ריקודים בבית העלמין?

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

גברת מילדרדר הונור הייתה מורה ותיקה לפסנתר בעיר דה מוין במדינת אייווה. ערב אחד דפק על דלת ביתה ילד בן 11, קראו לו רובי, וביקש להירשם לשיעורים במוסיקה. אמו המתינה לו ברכב ולא נכנסה אתו לבית המורה. רובי סיפר שאמו חד-הורית והוא חולם שהיא תשמע אותו מנגן.

גברת הונור הסכימה לקבל אותו, אבל מהר מאוד התחרטה. רובי היה חסר רגישות מוסיקלית, הוא לא תפש את המקצבים ולא היה רגיש לטונים. היא הייתה מוותרת עליו ברצון, אבל רובי לא נתן לה. הוא התמיד והתקדם בהדרגה כשכל הזמן הוא חוזר על משפט אחד: "אולי אימא שלי תשמע אותי מנגן". יום אחד הפסיק רובי לבוא לשיעורים והיא שמחה בסתר לבה. בגיל המתבגר שלה, לא הייתה לה סבלנות לתלמידים מהסוג שלו.

כעבור זמן ערכה המורה קונצרט לכל ההורים ושלחה הזמנה לביתו של רובי. הוא החזיר לה טלפון והתנצל שאמו מאוד חולה ולכן לא הופיע בזמן האחרון לשיעורים, אבל הוא כן רוצה להשתתף בקונצרט. "אני מבטיח להתאמן ואת תראי שיהיה בסדר".

הגיע הערב הגדול, ההופעה עברה נהדר ואז הגיע תורו של רובי. בגדיו היו מקומטים, שערו מדובלל והחלו לחישות בקהל: "למה אימא שלו לא הלבישה אותו לערב החגיגי"? רובי התיישב מול הפסנתר ודממה השתררה בקהל. נשמה חדשה התעברה בו. הוא ניגן את הקונצ'רטו מס. 21 של מוצארט וזה היה נפלא. אצבעותיו נעו באלגנטיות על הפסנתר והן רקדו בעליזות לצליליו של המלחין האגדי. אחרי שש וחצי דקות הוא סיים בקרשנדו קולני והקהל הגיב בתשואות.

רובי הביישן לקח את המיקרופון וביקש לומר משהו: "חברים, אימא שלי הייתה חרשת, היא מעולם לא שמעה אותי, אבל קיננה בי תקווה שיום אחד היא תתחיל לשמוע ולהאזין לנגינה שלי. לפני כמה חודשים היא חלתה במחלה הנוראה ולפני מספר ימים היא נפטרה. בחייה היא לא שמעה אותי מנגן, אבל פתאום הבנתי שהערב היא בפעם הראשונה תוכל לשמוע אותי, אז התאמצתי לעשות את זה מיוחד…"

הסיפור האמיתי הזה שפורסם בארה"ב, מספר על המרחקים שהאדם לא יכול לעבור אותם. עם כל הטכנולוגיה המדעית איננו מצליחים להתקרב אל השמש. העין האנושית אינה מסוגלת לראות אור כזה. עם כל ההתפתחות המדעית איננו מסוגלים לראות בעין קרני רנטגן או גלי ווי-פיי, יש גבול מה הכלים האנושיים מסגולים לחוות. וכל שכן שזה כך במובן הרוחני: ממשה רבנו עד ימי רבי שמעון בר יוחאי, איש לא עסק ברבים ב"מה שמופלא ממך", באותם עולמות עליונים ונסתרים שנשגבים מדעתנו. לא עסקו ברבים בסוגיית ה"צמצום האלוקי", בעולמות העליונים – אצילות ובריאה וכו', ובכל סדר ההשתלשלות בין הקב"ה והעולם הזה.

