וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ • מבוא מודיעים

משפחות שנותרו ללא קורת גג וחפצים, קרובי משפחה שמגיעים להושיט יד ובית הכנסת המרכזי שניצל מהלהבות • בעל הפלאפל המפורסם שעבר בית בית, הנער שנותר עם הגיטרה ואביו שהתבשר את הבשורה המרה במהלך הריקודים בציון רשב"י

עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

ריח החריכה, שקט, צבע שחור ואנשים מחויכים – אלו הם הדברים הראשונים שאנחנו רואים בכניסה למושב מבוא מודיעים. "כשהגעתי לפה לראשונה אחרי השריפה, זה היה נראה לי כמו אחרי מלחמה", משתף אותנו תושב. תיאור שאינו רחוק כלל ממה שאנו רואים בעיניים. השרב שבסוף השבוע הקודם, גרם לדליקות ענק בכמה מוקדים בארץ והלהבות הרסו את כל שנתקלו בדרכם. תושבי קיבוץ הראל, לא יכלו להיכנס לביתם גם אחרי שהלהבות כבו, בגלל הימצאות חומרים מסוכנים. אבל הנזק המשמעותי ביותר נגרם למושב מבוא מודיעים. מושב יפה ומטופח, רוב התושבים דתיים והוא נמצא בחבל מודיעין.

הגענו השבוע למושב ובכניסה מקבל אותנו משה, תושב מחויך זונח אותנו לרגע על מנת לעודד תושב אחר: "למה אתה לא מחייך? רק טוב יכול לצאת מזה. אתה תבנה בית חדש, יפה ונוצץ. הייתה לי וויזה ישנה ומקומטת ועכשיו עשיתי וויזה חדשה..", הוא אומר לשכנו ומעלה אצלו חיוך. רק כ-7 בתים מתוך 50 לא נשרפו ובנוסף בית הכנסת המרכזי שנשאר שלכם לחלוטין. משה מסביר לנו כי גם הבתים שלא נשרפו, אינם ראויים לשמש למגורים, כיוון שרוב התשתיות נהרסו לחלוטין. אין חשמל, מים, ביוב וגז. כלום.

הוא לוקח אותנו לביתו, שם אנחנו שומעים אישה עונה לבת משפחתה בהומור "הכל פה פח", כשזאת שאלה אותה איכן היא יכולה לזרוק דבר מה. אנחנו משוחחים עם משה ליד ביתו ואחותו יוצאת מביתו עם חיוך ענק: "דאגתי לאלבומים, תראה מה זה, הם נשארו שלמים. לפחות זיכרונות יש לנו", היא אומרת בצהלה, כאילו לא איבדה את ביתה וכל תכולתו כמעט.

משה, יהודי מבוגר, משפיע בישיבת תקוע ובעלים של הפלאפל המפורסם במושב מבוא מודיעים, מאמין כתמיד: "אין לי כלום, אבל הכל מאת השם. יש לי הזדמנות לרכוש דברים חדשים ולחדש את הבית ולפתוח עתיד חדש", הוא אומר באופטימיות. "מי אנחנו שנבכה כשב"ה אין אבדות בנפש". אומרת אחותו בחיוך. היא מובילה אותנו לביתו של הרב שלמה קרליבך שהיה תושב המקום ובתוך הבית אנחנו רואים מחזה קשה מאוד של ספרי קודש שרופים, וגם הטייפ ממנו היה שומע הרב מוזיקה.

במענה לשאלה מאיפה הם מקבלים את האופטימיות, עונה משה תשובה שאינה מובנת מאליה: "בשבת לפני השריפה היה לנו אירוע משפחתי והתקשרתי לקצין ביטחון שישים עין על דוכן הפלאפל ועל הבית שלא יבואו גנבים. השבת, אחרי השריפה, לא היה מה לגנוב. אז רק ירדו לי דאגות. תראה איזה יופי. כוח יש לי? אני יכול לייצר! המשפחה באה ועוזרת, אנשים באים ושואלים מה צריך, עם ישראל זה עם נפלא, אני אומר באופן כללי. אני לא יכול לספור כמה אנשים פנו אליי".

