חופש הביטוי מול חופש לשם הטוב

עוד אמיר לוינשטיין
עוד אמיר לוינשטיין

חזרתי הביתה לאחר עוד יום מפרך בעבודה, בקשתי  מבת זוגתי שתאפשר לי לצפות בשקט בטלוויזיה לפחות לשעה אחת.

בהעדר חשק זפזפתי  באמצעות השלט עד שהגעתי לתוכנית " סאטירה ללא גבולות ומעצורים", בתחילת התוכנית צפתי בשקופית שמסבירה היטב שמדובר בתכנית סאטירה ונא להתנהג בהתאם.

צפתי בתכנית, תכנית שהמבקרים הגדירו  אותה כתכנית מעמיקה בעלת תכנים סאטיריים יוצאי דופן.

במהלך התכנית, מנחה התכנית "רומז " שראש ממשלה, לא פחות מאדם שניתן להגדירו כרמאי מהסוג הנחות ביותר, גנב ומעל הכל אדם שפוגע בביטחון המדינה בשל בצע כסף.

מבלי להביע דעה נחרצת כלפי ראש הממשלה , לא הבנתי כיצד יתכן שבתכנית טלוויזיה, מתאפשר אמירות שעדיין לא מגובות בראיות עובדתיות. האם בשם הסאטירה נפרצו כל הסכרים?

המשכתי  לצפות בתכנית ובמקביל  דמיוני החל להפליג למחוזות אחרים. האונה הספקנית של מוחי לא קיבלה את הצורך שלי להיות מעין שבוי טלוויזיה והחלה ליצור מעין מסך עשן באמצעות שאלות לגבי התפתחות הסאטירה לעומת התפתחות לשון הרע  .

האונה הספקנית החלה להעלות תהיות  שנוגעות לסאטירה , צפו שאלות כגון: האם בשם חופש הביטוי מותר לפגוע בראש ממשלה מכהן? האם בשם חופש הביטוי מותר להאשים ראש ממשלה באשמות שלא הוכחו? האם חזקת החפות לא חלה בתכנית סאטירה? האם זכותו של אדם לשמור על שמו הטוב עוד בטרם נחרץ דינו בבית המשפט? איפה קו הגבול –  מהיכן מסתיים חופש ביטוי ומתחיל חופש השיסוי?

האונה הספקנית החלה במקביל להשיב שמצד אחד אסור להלבין אדם ברבים, אז מדוע באצטלה של תוכנית בידור, נפרצו כל הסכרים? מדוע תכנית בידור נהנית מהגנה חוקית שבעולם מקביל אחר מחוץ לתכנית , הם היו חשופים לתביעה פלילית ואזרחית כאחד.

האונה הספקנית לא הרפתה ואילצה אותי לבצע יחד עמה מעין סיעור מוחות. התחלתי לחשוב על הסיבות מדוע סאטירה מתקיימת לצד הזכות לשם טוב מדוע מדובר בעקרונות יסוד כחלק מהשיטה הדמוקרטית בה אנו חיים. סאטירה לצד חופש הביטוי חייב להיות כמו כלים שלובים. בהשאלה מעולם הרפואה הזכות לשם טוב והזכות לייצור צריכים להגיע לרמה של איזון הומסטאזיס.. בהעדר איזון הגוף לא ממשיך לתפקד בצורה תקינה.

נסתי לתרץ את הצורך בחופש ביטוי רחב ככל האפשר, מהטעם שהריבון  רוצה לעודד מצד אחד חופש ביטוי, חופש שמטרתו לאפשר חופש יצירה,  גם באמצעות לעג, הגזמה  לא מידתית גם במחיר אישי של הקורא/הצופה.

האמירה ההומוריסטית  נועדה  ליצור מעין "שוק רעיונות חופשי ",להוביל  לשינוי מחשבתי ,להוציא את הקורא /המתבונן לחשב מחשבותיו מחדש, להזיז  לו את הגבינה ולו במקצת. תפקיד האמירה בכתב או בע"פ היא לגרום לקרוא לחשוב מחדש האם יש מקום לשינוי מחשבתי  ולעיתים אף לשינוי תודעתי.