בדור בו אנשים לא יוצאים מהבית ועושים הכול מהטלפון, קרוב לחצי מיליון בני אדם יעזבו הכול בליל חמישי הקרוב ויעלו למירון. הם יטלטלו כל הלילה בדרכים, ייקחו סיכון שמערך התחבורה יתמוטט והם לא ישובו לעבודה עד למחרת בצהריים, ובכל זאת הם מטפסים בהתרגשות להר מירון ושם רוקדים ושרים כל הלילה עם תזמורת הכליזמרים ליד ציון רשב"י.

וזה דבר מדהים: מעגלי ריקודים בבית קברות?! חגיגה ביום בו רשב"י עזב את העולם והשאיר אותנו לאנחות?! האם מישהו העלה בדעתו לרקוד על יד הקבר של אבא או סבא שלו?! מה כל כך שמח לנו? מבחינה הלכתית, יום פטירה ("יארצייט") הוא יום רציני וקודר ולא חגיגת ריקודים. בכל בית כנסת ישנם "יהודים של יארצייט": יהודים שלא פוקדים את בית הכנסת בכל השנה, אבל ביארצייט של ההורים הם חובשים כיפה ומתייצבים ביראת כבוד עם מעט לחיים ומזונות.

אז מה החגיגה שתיערך בשבוע הבא, ביום פטירת רשב"י? ועוד על מקום קברו?

יתירה מכך: רבי חיים ויטאל מביא בספר "שער הכוונות" סיפור מבהיל אודות גודל השמחה על יד קבר רשב"י ביום זה. רבו, האר"י הקדוש, נהג לאסוף את התלמידים בערב ל"ג בעומר וללכת מצפת למירון, והיו שוהים שלושה ימים על יד ציון רשב"י. פעם קרא האר"י לאחד מתלמידיו בשם רבי אברהם הלוי ואמר: "ראיתי את רשב"י עומד על יד הציון שלו ואומר בהקפדה כי כיון שרבי אברהם אמר נוסח נחמה ביום השמחה שלי, לכן הוא יראה בקרוב ב'נחמה'".

אותו תלמיד, רבי אברהם הלוי, נהג לומר מדי יום בשיברון לב את תפילת "נחם", אותה אומרים במנחת תשעה באב ומתחננים על בנין ירושלים. וכך נהג גם באותו יום שהיה על ציון רשב"י. ואולם רבי שמעון הקפיד על כך שאמר נוסח של צער ונחמה ביום השמחה שלו, ולכן עונשו יהיה שיצטרך בקרוב לנחמה. ואכן אחרי תקופה קצרה אירע (ל"ע ול"ע) אסון נורא במשפחתו ובנו הקטן נפטר.

וכלום לא מובן כאן: מה הבעיה לומר נוסח נחמה ביארצייט על יד מקום הקבר? אם לא מתאים לומר תפילת תחנונים ביום כזה ובמקום כזה – מתי כן לומר אותה?

ההסבר המקובל הוא, שרשב"י עצמו היה זה שביקש לשמוח ביום פטירתו. בסוף ספר הזוהר ישנו מאמר שנקרא "אדרא זוטא" והוא מתאר את רגעי הפטירה הנשגבים של רשב"י. בעוד שהזוהר בכללו מכונה "אדרא רבה" – התכנסות גדולה, משום שספר הזוהר נלמד עם רשב"י בחבורה של עשרה חכמים, ביום פטירתו התאספו שבעה תלמידים מובחרים וזו הייתה "אדרא זוטא" – התכנסות קטנה.

כבר מהבוקר ליהטה אש סביב הבית ורשב"י שכב במיטה כשפניו להבים. הוא מלמל כי כל חייו בעולם היו להתקשר עם הקב"ה ועכשיו הוא הגיע לתכלית הדבקות וההתעצמות עם השכינה. בלשונו: "כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא, בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה".