בנוסף, הוא ראש 'צח"י' (צוות חירום יישובי), הוא ראה את השריפה לפני כולם ודאג לעדכן את בני המושב כי השריפה מתקרבת אל המושב. בהמשך, יחד עם ילדיו, עבר מדירה לדירה ובדק שאף אחד לא נותר במקום. כך, ממקור ראשון, התנהל המבצע מבחינתם: "שמע סיפור, ביום חמישי (יום השריפה א.צ.) ישבתי עם הילדים לאכול ארוחת צהרים, בדרך כלל אני בפלאפל בשעה הזאת – אני מגיע מהישיבה, מוריד את הבגדים של הישיבה, ולובש בגדי פלאפל. אבל ביום חמישי אני עם הילדים. הבן שלי פתאום אומר לי, 'אבא, יש עשן בחוץ'. יצאתי לראות ומיד התקשרתי לכיבוי אש ואמרתי להם שאני רואה שריפה דרומית ליישוב. הם אומרים לי 'אל תדאג, זה תחת שליטה'. אמרו לי שלא צריך לעשות פינוי. אני לא הרגשתי טוב עם זה, שלחתי הודעה לתושבים שיש שריפה ושיתכוננו לפינוי. במקביל התקשרתי לאחראי ביטחון כדי שנהיה מתואמים. חמש דקות אחרי זה אנחנו מקבלים הודעת פינוי. לקחתי את הילדים, אמרתי להם לעלות לפלאפל (בכניסה ליישוב, כלומר מקום בטוח). יש לי בן בכיתה ט', אמרתי לו אתה עובר עכשיו בית בית מוודא שאין אף אחד בפנים. תפסתי עוד בחור מפה, ביקשתי ממנו סיוע בחלק נוסף של היישוב שיבדוק שכולם יצאו. במקביל גם אני עברתי על חלק נוסף מהבתים. הייתה פה אישה מוגבלת שלא יכלה לצאת לבד, אז כמובן שעזרתי לה לצאת אבל היא אמרה שהיא לא יכולה להשאיר את הכלב בבית, אמרתי לה 'אל תדאגי גם את הכלב נוציא', איך שאני יוצא, אני רואה כלבן של המשטרה, אמרתי לו 'בוא אני צריך אותך פה, קח את הכלב'. בשלב הזה הלהבות כבר תפסו בחלק הראשון של המושב". בחצות באותו היום, הוא חזר ליישוב ואסף את כל הנשקים מהבתים מחשש לביזה – כל זה בעוד האש אוחזת בחלקים מהמושב.

אחותו של משה מוסיפה לנו אנקדוטה מטלטלת: "ביום חמישי מישהו שלח לי הודעה ושאל אם הכל בסדר במשפחה, לא ידעתי עדיין על השריפה והתהפכה לי הבטן. לא ידעתי כלום וזה מוזר שמישהו שואל פתאום. ואז קיבלתי הודעה מאחותי שכתבה שהייתה שריפה וכולם בסדר ב"ה. בבת אחת ירד לי הלחץ", היא אומרת בחיוך. לשאלה למה היא מחייכת היא משיבה "כי זה מגניב. תראה הקב"ה מכלה את זעמו על עצים ואבנים ואף אחד לא נפגע. אתה יודע איזה נס שזה? בית הכנסת נשאר שלם לחלוטין, אז למה שלא נחייך? הקדוש ברוך הוא היה עם התושבים כל רגע".

אנחנו ממשיכים בסיור במושב, ברחובות אין כמעט נפש חיה. מפעם לפעם רואים אנשים שהגיעו לאמוד את הנזק. על דלת בית שנשרף כליל, תלוי שלט מפויח ועליו רשום 'לכאן נכנסים רק בשמחה', אך הבית ריק לחלוטין ורק שחור משחור. אישה נוספת ברחוב מסבירה בנימוס שמאוד קשה לה נפשית להתראיין עכשיו, היא נכנסת לבית שלה שידע ימים ירוקים בהרבה. קצת הירוק שנשאר בכל מיני מקומות, רק מלמד אותנו כמה יפה היה המקום קודם לכן. משה אומר שלצערו לא כל בני המושב קל להם והם אופטימיים, לכן היה חשוב להיות כולם באותו מקום. כל בני המושב נמצאים כעת ביישוב יד בנימין שבנחל שורק ואין להם מושג לאן ימשיכו משם. על פי הערכות במושב, ייקח 4-5 שנים עד שהמושב יחזור לקדמותו.

הערכה כעת כי מדובר בהצתות מכוונות, כיוון שעל פי העדויות היו כמה מוקדי שריפה מסביב למושב, באותו זמן, מה שמלמד שמישהו ניסה להצית את האש. במידה ואכן כך ומדובר באירוע לאומני, הרי שהתושבים יקבלו פיצויים מהמדינה. עד אז, הישראלי היפה דואג לסייע לתושבים.

