ליברמן לקח את החרדים כבני ערובה

אפשר לטעון מכאן ועד להודעה חדשה שהחסידים פספסו בעבר את הרכבת, אך בלתי אפשרי להתכחש לעובדה שהנהג הקטר איווט סטה מהמסילה ודרס את הנוסעים החרדים שנזרקו מהקרון

גפני פרוש וליברמן
גפני פרוש וליברמן
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

כשעל פניו הבעה זחוחה של מי שיודע לפניי ולפנים את נפש שותפיו הטבעיים לכאורה, נכנס ליברמן לישיבת סיעת ישראל ביתנו – כשהוא מתמוגג מכל דקה. בדרך למשכן הכנסת הוא נהנה לשמוע איך הפרשנים הפוליטיים שהספידו אותו אך לפני חודש ימים כמי שלא יעבור את אחוז החסימה, שוברים את הראש כדי לנתח את מהלכיו המפתיעים.

במשך למעלה משני עשורים דבקה בליברמן סטיגמה של פוליטיקאי בלתי צפוי שפועל על פי גחמה, אך למעשה מדובר במלאכת מחשבת של בניית תדמית הבריון של השכונה. ביום שבו נתניהו גרם לו לעזוב את לשכת מנכ"ל משרד רה"מ אי שם בסוף שנות התשעים, הוא נשבע לעצמו ששנית לא ייתן לאחרים – ובראשם נתניהו – לקבוע את גורלו. מאז ועד היום, במשך שני עשורים, איווט מפתיע בכל פעם את הפרשנים והחברים. בסיבוב הנוכחי, ההשתאות גדולה יותר מכל הסבבים הקודמים. לא בגלל אלמנט ההפתעה, אלא בשל גודל התעוזה. כדבר הזה עוד לא היה.

שישה עשר חברי כנסת חרדים שכבר תפרו חליפות ומינו עוזרים – מצאו עצמם נעים ונדים בין תקווה לייאוש, בין חושך לאור. כמו בסיפור החסידי הנוגה על הדב המרקד, הם הפכו ללוליינים בעל כורחם בקרקס מולדבי שמנהל מי שצלח אך בקושי את אחוז החסימה. בעוד רגע של שפל, אחרי שליברמן שם ללעג וקלס את ההסכמה החרדית חסרת התקדים לפשרה על יעדים וסנקציות שייקבעו בהחלטת ממשלה – אי אפשר היה להימנע מלהזכיר נשכחות, מעבר שאינו כה רחוק.

ערב הבחירות לעיריית ירושלים – נתפס אחד מחברי-הכנסת החרדים שהורקדו השבוע בקרקס של איווט, כשהוא ממתיק סוד עם שני עיתונאים חרדים (הח"מ היה אחד מהם. את השני, הקוראים הנאמנים כבר מכירים). הח"כ הבכיר שנחשב לאחד ממובילי התמיכה במשה ליאון לראשות העירייה – זימן את שותפי הסוד לחדרו כדי לחדד את הנרטיב של המפלגה. על כשרותו של האיש משה לא הייתה שאלה לרגע. במעשיו לאורך השנים, האיש הוכיח את עצמו כבן בריתם של החרדים – כפי שגם נראה בבירור במהלך החודשים מאז נבחר לראשות העיר.

השאלה היחידה שריחפה בחלל האוויר הייתה, מדוע לתמוך בחובש כיפה סרוגה ולא במועמד שכיפתו שחורה. בשלב הזה הנמיך הח"כ את קולו ולאט לאוזננו: "הגיוס, הגיוס. אני סומך עליכם שלא תוציאו מילה כי האחריות מחייבת. יש לנו הבנות שקטות עם ליברמן וחבל להתגרות בו בעניין הזה של ירושלים ולהרוס הכל". האחריות שחייבה לשתוק בשעתו, מחייבת לפרסם את הדברים כיום. שיקולים נוספים, גלויים ולא נסתרים, הניעו את דגל התורה וש"ס לתמוך בליאון – במהלך שצלח במבחן התוצאה, אך בימים בהם הפייק הופך לחדשות והספין לכותרות ראשיות, גם חשיפת פיסת אמת נסתרת היא אופציה חדשותית.