בתוך הדברים אמר רשב"י: "שמעו קלא, עולו אתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון". שמעו את הקול ובואו והתאספו לשמחת ההילולא – שמחת החתונה – של רבי שמעון. בואו לשמוח ביום שרבי שמעון זוכה לחצות את המחיצות ולהגיע להתמזגות מוחלטת עם השכינה, כמו שמחת החתונה שיוצרת אחדות גמורה בין החתן והכלה. וכיון שרשב"י עצמו ביקש לשמוח אתו, לכן כולנו מקיימים את מצוותו וחוגגים את שמחת המדרגות העליונות שהשיג רשב"י בעת פטירתו.

אבל ההסבר אינו פותר את הבעיה ורק מרחיב אותה: מה בין רשב"י לכל הצדיקים? הרי כל צדיק זוכה ביום פטירתו להגיע לפסגת עבודתו בעולם ולכן כל יארצייט של צדיק מכונה בשם "הילולא". ובכל זאת אנו בוכים וכואבים ביום פטירתו, כי הוא התעלה למעלה, אבל אנחנו נותרנו יתומים בעולם הזה. למעלה האיר אור, אבל למטה השתרר חושך.

השאלה גדולה ומתעצמת לאור הפער המדהים בין אופי ההילולא של רשב"י ליום ז' אדר, יום הסתלקות משה רבנו. הרי גם משה הגיע ביום פטירתו לתכלית דבקותו בקב"ה, כמו הידוע שמשה רבנו נקבר בהר 'נבו' – לשון 'נ' בו', משום שהשיג ביום זה את "שער החמישים", מדרגת האור האלוקי שלמעלה מהשתלשלות, ובכל זאת מתארת התורה את הכאב והבכי על לכתו של משה שנמשך לא פחות מחודש שלם של אבל – "ויבכו בני ישראל את משה שלושים יום". וככה מדי שנה ביום ז' אדר, אנשי החברא קדישא נוהגים לקיים יום תענית כראוי ליום הסתלקות גדול כמשה רבנו.

מה נשתנה הלילה הזה? במה מתייחד ההילולא של רשב"י מכל ההילולות, שכאן למטה אפשר לשמוח ולרקוד עם טיפוס המדרגות של רשב"י בעולמות העליונים?

הרבי מליובאוויטש עסק בשאלה הזו פעמים רבות ותמיד חזרה ועלתה אותה נקודה מרוממת (ליקוטי שיחות א/287, התוועדויות תשד"מ ג/1917): רשב"י החל תקופה חדשה בחיי האנושות: הוא פתח עידן בו חיים למטה כאילו זה למעלה. רשב"י פרץ את המחיצות ונתן ליהודי את האפשרות להתעלות מעל גבולות החומר ולחוות במשהו את המציאות הנסתרת והבלתי נראית. ולכן אין פלא שביום הזה כולנו מסוגלים להרגיש שמחה ממשית מהמתרחש ברובד הרוחני.

הגמרא מספרת כי פעם הלך רבי אלעזר בן ערך עם רבן יוחנן בן זכאי וביקש לומר משהו ב"מעשה מרכבה", באותו עניין רוחני של סדר ההשתלשלות בין העולמות. "מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מן החמור, התעטף בבגד נוסף, וישב על האבן כדי להקשיב". הוא אמר לתלמידו: "אפשר אתה דורש במעשה מרכבה ואני יושב על החמור?!". אלו נושאים שאמורים להיות מחוץ לתחום.

עד שהגיע רבי שמעון בר יוחאי וקיבל מהקב"ה את השליחות לפרוץ את הגבול ולפתוח בעולם הזה חלון והצצה אל המתרחש ברבדים הרוחניים של המציאות. ספר הזוהר מסביר את מערכת ה"ספירות" המחברת בין העולמות, ואת המשמעות המיסטית של כל מצווה, כיצד המעשים שלנו יוצרים ייחודים וחיבורים בין העולמות העליונים והתחתונים ומאירים כאן אורות נשגבים.