ביער ליד מבוא מודיעים, אפשר לראות אוהל קטן ולצדו שטח מפויח נרחב. עד סוף השבוע הקודם, הייתה שם החווה של שמעון שלג, אב לשישה שבנה במו ידיו את ביתו ואת החווה. 16 שנה הוא כבר גר באמצע היער, מנותק מאזור מגורים מיושב. לצד חווה חקלאית והבית בו גידל את ילדיו, הוא בנה בית כנסת ממש לאחרונה. בפסח האחרון התקיימה בו התפילה הראשונה. ספר תורה שקיבל מאבי אשתו, נשרף לחלוטין. האותיות נמחקו בחום הגדול ולא נותר אלא לקבור אותו. "עשינו קריעה", משתף דוד חי בנו בכורו. לשמעון נשרף גם היבול שכלל לימונים, תאנים, עצי זית, תפוזים, רימונים.

"אני נמצא על הציון של רבי שמעון בר יוחי", הוא משתף על הרגע בו נודע לו דבר השריפה. "אני מקבל תמונה ומבין שיש אש באזור שלי. אין מה להתפלל זו תפילת שווא, אז לא התפללתי. הלכתי, רקדתי שמחתי ולפנות בוקר, ראיתי מה שראיתי…"

מביתו נשארה רק יציקה קטנה, החממות שלו נשרפו לחלוטין כמו גם בית הכנסת שלא נשאר ממנו זכר ומרכז אורחים שהוא הפעיל במקום, הותיר עכשיו כמה כלי חרס וכמה שלדי מכשירים. המקום שהיה בנוי לתלפיות, נמחק לחלוטין. כשהגענו, כבר הספיקו לפנות חלק מפסולת השריפה, אבל ללא ספק כאשר הרב שלג הגיע לשם, הוא ראה חורבן של ממש. הדבר הראשון עליו חשב שמעון שלג, "איך אני יכול לקבל את הדין באהבה. כי מהשם הכל טוב. ו'רחמיו על כל מעשיו'". מאוד קשה לו ועצוב על פי מה שהוא מספר, אבל הוא מקבל את הדין באהבה. "רציתי להישאר באמונה. כל הזמן אמרתי לעצמי מה שיהיה יהיה. ואני אני מגיע לפה ומתחיל לעכל. אני פתאום נזכר בכל הדברים שהיו לי: היה לי יומן שמגיל קטן כתבתי בו כל הזמן והוא נשרף". הוא מספר שביום שישי בבוקר ירדה לו דמעה ראשונה כאשר ראה את הילדים שלו חסרי אונים.

אנחנו מדברים על רקע ביתו הרחב והוא מספר לנו כי הייתה לו משיכה לטבע כל הזמן ורק לפני 16 שנה, בגיל 23, הוא הצליח להגשים את החלום לחיות מחוץ ליישוב. בעוד אנחנו מדברים, ילדיו בגילאים מתבגרים, נמצאים כל העת בסביבה וניכר שהם חיים את השטח היטב. "מזל שיש להם אמונה", אומר שמעון שלג.

בעוד אנחנו מדברים, מגיעה אישה עם שני ילדיה הקטנים גדעון ויואב מהיישוב תקוע, הם באו בכדי לסייע למשפחה: "לנו יש גמ"ח בגדים גדול בירושלים שנקרא 'בוטיק החסד עזרה למרים' ואנחנו מכירים את בת שבע (אשתו של שמעון שלג) מהילדות. אני מכירה את המשפחה, כואב הלב ואנחנו מנסים לעזור במה שאפשר, אז גייסתי את הילדים ואת בעלי ובאנו".

בעוד היא משוחחת איתנו, בעלה הלך לחפש קרטונים בכדי למיין דברים שמפוזרים באוהל שמאחסן את חפציהם. בנוסף הם הביאו אבטיחים וכמה דברי מתיקה ואנו מבינים שזה רק חלק מהסיוע שנוטלים בהם חלק בעלי לב רחב. בת שבע שלג מגיעה לכמה דקות, מביאה כמה חפצים ולוקחת חלק. אין לה זמן לשיחה, וממש בקצרה היא מוסיפה לנו: "זעקנו לה' מזמור לתודה. פשוט עמדנו ואמרנו הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו. קשה, אבל השם מחדש לנו. אני לא אבכה! יש רגעי משבר אבל אנחנו חזקים. השם לא הפקיר אותו. הוא בחר להשאיר לנו כמה כלים שנוכל להתחיל מחדש".

בצד האוהל, יושב דוד חי, הבן הבכור של שמעון ובת שבע שביום שלישי השבוע חגג יום הולדת 18. הוא לא שם לב להמולה סביבו. הוא יושב ומנגן בגיטרה. "הכי חסר לי המכתבים ותמונות שלנו מפעם והלכו לי כלי נגינה. זה כלים שבניתי לעצמי וכלים מהמזרח שאי אפשר לקנות אותם. המזל שהגיטרה שאני מנגן בה כעת הייתה איתי במירון", הוא אומר עם חצי חיוך.

