ברוך מרחם על הארץ

הרב ראובן אלבז
הרב ראובן אלבז

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה' (כה, ב) טעמים רבים נאמרו במצות השמיטה, ואחד מהם הוא – מנוחת הארץ. כפי שאדם עובד ששה ימים ונח ביום השביעי, ומצינו זאת גם בבהמת ישראל, שאדם מצווה על שביתתה ואסור לו להעבידה בשבת (שולחן ערוך סימן רמו סעיף ג), שנאמר: "למען ינוח שורך וחמורך" (שמות כג, יב), וכפי שעבד עברי עובד שש שנים ואחר כך יוצא לחופשי חינם, למנוחה – כך גם האדמה צריכה לנוח אחרי שש שנות עבודה.

כשעבר הרב מפוניבז', רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, ליד שדות בשנת השמיטה, אמר: "גוט שאבעס, ארץ"… ממש כפי שאומרים בשבת לבני אדם "שבת שלום"…

האדמה עמלה במשך שש שנים. חרשו אותה, זרעו בה וקצרו את היבול, ובשנה השביעית צריך לתת לה קצת לנוח, להחליף כוחות ולהתרענן.  גם בעולם מקובל לתת שנת חופשה. משרד החינוך נותן למורים שנת שבתון אחרי שש שנים של עבודה. את העיקרון הם למדו מכאן. הם לא המציאו המצאות חדשות…

הציוויים הללו מלמדים אותנו עד כמה התורה רגישה לעבדים, לבעלי חיים, ואפילו לאדמה! יש אבנים עם לב אדם! גם באדמה צריך להתחשב! גם אותה לא צריך להעביד יתר על המידה!

מרחם על הארץ ועל הבריות…

ה"בן איש חי" (נפלאים מעשיך, מעשה קמ"ז) סיפר אודות עני מסכן, שהגיע ביום שישי אל ארמונו המפואר של אחד העשירים, כדי לבקש נדבה. בחוץ היו גשמים ובוץ, והמסכן שעשה את כל הדרך, נרטב כהוגן. כשנכנס פנימה, לתוך המסדרון הממורק והמבריק שהשפחות זה עתה גמרו לנקות, הטביע חותם של בוץ ולכלוך בכל מקום.  העשיר שהבחין בכך התרגז. "תראה מה עשית!", צעק על העני, "תראה איך הכל מלוכלך כאן!".

ענה לו העני בפקחותו: "ברוך ה' רואה אני שכבודו מקיים 'ברוך מרחם על הארץ'. כעת בוודאי תקיים גם – 'ברוך מרחם על הבריות' ותרחם גם עלי…". נשאו דבריו חן בעיני העשיר, והוא נתן לו נדבה גדולה!

הנה כי כן, אדם צריך לראות עד כמה גדולים רחמי ה'. הקב"ה מתחשב אפילו באדמה, אבנים וחול, מרחם עליהם ולא מביישם, ואם כך – כמה עלינו לרחם על בני אדם, להיזהר שלא לבייש אותם, ולדאוג להם ולכבודם.

בשנת השמיטה ישנה הזדמנות לחוש ולהרגיש את נפש העני.  גם עשיר גדול, בעל שדות תפוחים, אגסים ומטעי ענבים, אינו רשאי לקחת כמות גדולה של פירות לביתו, אלא רק מעט, כמות הנצרכת לו ולבני ביתו, כדרך שלוקחים העניים מן ההפקר. במקביל, יכולים העניים להיכנס לשדותיו ולקחת מפירותיו, ואינו יכול למנוע בעדם לעשות זאת, כיון שהפירות הפקר.

השנה הזו מרגילה אותו להרגיש את נפש העני. כשנחוש על בשרנו איך מרגיש אדם במצב כזה, נוכל על ידי כך בשנות הרווחה וההצלחה להפריש מכספנו ולתת לעניים הנצרכים.

זוהי רק דוגמא לכל משפטי התורה, שישרים הם ומלאים בחכמה נפלאה ובאכפתיות לכל הסובב. משפטים ומצוות המלמדים אותנו, כמה עלינו להיזהר בכבוד כל נברא, אפילו דומם, וכל שכן שעלינו להיזהר שלא לבייש בשר ודם שהוא חלק אלו-ה ממעל.

ביקורת לחוד והמלצות לחוד

התורה הקדושה מלמדת אותנו לצאת מן המקום שלנו ולהיכנס למקומו של הזולת, רק כך נוכל לחוש את רגשותיו. כשהתמנה המהרי"ל דיסקין זצ"ל לרבנות, הוא בחן את השוחט הקבוע בעיירה. השוחט ידע את ההלכות היטב, אך המהרי"ל הסתפק על יראת השמים שלו כיון שהרבה בשתיית משקאות משכרים. הוא אמנם התפלל כמו כל יהודי, אבל שוחט צריך להיות ירא שמים גדול.