על מנת ליצור שינוי מחשבתי  או תודעתי או שניהם יחד, צריך מרחב פעולה, צריך לאפשר חופש יצירה ולא שיתוק מחשבתי. שיתוק יכול  להגיע  למשל עקב אימה משפטית. הפחד מתביעה יכול לגרום ליוצר/ לבעל דעה להחריש את דעותיו.

האם הקורא לא יכול להתעלם מהעטיפה החיצונית, האמצעי בה דעת יוצר מועברת לקורא ולהתייחס רק לתוכן? מדובר בשאלות שאין להן מענה חד משמעי.

השאלות שצריכות  להישאל כל פעם מחדש, איפה עובר קו הגבול? האם האמירה  צריכה להיות ראויה להיות חוסה  בצל חופש הביטוי או שמא מדובר באמירה שכל מהותה לרמוס  לבזות  אדם מסוים, בדרך לאותה פריצת דרך מחשבתית. האם הקורא התמים/השבוי צריך לאפשר בשם חופש הביטוי מרווח פעולה רחב ליוצר?

התמודדות אם אותן שאלות שקשורות למרחב פעולה תקשורתי,  שנוגעות ללשון הרע, צריכה להיות בכמה מישורים במקביל. ראשית במישור המוסרי– כל אדם חייב שיחזיק ברשותו מצפן מוסרי. זהו המסנן הראשוני והמידי . מה שלא נחשב כראוי בעיני הקורא עליו להימנע  מלקבל   את אותה אמירה. העובדה שאמירה מסוימת כשרה מבחינה משפטית לא הופכת את זה ראויה למאכל אדם מבחינה אתית.

במקביל צריך להיות גם  מצפן חוקי בעת שהגבולות נפרצו ללא הכר ללא סיבה מוצדקת ובעיקר בהעדר כל תשתית עובדתית לאותה אמירה. החוק צריך להיכנס לפעולה.

המצפן החוקי בחקיקה ובפסיקה בדומה למצפן המוסרי תלוי תקופה. מה שנחשב מוסרי וראוי היום , אסור בתכלית האיסור שיהיה נכון גם בעתיד. הסתכלות בפרספקטיבה לאחור כדי לשפוט את אותה תקופה עלומה אינה נכונה וגורמת בעיקר לעיוותים מחשבתיים ולתוצאה בלתי צודקת.

עיון בפסיקת בתי המשפט בישראל לאורך השנים מלמדת, שקו הגבול אינו מוחלט, אינו ברור דיו, מצד אחד בית המשפט  לרוב מאפשר חופש ביטוי  על פני הזכות לשם טוב, כל עוד התכנית הסאטירית, לא חצתה קו אדום, כל עוד התכנית לא  מעבירה תכנים שקריים שהן כביכול בכסות של תכנית סאטירה ,אזי במצב זה יוצרי התכנית יהיו חשופים לתביעה בהתאם לחוק לשון הרע.

תכנית הומוריסטית, יכולה להתפרש  בבית המשפט כפגיעה בכבוד אדם  ללא סיבה נראית לעין ובאותה מידה יכולה להתקבל בסלחנות יתרה כחלק מפולקלור תרבותי. הגבול בין תביעה שתתקבל  לתביעה שתדחה היא לעיתים הבדל דק מדק.

פולקלור תרבותי , מחשבה נוספת על עובדות, סלחנות ,מבט משעשע לעובדות עד כדי עיוות המציאות, כמו כל דבר בחיים צריך לדעת לבחור את המלחמות הנכונות . חייכתי והעברתי לערוץ הספורט.

הכותב עו"ד אמיר לוינשטיין,  בעל תואר שני במשפטים מתעסק בדיני נזיקין וביטוח.

http://www.rashlanutlawyer.co.il

טלפון: 03-5250484

השארת תגובה