נִקְמַת דַּם • החיסולים ממוקדים חוזרים?

מה הם המטרות, אופני הביצוע ושיתופי הפעולה הנצרכים כדי להוציא חיסול שכזה לפועל? • וגם: רשימת המחוסלים לאורך השנים מאז החלה מדינת ישראל במדיניות הסיכולים למחבלים הארורים

חיסול אחמד געברי
חיסול אחמד געברי
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

בראשיתו של השבוע הקודם נפל דבר בישראל. אחרי תקופה ארוכה שמדינת ישראל נמנעה מביצוע חיסולים ממוקדים, שיגרו מטוסי חיל האוויר טילי מוות לעבר רכבו של חאמד אחמד עבד חודרי, מי שמכונה איש הכספים של החמאס ואחראי על העברת המימון מממנת הטרור הגדולה בעולם, איראן, לידיהם של המרצחים מרצועת עזה.

פעולה זו היה בה בכדי להרתיע את ראשי החמאס, שהראו סימני מצוקה ומאותו הרגע חתרו להפסקת אש שהושגה בסופו של דבר בשעות המאוחרות של אותו לילה. לא לפני שגבתה מחיר דמים יקר של ארבעה הרוגים, מכל גווני הקשת הישראלית, ששילמו בחייהם את מחיר הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, או כפי שאנו נוהגים לכנותו 'עשו שונא ליעקב'.

פעולה חריגה זו, מחזירה אותנו לעולם המושגים של הסיכולים הממוקדים שבעבר רווח מאוד כחלק מהפעילות השגרתית למיגור הטרור העוטף את מדינת ישראל. לאחרונה כמעט ולא שמענו על השימוש באופציה זו ולכן עסקו רבים בשבועיים האחרונים במושג שחזר אלינו: סיכול ממוקד.

המטרות, החוקיות והביצוע

אז מה הם בעצם מטרותיו של הסיכול הממוקד? התשובה לכך מורכבת משלושה חלקים:

  1. מניעה. במקרה של 'פצצה מתקתקת', הריגת מחבל העומד לבצע פיגוע הוא דרך למניעת פיגוע זה. בנוסף, המאמץ המתמיד הנדרש לשמירה על החיים, מגביל את יכולת הפעולה של המחבלים. הסיכול מופעל לא רק כנגד מחבלים מתאבדים אלא גם כנגד מניחי מטענים וחוליות היורות רקטות קסאם, גראד ופצמ"רים.
  2. הרתעה. לגרום ליורשים אפשריים ולתושבים לפחד מלבצע פיגועי טרור.
  3. פגיעה. הסיכול הממוקד אמור לפגוע בתשתיות הטרור ולעכב את התפתחותן.

שאלות רבות עלו בהקשר חוקיות והגינות השימוש באופציה זו. מדינת ישראל רואה בסיכול הממוקד גישה שיש בה שמירה על טוהר הנשק, משום שלטענתה, בסכסוך המתמשך בין שני העמים החיים בין הירדן לים, נוקטים הפלסטינים באופן שיטתי בטרור חסר הבחנה, המכוון כלפי תושבי ישראל באשר הם. ישראל טוענת כי אינה מגיבה בפעולות תגמול ברוטליות של עין תחת עין, אף שפעולות מסוג זה היו מקובלות בעשור הראשון לקיום המדינה, אלא מנסה להתמקד רק במי שנלחם נגדה, באמצעות הסיכול הממוקד.

בג"ץ, בפסק דין בדבר חוקיות הסיכולים הממוקדים, ב-14 בדצמבר 2006, פסק כי על הסיכול הממוקד לשמש למטרות מניעה בלבד ולא למטרת נקם, ענישה או הרתעה. ועל כך בהרחבת יתר בהמשך.

כעת נעבור לדון באופני ביצוע הסיכול הממוקד: האמצעי המקובל ביותר לביצוע סיכול ממוקד, הם מסוקי קרב היורים טילים אל מטרתם. המודיעין מאתר את המטרה וכשניתן 'אור ירוק' מוזנקים מסוקים לאוויר ופוגעים במיועד להריגה. אמצעים נוספים הם, בין השאר, הטמנת פצצה והפעלתה ברגע הנכון, הטלת פצצה ממטוס קרב, וירי צלפים.