רבנו יונה כותב בספרו "שערי תשובה" (שער ג אות צו) דבר פלא: "ואשר איננו ירא, לבו לא יבין לדקדק בבדיקת הסכין, כי צריך לכוין את לבו במאד מאד בבדיקתו, הלא תראה כי יבדוק אדם פעמים שלש ולא ירגיש בפגימה דקה ואחר כן ימצאנה, כי הכין לבו באחרונה, ובחינת חוש המשוש כפי כוונת הלב".

השוחט צריך להיזהר מאד שלא יהיה בסכין השחיטה שום פגם, אפילו קטן, כי הקב"ה ציוה שהעוף או הבהמה לא ירגיש כלל את החיתוך, וכשהסכין חדה וחלקה נעשית השחיטה בלי שום עיכוב ובלי שום הרגשה של הבהמה. לפעמים נדמה שהסכין חדה, אך יש בה פגם קטן.

לכן צריך השוחט להעביר את הציפורן בתשומת לב שלוש או ארבע פעמים, על הסכין, ולעשות זאת עם אחריות גדולה, ביודעו כי אם יש פגם בסכין, הבהמה או העוף שהוא שוחט הם נבלה, והאוכל אותם אוכל נבלות וטרפות!  הפחד גורם לו שירגיש, לכן לא שייך לסמוך על שוחט שאין בו פחד ויראת שמים.

אך איזו הוכחה יכולה להיות לחוסר יראת שמים? אי אפשר לפטר שוחט שומר מצוות בלי שיש סיבה מספקת, ומי שרוצה להחמיר – שיחמיר על עצמו. כך נמנע הרב מלאכול עופות ובשר במשך זמן רב.

בשלב מסוים גילו ראשי הקהילה כי הרב נמנע מאכילת בשר ועוף, והבינו שמחמת השוחט החליט להתנזר מאכילה. בקשו לפטרו, אך הרב מנע בעדם. מה פתאום לפטר? מה יעשה השוחט? החזירו ראשי הקהל: "ומה מייעץ לנו הרב לעשות?"

אמר המהרי"ל: "תמצאו לו עבודה אחרת, ותדאגו שיעבור מרצונו לעבוד בה. אי אפשר סתם לפטר. יש לו משפחה ועליו לפרנסה!" טרחו ומצאו לו עבודה אחרת. באו ויעצו לו לעבוד לפרנסתו בעבודה שונה, שהיא משתלמת הרבה יותר, וניתן להרוויח בה יותר כסף".

שמע השוחט את דבריהם, והשיב כי עליו להתייעץ בעניין.  קם והלך אל רב העיר – המהרי"ל דיסקין. "רבנו, יש לי שאלה. אני שוחט, ומציעים לי כרגע עבודה שאני יכול להרוויח בה יותר. האם לעזוב את השחיטה וללכת לעבודה אחרת?"

"מהו הספק?"

"שם מדובר במפעל חדש, שאינני יודע מה עתידו. כרגע הוא עובד ומתפקד, ויש לו גם סיכויים טובים להצליח, אבל סוף כל סוף אף אחד אינו יודע מה עלול לקרות, ואילו השחיטה היא עסק בטוח".

"אם אתה מסתפק על המקום ההוא, וחושש שמא לא ימשיך להתקיים, מה פתאום שתעזוב ותלך לשם? אתה עלול להפסיד! בקהילה יביאו שוחט אחר, ואתה תפסיד את עבודתך!" אמר לו הרב.

חזר השוחט והודיע לגבאים את החלטתו להישאר, כשהוא מנמק: "שאלתי את הרב, והוא הורה לי להמשיך לשחוט". נדהמו הגבאים מתשובת הרב, ומיהרו אליו. "רבנו, והלא מצאנו לו עבודה!"

"נכון", החזיר להם המהרי"ל דיסקין, "אך אותו אדם בא לשאול אותי שאלה, מתוך ביטחון שאדאג לו ולא לעצמי. והלא כתוב בתורה 'לא תונו איש את עמיתו' (ויקרא כה, יז) – אל תקרא עמיתו אלא 'לאמיתו', כלומר: אל תונה אותו, אלא תהיה אמיתי עם עצמך, לכן עניתי לו את מה שלו כדאי לעשות!" (עמוד אש עמוד כ"ז ואילך). (מתוך "משכני אחריך" ויקרא ח"ב עמוד ער"ה ואילך, עיין שם סיפורים נוספים בעניין).

השארת תגובה