"והוא יכלכלך"

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים

המתבונן במצוות "שמיטה ויובל" ילמד ויבין כי בעצם, המצוות הללו, אינם אלא "הסרת בעלות"! בכל הפרטים של שני המצוות הללו אנו רואים, שהתורה מרגילה את האדם בפעולות ומעשים לקבוע בליבו ולצייר חזק במחשבתו, כי "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה".

מצוות "שמיטה ויובל", מלמדת אותנו שהאדם ארעי פה, וחבל לו לערוך חשבונות לטווח ארוך! כמו ששנינו במסכת גיטין (ס"ח ע"ב), מעשה באשמדאי, כשהוליכו בניהו בן יהוידע, שמע בדרך: "ההוא גברא דהוה אמר לאושפכא"- אדם שאמר לאומן היוצר מעגלים, "עביד לי מסאני לשב שני"- עשה ותייצר לי מנעלים שיחזיקו שבע שנים, "ואחיך"- וצחק אשמדאי… כששאלו בניהו בן יהוידע "מאי טעם אחיכת"? מדוע צחקת? השיב לו בתמיהה: "ההוא שבעה יומי לית ליה, מסאני לשב שני בעי"? הוא אינו יחיה שבעה ימים ורוצה מנעלים לשבע שנים? כי חשבונות של צמיתות ואורך זמן אצל אדם, אינם אלא דמיונות!

סיפרה פעם מורה כי באחד הימים לפתע פתאום , היא הבחינה בתלמידה שפרצה בבכי באמצע שמונה עשרה. היא אצה אליה, ניסתה להרגיע. ליטפה, והיסתה את הקולות כדי שלא תופרע תפילתן של חברותיה. בקושי רב הצליחה.

משפסעה התלמידה שלוש פסיעות , מיהרה המורה לדובב אותה. "מה קרה"? היא עמדה שפופה, מודאגת. "המורה, כבר חודש שבט ויום גשום אחד עדיין לא חווינו. לאבא שלי יש שדה ושום דבר לא צומח". היא החלה לבכות שוב: "מה יהיה? אבא שלי מדוכדך, כל אנשי המושב מודאגים, כבר עשינו יום צום ועדין לא נושענו".

"היום, כשהמורה בישרה לנו על 'יום שדה' בזכות מזג האוויר המצוין, ושמעתי את שמחתן של הבנות, הבנתי עד כמה הצרה האמיתית הזו לא מורגשת אצלן בבני ברק. הבנתי שרק אני מתפללת ברצינות 'ושבענו מטובך וברך שנותינו כשנים הטובות לברכה' ואז נשבר ליבי".

המורה נדהמה מהתשובה ותמהה לעצמה: זו הצרה בסך הכל? חשבתי על הגרוע מכל! התלמידה הזו חיה בחוסר פרופורציות.

התלמידה הרגישה בכך, ואז החלה לתאר את משמעותם של עוני ורעב. היא דברה על פרנסה במונחים שלא יודעים מאיפה לחשוב עליהם קודם. מאיפה יהיו לכם עגבניות?" שאלה. וכולן ביטלו אותה במהרה – "מחנות הירקות כמובן". הסתבר שכולן שכחו את ההקשר הטבעי שבין גשמי הברכה לבין השפע המוצע בחנויות. ורק לאחר הסברה, הבינו המורה והתלמידות את המצב הנורא לנוכח עצירת הגשמים. זו היתה הפעם הראשונה שילדות בכתה ד' מתפללות על הפרנסה. זו גם היתה הפעם הכי מוחשית שהן הבינו שהפרנסה תלויה בתפילה!

ניסיון השמיטה הוא שורשי ותמידי, הוא לא רק לחקלאים ולא רק פעם בשבע שנים. אנו לא יוצאים ידי חובת הניסיון הגדול הזה רק בחיזוקם של שומרי שביעית, אלא אנו צריכים להבין את משמעותה כל הזמן. השאלה הכלכלית: "מה נאכל"? לא מקבלת תשובה ריאלית המושתתת על ראיות פיננסיות,  זוהי תשובה מעמיקה: "וציוויתי ברכתי לכם", מתמטיקה יהודית!!