עם זאת, בכל אחד מהשלבים של הסיכול, קרי: איתור המטרה, מעקב, וידוא, הזנקת כוח וירי, ישנה אפשרות של ביטול מיידי של הפעולה אם ישנו חשש סביר לפגיעה בלתי-מידתית בבלתי מעורבים. בסופו של דבר, גם כאשר הטייס באוויר וישנו אישור של מפקד המטה ואישור של אגף המודיעין בצה"ל או השב"כ שמדובר במטרה, השאלה האם ללחוץ על ההדק, מונחת לפתחו של הטייס והוא יכול להחליט לבטל את התקיפה גם ברגע האחרון.

הטכניקות והשכלולים

חרף השם 'סיכול ממוקד', לא תמיד הסיכול הוא אכן ממוקד. המחבלים הפלסטינים חיים בקרב האוכלוסייה האזרחית, ופגיעה מדויקת, שבה ייפגעו אך ורק מחבלים, קשה מאוד לביצוע. כתוצאה מכך פעמים רבות בפעולות הסיכול הממוקד נפגעים גם אנשים שלא היו יעד של הסיכול הממוקד. לשיא הגיעו הדברים בהריגתו של בכיר גדודי עז-א-דין אל קסאם של החמאס סלאח שחאדה ביולי 2002, כששתי פצצות במשקל של חצי טון כל אחת הוטלו על ביתו בלב שכונה צפופה בעזה, וכתוצאה מהפעולה נהרגו לא רק שחאדה ועוזרו, אלא גם אשתו וילדיו, וכן דיירי בתים אחרים בסביבה. בסה"כ נהרגו באותה פעולה 15 פלסטינים, בהם שמונה ילדים. מצד שני, הניסיון לצמצם פגיעה בעוברי אורח הביא לכישלונן, המלא או החלקי, של פעולות אחדות. דוגמה בולטת לכך היא הניסיונות לחסל את מוחמד דף, מנהיג הזרוע הצבאית של החמאס. עם זאת, החל מ-2005 כמות האזרחים שנהרגו בסיכולים הממוקדים ירדה באופן דרסטי.

מאז 2003 שיכלל צה"ל את טכניקות הסיכול הממוקד שלו. הטכניקות שוכללו במספר מישורים: הראדונה שבהם הייתה הגברת הקשר עם השב"כ, כאשר הוקם מערך תיאום המאפשר לבצע סיכול ממוקד תוך דקות מקבלת המידע המודיעיני על ידי השב"כ וקשר בזמן אמת מתנהל בין הטייס לחפ"ק ולשב"כ. מערך זה אורגן בידי יובל דיסקין, סגנו של אבי דיכטר בראשות השב"כ (כיום ח"כ מטעם הליכוד ויו"ר ועדת חוץ וביטחון. י"ג.).

השני היה הצטיידות בחימוש מונחה מדויק. בהתחלה בוצעו הסיכולים באמצעות טיל הלפייר סטנדרטי, המיועד במקור לירי נגד טנקים. אי-התאמת החימוש למטרה גרמו לכישלונן של מספר פעולות. בעקבות מספר סיכולים ממוקדים במחנה הפליטים נוסייראת, נחשף שבידי צה"ל יש טיל חדש המותאם במיוחד להריגת מחבלים בתוך מכוניות, הן מבחינת הנחייה והן מבחינת ראש הקרב, אך סוג החימוש המדויק לא הותר לפרסום.

השלישי היה פלטפורמות התקיפה. את רוב התקיפות מבצע צה"ל באמצעות מסוקי קרב, בעיקר באמצעות מסוקי AH-64 אפאצ'י (שנהפך לאחד הסמלים העיקריים למדיניות זו בעיני הפלסטינים) אך לעתים גם על ידי מסוקי AH-1 קוברה. צה"ל ביצע מספר התקפות גם בידי מטוסי קרב (בעיקר F-16), בייחוד כאשר נדרשו פצצות כבדות (כמו בהריגת בכירי הטרור של החמאס: סלאח שחאדה וניזאר ריאן). לקראת סוף 2004 החלו להישמע טענות מפי הפלסטינים שחלק מתקיפות הטילים של חיל האוויר בוצעו בידי כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"ם), טענות אלו זכו לחיזוק גם בהדלפה של ויקיליקס. ישראל הרשמית התעלמה לאורך השנים מטענות אלה.

