שמאל דוחה וימין מקרבת

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

התנא רבי מאיר בעל הנס היה דורש בכל ליל שבת בבית הכנסת שעל יד חמי טבריה. האולם היה מלא גברים וגם אישה אחת שבאה להקשיב לדרשה. פעם האריך רבי מאיר בדבריו ואותה אישה איחרה לשוב הביתה. היא נכנסה כשהנר כבר כבה וחושך שרר בבית. בעלה כעס ותבע לדעת איפה הייתה. "הייתי בדרשה של חכם אחד", אמרה. הבעל התרגז ונשבע שהוא אוסר עליה להיכנס הביתה עד שתירק בפניו של הדרשן. האישה ההמומה הלכה לבית הוריה ולא הייתה יכולה לשוב לביתה.

שמע רבי מאיר והוציא שמועה בעיר שהוא חולה בדלקת עיניים ומחפש מישהו שיודע לרפא את העין. באותם ימים היו רפואות כאלו שטפילו בעין בעזרת רוק. אמרו חברותיה של האישה שתלך לרבי מאיר ותגיד שהיא יודעת לרפא את העין וכך תוכל לחזור לבעלה. הלכה לרבי מאיר אבל נבהלה ממנו ולא ידעה מה לומר. אמר לה: "אל תחששי, תירקי בעין שלי שבע פעמים, ותחזרי לבעלך ותאמרי: אתה ציווית אותי לירוק פעם אחת, אני ירקתי שבע פעמים".

התלמידים נדהמו ואמרו: רבי, מוטב היה לקשור את הבעל אל העמוד ולהכות אותו עד שהוא מתרצה לאשתו. אמר להם: מוטב לאדם לוותר על כבודו ובלבד להביא שלום בית בין איש לאשתו.

מטבע הלשון בו מתארים חיים זוגיים אידיאליים, מושלמים, הוא הביטוי "שלום בית". זה בית ששורר בו השלום. איננו נוקטים בביטויים פופולריים כמו 'אהבה' או 'קשר', אלא דווקא מוצאים את שיא החיבור בקיומו של ה"שלום" בין בני הזוג.

עדות חזקה לחשיבותו הקריטית של השלום, אנו מוצאים בפרשת השבוע, בחוקותי. זאת פרשת הברכות והקללות בה מבטיחה התורה גמול על קיום או הפרת המצוות. התורה מפרטת את כל הברכות החשובות בכל תחומי החיים – בריאות, פרנסה, שפע וביטחון – ואולם המדרש אומר כי ברכה אחת חשובה מכולן וכשהיא אינה קיימת – דבר אינו שווה.

וכפי המופיע בפרשתנו ויקרא כו: אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו … ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו … ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם: ונתתי שלום בארץ – רש"י: שמא תאמרו הרי מאכל הרי משתה [ואיננו צריכים עוד, הנה] אם אין שלום אין כלום ולכן נאמר אחרי הכל 'ונתתי שלום בארץ', שהשלום שקול כנגד הכל. וכן אומר (ישעיהו מה) 'עושה שלום ובורא את הכל'.

מדרש אחר מציין כי כך נוהגים בתפילת שמונה עשרה ובברכת הכוהנים, הברכה האחרונה והחשובה מכל אלו שלפניה היא ברכת השלום.

ילקוט שמעוני נשא: חביב השלום שכל סיומן של הברכות [בתפילת שמונה עשרה] הוא בשלום ["שים שלום טובה וברכה … המברך את עמו ישראל בשלום … עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו"]. ואף ברכת כהנים חותמת "וישם לך שלום", ללמדך שאין הברכות מועילות אא"כ שלום עמהן.

וכאן עולה השאלה מהו אותו "שלום" מיוחל?  מדוע התכונה החשובה ביותר היא שלום ולא אהבה?

אנחנו רגילים לתאר "שלום" כמצב של אי לוחמה, ואולם המפרשים מציינים שאין זה נכון. נשים לב שלאחר שהתורה הבטיחה "וישבתם לבטח בארצכם", היא מוסיפה פסוק חדש ונפרד: "ונתתי שלום בארץ". ולכאורה מהי ברכת ה"שלום" לאחר שאין מלחמה? כך רואים גם בברכת הנישואים שמאחלים לחתן והכלה: "אהבה ואחווה שלום ורעות", ומשמע שהשלום הוא מעלה אחרת מהאהבה.

אומר על כך האור החיים: צריך לדעת למה הוצרך לומר זה [ונתתי שלום בארץ] אחר שכבר אמר וישבתם לבטח?

שאלה נוספת הקשורה לימים הללו והיא תכניס אותנו ישירות לעניין: אנחנו נמצאים בתוך התקופה המיוחדת של "ספירת העומר", וידוע שלפי תורת הסוד, ימי הספירה הם תקופת טיפול במערכת הרגשית שלנו כהכנה למתן תורה. שבע שבועות הספירה מייצגים את שבע "ספירות" הנפש, שבע התכונות הרגשיות הבסיסיות: חסד (התקרבות), גבורה (התכנסות), תפארת (פעולה מושכלת מהראש), נצח (עקשנות), הוד (ענווה), יסוד (התקשרות) ומלכות (מימוש הרגשות במעשה בפועל).