מה עניין שמיטה אצל הר סיני ? שואל רש"י, אך זו השאלה וזו גם התשובה: כל נושא השמיטה, הפרנסה, הברכה וההצלחה בשש השנים וגם בשביעית הוא ממי שנתן תורה בסיני!  כולנו נדרשים לאמונה ולביטחון. וכי תאמרו מה נאכל? תשובה תורנית: "וציויתי ברכתי לכם".

דווקא בשנה השישית, כאשר הארץ לכאורה 'עייפה' וזקוקה למנוחה, דווקא אז תנובתה פי שלוש! לשנה שישית ולשנה שביעית ולשנה שמינית. כי אין חשבון גשמי אצל מי שכל הארץ וכל טבעיה וחוקיה וכלליה שלו הם.

ההגדרה היהודית המרתקת: "מאמין בחי העולמים- וזורע" (שבת ל"א ע"א בתוספות), היא שילוב הדורש מאיתנו עשייה. אי אפשר שלא לזרוע, ולומר שאנחנו סומכים על מה שיקרה מבלי כל מאמץ מצידנו. אלא בפירוש נאמר: 'שש שנים תזרע שדך' (וגם 'ששת ימים תעבוד'), ולאחר כל זאת: תביעה חד משמעית שנסמוך ונדע כי הברכה מאת הבורא היא. וזהו חבל דק. הולכים אנו לעבודה ובתמורה יש לנו את המשכורת.  אך עלינו לדעת כי הכל מאת הקב"ה .

סיפורה של הילדה הקטנה, הרואה את אביה זורע באדמה ובוכה בדמעות לבורא עולמים,  זהו השיעור המאלף גם לנו.

מסופר על שני אנשים מתושבי וולאזי'ן, שפרץ סכסוך ביניהם. האחד טען כי מגרש פלוני שייך לו, ואילו השני אומר: שלי הוא! הדברים הגיעו עד לבית המשפט. עורכי הדין התעשרו. אך ללא הכרעה, אפילו שופט העיר התקשה להוציא לאור משפט צדק.

לא נותרה להם לבעלי הדין ברירה, כי אם לגשת לדין תורה אצל המרא דאתרא רבי חיים מוואלוזי'ן זי"ע. שמע הגאון את טענותיהם, וניסה לפשר ביניהם. אך הם גילו עקשנות גדולה. לא היה שום צד של ויתור האחד כלפי השני, והמשפט לא זז ממקומו.

למרבית הפלא, שינה לפתע הרב את גישתו, ונענה: "רצוני לראות את חלקת האדמה, עליה אנו דנים. אנא התלוו אלי!". מבוקשו של הרב התמיה את בעלי הדין, שלא הבינו כלל את התועלת שבדבר. למחרת התלוו השניים אל הגאון, ויצאו מחוץ לעיר לבדוק את חלקת האדמה. בהגיעם, החל הרב למדוד את הקרקע לארכה ולרחבה. לפתע הוא מתכופף ומשתטח ארצה, מקרב את אזנו אל האדמה ומאזין למשהו.

משסיים את עבודתו, חזרו כולם העירה, מבלי לרדת לעומק המחזה המוזר שהתרחש לנגד עיניהם. חיכו כולם להרב, שיחרוץ את משפטם. בחדר בית הדין, התיישב הגאון על מקומו, והציבור סקרן… פתח הוא את דבריו ואמר: "שמעתי את טענותיהם של שני הצדדים, דנתי בדבר וניסיתי להכריע, אך לא עלתה בידי. החלטתי אפוא, לשמוע "מה בפי האדמה עצמה". מה דעתה, למי היא שייכת? ".

לשמע המילים הפולחות האלו, לא ציפה אף אחד, ומשום כך הס הושלך באולם! הכל שמו אוזניהם כאפרכסת לקלוט את המשך דברי הרב. "ומה אתם חושבים שענתה לי האדמה? היא טוענת, שהיא עצמה לא שייכת לאף אחד מבעלי הדינים. להיפך, שניהם שייכים לה! מה להם לריב ולהתקוטט, והרי היום – מחר יגיעו אליה". הצדדים הבינו את הרמז טוב מאוד.. ומרוב בושה ופחד, כבשו את פניהם בקרקע, והסכימו על אתר להתפשר.

ענין השמיטה, הוא ענין הפרנסה, וברכת השפע היא מסיני.

השארת תגובה