ולמערכות לא ניתן היה לאתר ראיות חד משמעיות לקיומה של תקלה כזו. לאור מצב המערכות והמכלולים אותם ניתן היה לבחון נותר תרחיש זה בגדר אפשרות סבירה.

לאור ניתוח הסיבות האפשריות עולה כי התרחיש המתקבל ביותר על הדעת לטביעת הצוללת הוא התרחיש הבא:

תנאי האזור: לילה חשוך, גלים בגובה 2.5 עד 4 מטרים. "דקר" הפליגה בעומק פריסקופי, במהירות גבוהה, בשינור ובשילוב ישיר של מנועי הדיזל להנעה. מכ"ם הצוללת לא הופעל, הראייה בפריסקופ מוגבלת לטווח קרוב ורעש מנועי הדיזל הפריע לקליטת הסונאר. בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר, כאשר מרבית אנשי הצוות בשנתם, גילתה הצוללת כלי שיט בטווח קרוב. התגובה הייתה ירידה מיידית לעומק ביטחון. הפעולה דרשה מעבר משינור ותנועה במנועי הדיזל, לצלילה מלאה במנועי חשמל. השינוי התבצע במהירות, תוך כדי ירידה, למיטב יכולתם של אנשי משמרת ההיגוי. נראה שההתנגשות עם האנייה הקרבה נמנעה, אולם בתנופתה הצוללת המשיכה לרדת. הצוות לא הצליח לאזן את הצוללת ולייצבה בעומק הביטחון; תוך זמן קצר מאוד, עברה "דקר" את עומק הקריסה (כ־200 מטר), והתרסקה.

למרות השכיחות הרבה יחסית של מקרי התנגשות בצוללות. לדעת המעורבים בחקירה התרחיש הסביר ביותר לסיבת הטביעה של אח"י דקר הוא "תקלה טכנית שהביאה לאובדן השליטה בצוללת".

לאות ולזיכרון

פעולות זיכרון רבות נעשו מאז טביעתה ומציאתה של הצוללת בכל רחבי ישראל. אתר הזיכרון הראשי הוא אנדרטת הצוללת אח"י דקר, שנמצאת בגן הנעדרים בהר הרצל. ליד אנדרטה זו נערכים טקסי הזיכרון השנתיים. לאחר מציאת שברי הצוללת הוצבו באנדרטה חלקי צוללת שנשלו מהים: בית מצוף ההצלה ואחד מעוקבי הג'יירו מגשר הצוללת.

גשר הפיקוד של הדקר אשר נמשה מהים מוצג במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה, והוא בולט לעין העוברים בכביש הכניסה לעיר מכיוון דרום. במוזיאון מוצגת חליפת המדים שנמשתה מאתר הטביעה ושרידים נוספים.

ברחוב גליקסון בנתניה קיים ביה"כ מרכזי לשבי לוב ארצה, ביה"כ נקרא "בית כנסת קדושי אח"י דקר". בחיפה נבנה ב 2003 מעלה להולכי רגל המוביל מפתח מוזיאון ההעפלה וחיל הים בשדרות ההגנה, לגשר בתחילת דרך אלנבי. בהמלצת המוזיאון החליטה ועדת השמות של עירית חיפה לקרוא בשם "מדרגות מעלה דקר". חדי עין ספרו במעלה 69 מדרגות ככמות הנספים. המוזר הוא שהמתכננים, משרד אדריכלי נוף, לא קישר בין מספר המדרגות לאח"י דקר, כי לא היה מודע למספר הנספים בה. התכנון נעשה לפי התקינה ולא יוחסה חשיבות למספר המדרגות.

גם בבית הקברות הצבאי בחיפה מוצבת מצבת אבן המוקדשת לזכר 69 הנספים בצוללת דקר.

ארגון הצוללנים בדימוס בבריטניה הציב שלט המודיע על מציאת הדקר על לוח הזיכרון בבית הקברות של העדה הקתולית בעיר פאפוס בקפריסין.

ב-2009 הוצב דגם מתכת של הצוללת באורך 2.7 מטרים, בליבה של גינה ציבורית בגבעת שמואל. האתר הוקם לזכרו של תושב היישוב אלי קדוש שהיה בין חללי הצוללת. על חרטום שבר הצוללת בעומק הים הציבה חברת נאוטיקוס לוחית עליה נחרטו המילים "לא נשכחתם".

ביישובים אילת, רעננה, ירושלים, תל אביב, נתניה, הרצליה וקדימה-צורן קיימים רחובות הנקראים ע"ש "אח"י דקר". בעיר חיפה קיים רחוב בשם "הצוללת דקר".

בקריית מוצקין הוקמה כיכר מרכזית ובה הנצחה של זכר חללי ה"דקר" באמצעות מזרקה, היוצרת בפעולתה מראה המזכיר מבנה צוללת. בקריית ים הוצבה אנדרטה ל"דקר", צוותה ומפקדה. בפתח תקווה הוקם גן לזכר חללי הצוללת, הנקרא "גן אח"י דקר". הגשר של מחלף ראשון לציון נקרא על ידי עיריית ראשון לציון "גשר דקר", לזכר צוות הצוללת. מסעדת דקר בבית שמש בכיכר המרכזית של העיר הוותיקה, בנויה בצורת צוללת ובתוכה תיעוד על טביעת הצוללת ובמיוחד על השף של הצוללת אברהם עטרי.

תגובה אחת
  1. באזור כפר המכביה ברמת גן קיים רחוב בשם אח"י דקר

השארת תגובה