בנוסף לשבע התכונות הראשיות, כל אחת מהן כלולה מכל השבע האחרות, ולכן בכל ערב מימי השבוע מתמקדים בספירה הראשית ובתת המידה שלה, וכך בוחנים את כל רבדי הנפש.

וכמופיע בשער הכוונות [רבי חיים ויטאל] פו,א: טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל השבע ספירות, והמשל בזה: בשבוע הראשון יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו'.

וכאן עולה שאלה מעניינת ביחס לתת המידות הללו: מה משמעות התכללות הספירות? "גבורה שבחסד" או "חסד שבגבורה"? הרי אלו הפכים גמורים – "חסד" הוא התקרבות ו"גבורה" היא התרחקות. חסד היא מידתו של אברהם אבינו שלא היה יכול לשבת בביתו אחרי הברית, משום שלא היו אורחים על יד שולחנו, ואילו "גבורה" היא המידה ההפוכה בתכלית, מידתו של יצחק אבינו שהיה "עולה קדושה", ספון בביתו בארץ ישראל וחש מיאוס מכל ההבל של העולם הזה, עד שהתעוור מעשן נשות עשו. אז איך שתי הספירות הללו נפגשות יחדיו?

החשיבה החסידית מוצאת בנקודה הזו את הבסיס להבנת כל השאלות שהעלינו: כיצד חיים עם דעה שונה?  ואיפה מגשימים את התכללות הספירות בכל רבדי החיים?

נפתח עם סיפור היסטורי מהגמרא: נשוב אלפיים שנה אחורה, אל הימים שקודם החורבן השני. ירושלים נקרעה במלחמות היהודים הפנימיות, בין הצדוקים והפרושים, וינאי המלך צידד בצדוקים. יהושע בן פרחיה, נשיא הסנהדרין, הצליח לברוח ברגע האחרון מירושלים והתחבא במצרים. הוא שהה שם תקופה ארוכה כשאיש אינו יודע היכן הוא מסתתר, חוץ מתלמיד אחד נאמן וצמוד אליו.

יום אחד הגיע מסר מירושלים כי המלך התפייס והוא רוצה שהם ישובו בחזרה. הם יצאו לדרך ובלילה עצרו לנוח בפונדק דרכים. בעלת הפונדק התמסרה לתת להם הרגשה טובה והרב ציין באזני תלמידו: "כמה יפה אכסניה זו". התלמיד חשב שהרב מדבר על יופייה של האישה ואמר: "רבי, עיניה טרוטות" [עיניה מכוערות]. יהושע בן פרחיה נדהם מהרמה רוחנית של תלמידו הנאמן ודחה אותו. התלמיד בא למחרת וביקש סליחה, אך יהושע בן פרחיה סירב לסלוח לו. כך נדחה מפני הרב, עד שמסיימת הגמרא ואומרת: "הלך וזקף לבינה והשתחווה לה". לפי דעות שונות, התלמיד הזה הוא "ישו הנוצרי" שהלך והקים את הנצרות, אותה קבוצה שהרגה ורצחה בנו יותר מכל עם אחר בהיסטוריה.

וכאן מגיעה הגמרא למסקנה מיוחדת במינה:

סנהדרין קז: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת … ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו בשתי ידיים.

זאת נוסחה מרתקת: יהושע בן פרחיה לא היה אמור למחול לתלמידו וגם לא להעניש אותו, תמורת זאת היה עליו לפעול בשתי ידיים מקבילות: גם להעניש אותו וגם אחר כך למחול לו. וזאת תובנה כבירה: לכל אדם יש אופי אישי שמאפיין אותו, חסד או גבורה וכו', ובאופן טבעי הוא מגיב בהתאם לאופי שלו. וכאן המסר הגדול הוא שאין תגובה אחת שהיא הנכונה, אין אמת בלעדית אחת, הדרך הנכונה היא גם זה וגם זה: השילוב בין שתי התגובות.

הקב"ה ברא את העולם בכוחות שלובים: גם בחכמה וגם בבינה, גם בחסד וגם בגבורה, גם בהשפעה וגם בקבלה. ולכן הדרך הנכונה למצות את כל רבדי החיים ולהתמודד איתם נכון היא להתעלות מעל האופי האישי שהוא חד ממדי ולשלב בין כל התכונות כולן. להפעיל תוקף כדי לטפל ברע, ומנגד, לחבק ולהעצים כדי לרומם את הטוב.