"מה שקרה, הכבאים החליטו שהם לא מצילים חוות, אלא מתמקדים ביישובים באזור, אז אולי חבל שלא היינו פה. אבל מצד שני, טוב שלא היינו כאן כי אבא שלי לא היה עוזב את החווה גם אם היא נשרפת והוא היה עולה באש. הוא היה נלחם". דוד חי היה רק בן שנתיים כשאביו החליט לעזוב את תחום המושב ולעבור אל הטבע. למעשה, הוא העביר שם את כל ילדותו ואילו אחיו ממש נולדו למציאות הזאת. הוא למד בבית ספר באזור וכל פעם בחורף היה מתבייש להיכנס לכיתה מכוסה בוץ וקינא בחבריו שלומדים באזורים מיושבים. "פתאום כשגדלתי, אמרתי לעצמי שאני לעולם לא אעזוב את הטבע, הכי כיף פה".

סיכום המבצע

במשך שעות ארוכות ובטמפרטורות גבוהות שנבעו ממזג האויר, רוחות והשריפות עצמן, נלחמו לוחמי האש בסיוע מתנדבים, קק"ל ורט"ג בעשרות רבות של מוקדי אש בו זמנית. טייסת הכיבוי פעלה בסבבי הטלת חומרי כיבוי רציפים, בסיוע מסוקי מ"י ומטוסים זרים.

מבצע "אש חמה" במספרים:

41 שעות לחימה רציפה.

1023 שריפות בשטחים פתוחים (אירוע חדש כל 2 דקות)

3,400 דונם משטחי קק"ל נשרפו.

4,540 דונם משטחי רט"ג נשרפו.

40 בתים נשרפו במבוא מודיעים,

10 בתים נשרפו  בקיבוץ הראל.

13 לוחמי אש נפגעו קל.

120 גיחות, 80 שעות טיסה.

9 כלי טיס מחמש מדינות (מצרים, קפריסין, יוון, קרואטיה ואיטליה).

1312 לוחמי אש באירועים השונים.

כל 12 מטוסי הכיבוי הישראלי פעלו.

492 רכבי כבאות באירועים.

307 מתנדבי הכבאות השתתפו

תעודת זהות: מבוא מודיעים

מְבוֹא מוֹדִיעִים הוא מושב דתי המשתייך למועצה האזורית חבל מודיעין. המושב שוכן בסמוך ליער בן שמן על כביש 443 בין מחלף בן שמן לבין העיר מודיעין-מכבים-רעות. המושב הוקם בשנת 1964 ונחנך בטקס חגיגי ב-29 בנובמבר 1964. הוא הוקם על ידי גרעין נח"ל שהשתייך לתנועת הנוער "עזרא" ואוזרח ב-28 באוגוסט 1967. הוא ננטש בשנת 1970 כשהגרעין המיישב עבר למקום הקבע מבוא חורון. המקום יושב מחדש באמצע שנות ה-70.

ליישוב הצטרפו הרב שלמה קרליבך וחסידיו, רובם עולים מארצות הברית. ב-1975 הוחלף שמו של המושב מ"מבוא מודיעים" ל"מאור מודיעים" לציון שמו של רבי מאיר קאליש, האדמו"ר מאמשינוב, שהרב קרליבך היה חסידו הנאמן (אך שם זה לא התקבל בוועדת השמות הממשלתית ולכן נשאר רק שם האגודה השיתופית). הרב קרליבך שהה רוב השנה בארצות הברית, אך החזיק בית במושב ושהה בו תקופה מסוימת כל שנה. בתקופה זו היו עולים לרגל אלפי מעריציו בעיקר לשבתות. רבים היו ישנים בשקי שינה בכיכר המרכזית של המושב.

הרב קרליבך היה עורך לימוד ותפילת "קבלת שבת" במשך מספר שעות, ולאחריה סעודת שבת עוד כמה שעות עד לפנות בוקר, וכך במשך כל השבת מלווה בשירה משולבת בהרצאות וסיפורי חסידים. עדיין ניצב בחצר בית הכנסת הציורי כיסא חצוב בסלע, סמוך למקום בו ישב קרליבך בשבת בין תפילת שחרית למוסף. רבים ממעריצי קרליבך באים למושב לחזות בבית הכנסת שלו, ובממשיכי דרכו החיים במושב.

השארת תגובה