פעיל הטרור הבכיר ביותר שנהרג בסיכול ממוקד הוא השייח' אחמד יאסין, שהיה מנהיגה הרוחני ומייסדה של תנועת החמאס ברצועת עזה.

הטענות בעד ונגד

הסיכול הממוקד נתון לביקורת בקהילה הישראלית והבינלאומית, בעיקר בקרב ארגוני זכויות אדם הרואים בסיכול ממוקד הוצאה להורג ללא משפט. כמו כן מושמעת ביקורת במדינות אירופה ומדינות ערב. ארצות הברית ברוב המקרים, במיוחד אחרי פיגועי 11 בספטמבר, מסכימה שזכותה של ישראל להשתמש בסיכולים ממוקדים ואף נקטה בטקטיקה דומה בעצמה כנגד אל-קאעידה. בעיתונות האמריקנית מקובל לתרגם את הביטוי סיכול ממוקד להריגה ממוקדת. דוגמאות לפעולות צבאיות שביצעה ארצות הברית, בעלות מאפיינים מסוימים הדומים לאלו של הסיכול הממוקד, ניתן לראות במבצעי נקם במלחמת העולם השנייה וחנית נפטון בו התנקשו באוסמה בן לאדן.

הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון אמר בנוגע לסיכולים הממוקדים: "חיסול ממוקד אינו נועד להעניש מחבלים על פעולותיהם בעבר – הוא נועד לצורך מניעת פעולותיהם בעתיד. בשבע השנים שעברו מאז החלה מלחמת הטרור הפלסטינית, אירע רק מקרה בודד בו חיסל צה"ל אזרח בכוונה, יחד עם מחבל, במהלך מבצע. המחבל המדובר נטל חלק מרכזי בתכנון ובביצוע פיגועי התאבדות רבים. בפעם הראשונה שהייתה לנו ההזדמנות לחסל אותו, הוא שהה בחברת בנותיו, וביטלנו את המבצע כדי לחוס על חייהן. שישה חודשים לאחר מכן, שוב בחרנו לחסל אותו כשהיה לבד עם אשתו. האם העובדה שגם אשתו נהרגה הפכה את המשימה שלנו לבלתי צודקת? האם דחיית חיסולו – אשר כתוצאה ממנה הוא הספיק לפקד על הריגתם של ישראלים רבים – הייתה צעד נבון?".

הדיון סביב הסיכול הממוקד נסוב סביב מספר נקודות:

  1. סיכול ממוקד אל מול העמדה לדין. תומכי הסיכול הממוקד סוברים שטרוריסט הפועל בשטח עוין אשר אינו נגיש למעצר רגיל, מהווה מטרה צבאית אשר אינה מוגנת על ידי אמנת ז'נבה וזכויות אדם אחרות, כמו לוחם בצבא אויב במהלך מלחמה. בהתאם לכך, נטען שלאחר מבצע 'חומת מגן' פחת מאוד הצורך בסיכולים ממוקדים ביהודה ושומרון, משום שניתן היה לעצור את ראשי הטרור, לעומת רצועת עזה בה פעולות מעצר הן כמעט בלתי אפשריות. לעומתם, מתנגדי הסיכול הממוקד טוענים שיש להעמיד את המחבלים לדין, ולתת לבתי המשפט לקבוע את עונשם, שכן הוצאה להורג ללא משפט היא רצח, גם אם קורבנה הוא רוצח בעצמו.
  2. שימוש בסיכול ממוקד כענישה. בעוד ממשלת ישראל טוענת שהסיכול הממוקד משמש רק כלחימה כנגד טרוריסטים פעילים, מתנגדי הסיכול הממוקד טוענים שחלק מהסיכולים נעשים מתוך מטרת ענישה. לטענתם, חלק מ'המסוכלים' הם פעילים פוליטיים אשר אינם עוסקים ישירות בטרור. חלק מתומכי הסיכולים הממוקדים טוענים שטרוריסט אשר לוקח חלק במאבק כנגד ישראל הוא מטרה לגיטימית גם אם אין מידע קונקרטי על מעורבות עכשווית בטרור. אחרים מגבילים את ההצדקה לשימוש בסיכול ממוקד למי שיש עליו מידע שהוא עוסק באופן עכשווי בטרור, ומהווה מה שמכונה "פצצה מתקתקת". בהקשר זה הועלו טענות לגבי סיכולים ממוקדים ספציפיים שהם נעשו ללא צורך, משיקולים פוליטיים: דוגמה לכך היא חיסולו של מוחמד שייח' חליל, אחד מראשי הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שעליו דווח בעת כינוס של מרכז הליכוד. יש, בימין ובשמאל, שקישרו בין החיסול לבין השאיפה לקדם את סיכוייו של שרון אצל חברי המרכז.
  3. נפגעים חפים מפשע. נטען שברבים מהסיכולים הממוקדים נהרגים עוברי אורח, שאינם שותפים לפעילות טרור. בהקשר לאפשרות הפגיעה באזרחים במהלך סיכול ממוקד, נטען שאין אפשרות להימנע מכך מכיוון שאחרת טרוריסטים יתחבאו תמיד מאחורי אזרחים ויזכו לחסינות מפגיעה. כן נטען שישנה אחריות מסוימת על האזרחים שאינם מתרחקים מהטרוריסטים הללו ואינם מקיאים אותם מקרבם אלא הופכים אותם לגיבורי תרבות. בסיכול הממוקד נהרגים לעתים אזרחים, אך ההרג שהוא כמובן נלווה ולא מכוון, הוא מידתי ביחס לתועלת הצבאית של הפעולה: הרג המחבל וסיכול פיגועים.