על לקיחת החרדים כבני ערובה במאבקו של איווט בראש הממשלה עוד ידובר, אך לפני כן אי אפשר להימנע מכך שבסביבתו הקרובה של ליברמן טענו כל העת כי הוא את שלו עשה. איווט כך הוסבר, ובמידה רבה של צדק, פרע את חשבון התמיכה בליאון בעצם הגשת הצעת חוק מידתית שדוחה את הקץ בשש שנים תמימות. ההצעה, הם שבים ומזכירים כיום, תואמה מאחורי הקלעים מול חלק מחברי הכנסת החרדים. לא מול כולם, אגב, כפי שנחשף כאן בשעתו. ואולי גם כאן טמון המוקש, שמתפוצץ תחת רגלינו בטיימינג הגרוע מכל.

סרבנות חוק הגיוס וחוסר הנכונות להכיל פשרה – אפיינה בשעתו דווקא את האגף החסידי ולא את לשכתו של איווט. ייאמר ברורות: בעיקרי טענותיו של איווט יש ממש. הצעת החוק של משרד הביטחון הייתה מתונה בהרבה מהצפי הראשוני של החרדים. דברים ברוח זו נשמעו בעבר מפורשות כמעט מכל חברי הכנסת החרדים, גם באגף החסידי.

ובאותה נשימה טרופה, התעקשותו של איווט כיום שלא לשנות פסיק מהחוק – סותרת את הדברים המפורשים שנשמעו בעבר בלשכתו והובאו כאן בשם אומרם (בי"ס לפוליטיקה, 17.10.18 "נעימה חסידית בלחן ליטאי"). בסביבתו הקרובה ביותר של ליברמן הובעה נכונות עקרונית לשינויים בנוסח הצעת לוין-אטיאס שהונחה השבוע על השולחן וזכתה לאישורה המאוחר של המועצת החסידית. ההסבר שניתן בשעתו לפשר העובדה שליברמן נמנע מהכרזה פומבית על נכונותו לפשרה היה, שהאיש חושש להתפשר ואחר כך לחטוף מקלחת קרה מהמועצת החסידית שתתמיד בסירובה.

החתום מעלה מעולם לא נחשד בשנאת ליברמן, אם כבר להיפך, אך בשבוע שכזה אי אפשר להימנע מלהביא את הדברים כהווייתם. אפשר לטעון מכאן ועד להודעה חדשה שהחסידים פספסו את הרכבת בשלהי הקדנציה הקודמת, אך בלתי אפשרי להתכחש לעובדה שהנהג הקטר איווט סטה מהמסילה ודרס את הנוסעים החרדים שנזרקו מהקרון. כביכול לא עלה יחד עמם באותה תחנת מוצא של רכבת ירושלים – מרובת התקלות.

שלום בית

האיש שאך תמול שלשום שיחר לפתחם של רבני ירושלים ובא בחצרותיהם של גדולי בני ברק, מטיח בוץ ורפש בציבור החרדי וזאת דווקא בתקופה בה נדמה היה לרגע שהאנטי-חרדיות יצאה מהאופנה. שום תירוץ שבעולם לא מצדיק את ההשתלחות של האיש בציבור החרדי והפיכתו למוקצה מחמת גיוס. ממי שיוצא ובא בחצרות רבנים ואדמו״רים מצופה לכל הפחות שלא ליידות בנו בליסטראות כבדות משקל, בהתאם לאמרה המיוחסת לבעל החתם סופר, שביקש כי הכרת הטוב כלפיו תתבטא בכך שישליכו עליו אבנים קטנות ולא גדולות.