וזה רגע דרמטי שמעניק משמעות לחיים: פתאום יהודי יכול לגלות עולם שמעבר להבל אתו הוא מתמודד. במקום לשמוע על השפלות של תאוות הכבוד, והגאווה והאכילה וכו', אפשר ללמוד על מקום בו ההבל הזה לא קיים, בו המלאכים והשרפים בביטול מוחלט לקב"ה ואין עוד מלבדו. אחרי שמבקרים במקום מואר – אין משמעות לחושך. מי שרואה סחורה אמיתית – לא מעריך את הזיוף.

היכולת המופלאה הזו – לחיות למטה כאילו זה למעלה – התבטאה אפילו בחייו הפשוטים והגשמיים של רבי שמעון בר יוחאי. במשך שנים ארוכות רשב"י חי בעולם הזה בצורה על טבעית: במשך 13 שנים רצופות הוא ישב עם רבי אלעזר במערה מנותק מהעולם, אפילו אשתו או אחד מתלמידיו לא ידעו היכן הם נמצאים ולא היו יכולים להביא להם אוכל. הגמרא מספרת כי אירע נס וצמח שם עץ חרובים ומעין מים וממנו הם התקיימו. בכך הפגין רשב"י רמה מופלאה של התקשרות בין העולמות, בו העולם הזה מקודש במהותו ומשרת את לומדי התורה.

ולכן כשמגיע ל"ג בעומר, יהודים חורגים מהמציאות הגשמית וחווים ומתעצמים עם התעלותו של רשב"י בעולמות העליונים, כאילו זה מתרחש כאן למטה בתוך הנפש פנימה.

הנה דוגמה לסוג כזה של חיים בו אפשר לשמוע קול מבחוץ שמרים את האדם מעל ומעבר לעצמו: עד לפני כשבעים שנה, הייתה מחלת ה"טיפוס" אחת המחלות החיידקיות הקטלניות ביותר. זאת הייתה מגיפה שמתפשטת במהירות ובתוך ימים אחדים מדביקה ריכוזי אוכלוסייה שלמים ומחסלת אותם. במטרה להיאבק בהתפשטות המהירה שלה, הקימו השלטונות "בתי הסגר" מבודדים, בהם היו סוגרים את החולים, ובמקרים רבים זאת הייתה התחנה האחרונה לפני המוות.

באחד הימים חלה במחלה הקשה רבה של העיר ניקולייב באוקראינה, הרב מאיר שלמה ינובסקי, שהיה סבו של הרבי מליובאוויטש. מעמדו הרם לא הועיל והוא נלקח לאותו בית הסגר. הדבר נודע לידידו, החסיד רבי אשר גרוסמן והוא ידע כי הרב ינובסקי עלול למות רק מהייאוש בתחנת המוות.

רבי אשר סירב לוותר. הוא לקח עמו ספר תניא, נעמד מתחת בית החולים, במקום שלהערכתו היה קרוב ביותר אל חדרו של החולה והחל לקרוא בקול רם את אגרת הקודש סימן י"א, "להשכילך בינה", שם מדובר על חשיבות הביטחון באלוקים ועל כך שאין רע יורד מלמעלה והייסורים הקשים מתבררים בסופו של דבר כחלק מתהליך הטוב. כך עשה מדי יום ויום, אף שלא היה לו מושג אם חברו שומע אותו ואם הוא בכלל במצב נפשי שמאפשר לו להבין את הדברים.

יום אחד דפק מישהו בבית. זה היה החולה, ר' מאיר שלמה ינובסקי. "ר' אשר, הצלת אותי ממות. המילים שלך החיו אותי, לכמה רגעים בכל יום הייתי בריא, הייתי מתרומם לעולם אחר, מקום שיש בו רק טוב וכוונה אלוקית וכך משכיח את הפחדים והדיכאונות, עד שגופי גבר על המחלה…

לפי התפיסה הזו, מסביר שם הרבי מליובאוויטש שאלה מעניינת: המדרש (שמות רבה נב,ג) מספר על תלמיד של רשב"י שעזב את הישיבה ויצא לחוץ לארץ לעשות עסקים. הוא הצליח מאוד וחזר ארצה אחרי כמה שנים כשהוא עשיר גדול. הוא ביקר בישיבה ורשב"י הבחין כי התלמידים מביטים בו בקנאה. הם חיים חיי עוני בישיבה והוא נהנה מהחיים הטובים בחוץ לארץ.