האדמו"ר הקודם מליובאוויטש מעניק לכך דוגמה חזקה: מעשה במחנך דגול בשם רבי ניסן, הוא הצליח מאוד בהשפעה על תלמידיו, אך כפי שקורה לפעמים, דווקא בתוך ביתו הוא נכשל. הבן שלו, יצחק שאול, סבל ממידות רעות. פעם שמע רבי ניסן כיצד בנו מתעלל בבעלי החיים בחצר. הוא קרא לו הביתה ואמר כי עליו לחוש בעצמו את הכאב שהוא גורם לבעלי החיים ולכן הוא יכה אותו. הבן הכאוב יצא מהבית בוכה וכשחזר פנימה, ראה מחזה מדהים: אביו ישב על יד השולחן והתייפח בבכי. האב כאב את העובדה שנאלץ להכות את בנו. דווקא המראה הזה זעזע את הבן וגרם לו לתקן את עצמו:

השילוב של האבא בין הכעס וההענשה ובין הרחמים והאהבה העמוקים על הילד.

על דרך זה הרמב"ם פוסק  (סנהדרין ט): "סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחילה ואמרו כולם חייב – הרי זה פטור, עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו וירבו המחייבים – ואז יהרג". כלומר, אם דיון מתחיל בהסכמה פה אחד להרשיע את הנאשם – אי אפשר להרשיע אותו. רק אם הדיון נפתח בחילוקי דעות ואחר כך נוצרה הסכמה או רוב – ניתן להרשיע אותו.

והתמיהה עצומה: עד שיהודים מסכימים על משהו – מדוע מבטלים אותה?

ישנו הסבר בספר "מדרש שמואל" על אבות, שכתב רבי שמואל די אוזידא, מתלמידי האר"י: בלי וויכוח אי אפשר להגיע לחקר האמת. דעה שונה היא לא טרגדיה, היא לא מעידה שאתה טועה, אלא מציגה כיוון מחשבה נוסף ומפרה את הדיון. לכל אדם יש את הגישה הטבעית שלו דרכה הוא רואה את העולם, ואולם המחלוקת מגדילה את המבט. היא הופכת אותך ליותר גדול ממה שאתה לבדך.

אדם שמקשיב לעצמו, נשאר עם אותו הידע, בעוד שמי שמקשיב לאחרים – נפתח לעולמות חדשים.

הגישה נושאת כמובן משמעות אדירה בכל תחומי החיים:

א. בלימוד התורה: ידוע הסיפור (בבא מציעא פה) בה ריש לקיש עזב את הישיבה ורבי יוחנן התקשה להתנחם אחריו. הוא אמר שריש לקיש היה מקשה 24 קושיות על כל דבר שהוא אמר ואין לו תחליף ללמידה כזו. זאת היא אומנות הלמידה, ההבנה שהאדם נבנה מהדעה ההפוכה.

ב. בחינוך ילדים: הארכנו בעבר בכך שמכל שלוש האבות, היחיד שהצליח בצורה מושלמת בחינוך הילדים היה יעקב אבינו. "מטתו שלמה" וכל 12 ילדיו התכנסו להיפרד ממנו לפני הסתלקותו. ההסבר הוא שיעקב אבינו הוא מדת התפארת ולכן חינך את ילדיו בשני הקווים גם יחד: בברכות שנתן לילדיו לפני הסתלקותו, הוא גם גילה קפידה כלפי הילדים הגדולים שהיו זקוקים למוסר, וגם חיבק את הילדים הצעירים שהיו ראויים לחיבוק. יתירה מכך: גם כשהקפיד בברכתו על הגדולים, הוא קילל רק את המעשים הרעים שלהם ולא אותם עצמם, כפי שהארכנו בזמנו.

ג. בזוגיות: נאמר בתורה "עזר כנגדו", וידוע ההסבר כי האישה היא "עזר" במה שהיא נגדו. היא עוזרת לו בכך שהיא שונה ורואה דברים אחרת, וכך מתוך שיתוף הפעולה מגיעים לעמק השווה.

איך מיישמים את זה בתכל'ס? הנה עצה פשוטה:

כאשר אומרים "עושה שלום במרומיו", פוסעים שלושה צעדים אחורה. אומרים הדרשנים שכדי לעשות שלום צריך מעט לצמצם את הגישה שלך… הלכה למעשה זה אומר להקשיב, פשוט להקשיב לזולת כשהוא מדבר ולא לענות עד שהוא מסיים. במהלך השתיקה הארוכה, לא נכון רק לחכות עד שהוא יסיים, אלא להיכנס לתוך הראש לו ולהבין את עומק כוונתו.

ונסיים: האדמו"ר המהר"ש, הרביעי לבית חב"ד, נהג לקבל חסידים לפגישות יחידות ולייעץ בעניינים שונים. פעם יצא הרבי מחדרו בעיצומו של ליל פגישות כזה כשהוא מזיע ובגדיו רטובים ממאמץ. זה היה מפתיע, משום שמזג האוויר היה צונן, והרבי בסך הכול ישב והקשיב. הרבי הסביר לבני ביתו: "בכל פעם שנכנס אליי אדם, אני פושט כביכול את הבגדים שלי ולובש את בגדיו של הדובר. אינני מקשיב לו מבחוץ, אלא מנסה להגיע אל עומק חווית ה'אני' שלו כדי לקלוט את התחושות.. וזה בהחלט מאמץ אינטנסיבי להתפשט ולהתלבש כל כך הרבה פעמים…".

השארת תגובה