בצד חשבון הרפש שצריך להיעשות עם איווט, אי אפשר להימנע מחשבון נפש פנימי ובפרט לנוכח הכתובת שהייתה על הקיר, בו נכנסנו חזיתית – עם הראש. לא מדובר בוויכוח בין גדולי ישראל עליו כבר אמרו חז״ל: אלו ואלו דברי אלוקים חיים. באותו עניין, הרי שהוכחות שבועיות לנצחיות מימרות חכמינו, לא חסרות. בסופ״ש האחרון שיגר ראש ישיבת אור ישראל הגר״י רוזן מכתב אישי לכ״ק מרן האדמו״ר מגור, במסגרתו ביקש ראש הישיבה הליטאי את סליחת הגערר-רב׳ה לנוכח הדלפת שיחה אישית, סילופה והשמעתה ברבים, תוך פגיעה בכבודו של כ״ק האדמו״ר מגור שליט"א (למי שחצה את גיל הארבעים, המשפט מן הסתם זכור מנאומו הראשון של משה גפני בכנס היסוד של דגל התורה).

זהות המדליף שסרח – ידועה. בשיחה עצמה הושתלו כביכול שאלות שנועדו להשיג שתי מטרות. האחת, להעצים את תחושת הפגיעה באדמו"רים. השנייה, לנסות לטשטש באותה פעולה את זהות הצד השני לשיחה (המטרה הראשונה הושגה, השנייה נכשלה). למרות שמדובר בשיחה אישית שחלקים ממנה הודלפו וסולפו, לא נחה דעתו של ראש הישיבה, כמחנך ומרביץ תורה, עד שישב שבעה נקיים וניסח מכתב אישי לכ״ק מרן האדמו״ר מגור שנכללו בו התנצלות ובקשת סליחה.

קדמה למהלך הבעת מחאה של סגן השר ליצמן, כחסיד המגן על רבו מכל פגיעה. לזכותו של ליצמן ייאמר שהוא ברר את מילותיו ובחר להביע מחאה בשפה ברורה אך מכבדת, גם את בעל המימרא. הצעד הבא היה של ראש הישיבה שעשה מעשה והתיישב לכתוב מכתב בהיר בסגנונו ובמטרתו, כמיטב המסורת של שיעורי הגר"י רוזן בהיכל הישיבה.

כך יצא שנשיא מועצת גדולי התורה החסידית השוהה בימים אלה ביישוב בית חלקיה לא הגיע לכינוס מועצת גדולי התורה, אך התכנס במעונו וקרא את מכתבו האישי של ראש הישיבה הליטאי שביקש את סליחתו. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם ותחושת האחידות המגזרית באה השבוע לשיאה כשהמועצת האגודאית אימצה את נוסחת אטיאס שהתקבלה זה מכבר על דעת חברי המועצות של דגל התורה וש״ס. לאיווט שביקש לסכסך בדבריו בין מועצות גדולי וחכמי התורה צריך לומר השבוע: די להסתה ולהצתה. הפסק להסית ברחוב החילוני וחדל מניסיונך להצית אש בצמרות העצים של ההנהגה הרוחנית החרדית.

 חזו חזו

על השיח ושיג שבין תלמידי החכמים שתואר כאן בשעתו בהרחבה, מיותר להכביר מילים במדור שהגדרתו פוליטית ולא תורנית. בכל מה שנוגע להיבט הפוליטי, לעומת זאת, מותר ואף צריך לבוא חשבון ולבחון את ח״כינו על פי מבחן התוצאה. התחזיות הפוליטיות שהשמיעו כמה מחברי הכנסת החרדים, לפני קצת פחות משנה, הובאו בין השאר במסגרת מדור זה – וראוי לבחון אותן בפרספקטיבה של אחרי בחירות (ואולי, נכון יותר לומר: שבין בחירות קודמות לבחירות חדשות. הקוראים במהלך יום רביעי הגורלי, מן הסתם יהיו קצת יותר חכמים).