רשב"י הוציא אותם החוצה וצעד לבקעה על יד מירון, הוא אמר: "בקעה, בקעה, התמלאי זהב" וברגע אחד התמלאה הבקעה במטבעות זהב. רשב"י הזמין את התלמידים לקחת מהזהב, אבל אמר להם שכל מה שלוקחים כאן, בא על חשבון השכר הנעלה המובטח להם למעלה. התלמידים הבינו את הרמז ולא לקחו מהזהב, וגם הפסיקו לקנא בחברם.

אחר כך ממשיך המדרש ומספר על אמורא בדור מאוחר יותר, בשם רבי שמעון בן חלפתא. הוא היה עני ואביון ולא השיג כסף אפילו להוצאות שבת ויום טוב. הוא התפלל לקב"ה ופתאום התגלתה לו אבן טובה והוא התעשר. אשתו שאלה מאיפה הכסף והוא סיפר לה, אבל היא הצטערה ואמרה כי זה יבוא על חשבון החלק שלהם בגן עדן. בעלה ביקש מהקב"ה לקחת ממנו את האבן והיא נלקחה.

המדרש מסיים ואומר: הנס השני – שנלקחה מהם האבן – הוא גדול מהראשון, משום שמשמים רק נותנים ולא לוקחים. הנס השני מעיד עוד יותר על מעלתם הרוחנית של רבי שמעון בן חלפתא ורעייתו.

וכאן עולה שאלה פשוטה: למה אומר המדרש את המשפט הזה רק על הסיפור השני ולא על הראשון עם רשב"י? הרי ברור שתלמידיו של רשב"י לא לקחו מהבקעה וגם לא נמצאה עד היום על יד מירון בקעה מלאה זהב, ולכן ברור שהזהב עלה בחזרה השמימה. למה, אם כן, לא אומר המדרש על הסיפור הראשון, שרשבי זכה לנס שני שהוא גדול מהראשון?

ההסבר טמון במה שנאמר עד כאן: הנס השני הוא אינו חלק מעבודתו של רשב"י. החידוש שהביא רשב"י הוא היכולת להוריד את השפע למטה כאילו זה למעלה. זה בא לידי ביטוי בכך שרשב"י הראה לתלמידיו כפי שהם נוכחים בעולם הזה את כל השפע הנצבר להם מעבודתם. ואילו העובדה ההפוכה – שהשפע עלה בחזרה למעלה ולא נשאר כאן – הוא אינו חלק מעניינו של רשב"י.

 

ומה זה אומר לנו. איך כל אחד מאתנו יכול לזכות לרגע כזה של התרוממות רוח כמו בעולמות העליונים? רגע בו אין מתחים ואין מחלוקות ועם ישראל מתרכז כולו ביחד כאיש אחד בלב אחד?

אני מזמין את כולנו להתאסף יחד לתהלוכת הילדים של ל"ג בעומר, לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי, התהלוכות שהנהיג הרבי, בהם משתתפים כחצי מליון ילדים רק בארץ הקודש, אלו רגעים מרגשים בהם עם ישראל מתגלה ביופיו וכל ילדי ישראל על כל שבטיהם צועדים יחד בשורה אחת וקוראים פסוקים מתורתו של רבי שמעון בר יוחאי. הצעידה בתהלוכות היא המסלול הישיר לזכות לגאולה אמיתית ושלמה בקרוב ממש עוד לפני ל"ג בעומר.

השארת תגובה