עמדתם הבלתי רשמית של ראשי הישיבות שהתכנסו בשעתו בביתו של הגרמ״ה הירש הייתה כי מוטב להביא לכך שהצעת החוק של משרד הביטחון תעבור בקולותיהם של ח״כי יש עתיד – בה בשעה שח״כינו האמיצים יימנעו, ישגיחו מחלונות היציע ויציצו מחרכי מסדרונות המליאה, כפי שאכן עשו בקריאה ראשונה.

מנגד,ֿ התראיין כאן בשעתו סגן השר פרוש והשמיע תחזית שונה. "אני מתקשה להבין את הבהלה שאוחזת בכמה מהחברים", צוטט כאן פרוש בשעתו (בי"ס לפוליטיקה, 21.11.18). כשסגן שר החינוך נשאל האם דחיית הקץ לא תביא עלינו עתיד שחור יותר, הוא ענה כהאי לישנא: "השבתי בשעתו לגאון רבי משה הלל הירש ששאל מה המהלך שלנו בחוק הגיוס, ואמרתי: הרי את מה שיש לנו – כבר יש לנו, אז למה למהר ולרוץ להעביר חוק כזה בלי שום שינוי בשנת בחירות? למה לא לנסות למשוך זמן עד אחרי הבחירות הקרובות? במקרה הכי גרוע החוק יישאר כפי שהוא, אבל בתחילת הקדנציה תהיה לנו אפשרות לנסות ולהכליל בו כמה שינויים לטובה".

לפני שפונים לח״כ מאיר פרוש בבקשת מענה מחודשת, ראוי להטות את האוזן להסבר שהשמיע אחד מראשי הישיבות שהיה בשעתו באותה עצה. ״יש הבדל גדול״, הוא הסביר השבוע, ״בין המצב שהיה בשעתו כאשר הקואליציה התפרקה והיה ברור שאנו מוכנים לכך שהצעת החוק תעבור תחת מחאה הצהרתית, אך רק בדיעבד ובלי תמיכה שלנו, לבין המצב כיום כאשר מצפים מאיתנו להיכנס לממשלה חדשה על דעת כך שנתמוך בחוק ובכך בעצם ניתן לגיטימציה חרדית לקביעת יעדים קשיחים בחקיקה, לכתחילה ולא בדיעבד״.

הפלפול הישיבתי שמתקבל על לבם ודעתם של שוחרי התורה בוגרי הישיבות העיוניות, לא קונה אחיזה אצל החברים האגודאים. כשפרוש שב ונשאל השבוע מה הוא מסביר לנוכח התחזית האופטימית – שהפכה למציאות סגרירית, הוא חזר עם תשובה. ״מה שאמרתי שיקרה – קרה", השיב פרוש והסביר, "הרי גם כיום ניתן להעביר את אותה הצעת חוק של ליברמן, אם רק היינו מסכימים להעביר אותה ללא שינויים. אבל זו בדיוק הבעיה וכיום הבעייתיות הזאת גם לא שנויה במחלוקת. ברור לכולם שמדובר בהצעה רעה שאי אפשר לקבל אותה כלשונה וחייבים להכליל בה שינויים כפי שהורו מועצות גדולי וחכמי התורה מכל העדות והחוגים״. ואם כך נראית התחזית האופטימית בהתממשותה, כיצד ניראה כשיתגשם לו התרחיש הרע?

תגובה אחת
  1. ליברמן כפוליטיקאי בעל חושים חדים מזהה את התחושות של בוחריו הפוטנציאליים. הכעס נגד החרדים קיים ומבעבע בקרב החילוניים גם אם לפיד הנמיך את הלהבות משיקוליו. על כן ליברמן אינו מסית אלא מנסה לנצל את המצב לזנב בבוחרי לפיד. זוהי הפוליטיקה. ואולם אנחנו החרדים צריכים לעשות חשבון נפש כיצד לקרב לבבות ולחבר את הפילוג בינינו לבין החילוניים.

השארת תגובה