בפעולות מלחמתיות ברחבי העולם, נפגעו לא אחת אזרחים במהלך הלחימה, וכך היה למשל בהפצצות של ארצות הברית ובריטניה כלפי גרמניה ויפן. לעומת זאת ישראל אינה מפציצה ערים שלמות, אלא פועלת נגד המחבלים ושולחיהם באופן כירורגי. גם אם נפגעים אזרחים חפים מפשע בסביבה הרי שהדעת נותנת כי אם עומדת ההגנה על חייהם של אזרחים ישראליים מול הגנה על פלסטינים, חיי הישראליים עדיפים. לעומת זאת, מתנגדי הסיכול הממוקד שואלים האם יש הבדל בין דמם של הנהרגים לדם הישראלים הנרצחים. הטענה התעוררה במיוחד לאחר הפצצת ביתו של סלאח שחאדה, בו נהרגו עוד 13 אזרחים, בהם ילדים וטף, ונפצעו כ-150. במקרים רבים נפצעים ונהרגים מספר רב של אזרחים אשר אינם קשורים לטרוריסטים, ולכן השימוש במושג סיכול ממוקד מטעה ולטענת המתנגדים לכך אינו מוסרי. לפי ארגון 'בצלם', בסיכולים נהרגו 337 פלסטינים בעוד שרק 208 פלסטינים היוו מטרות לחיסול.

  1. כדאיות ויעילות. כנגד השימוש בסיכולים ממוקדים נטען שמותם של טרוריסטים וחפים מפשע בסיכולים מביאה למעגל דמים ועדיף להימנע מסיכול ממוקד ולהתמקד בפעילות הגנתית. לטענת המתנגדים, לכל מנהיג טרור שנהרג נמצא מחליף. כדוגמה הם מביאים את הסיכול הממוקד של עבאס מוסאווי כמנהיג החיזבאללה, שהביא להחלפתו על ידי חסן נסראללה ולפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה – אליבא דחיזבאללה. דוגמה נוספת שמובאת היא סיכולו הממוקד של ראאד כרמי, שגרר הקצנה משמעותית בעמדות הפת"ח לגבי פיגועים בתוך ישראל ואף יש המייחסים לכך את 'מרץ השחור', בו נהרגו קרוב ל-130 ישראלים ואירע כחודש וחצי לאחר סיכולו, וכן מביאים את סיכולו הממוקד של אבו עלי מוסטפא שגרר את ההתנקשות בשר רחבעם זאבי הי"ד על ידי מחבלי החזית העממית.

תומכי הסיכולים הממוקדים מביאים דוגמאות נגדיות המראות על ירידה בכושר ארגוני טרור לפעול במשך זמן רב בעקבות סיכול ממוקד של בכירים בארגון. לטענתם, השימוש הנרחב בהם פגע באיכות ההנהגה של ארגוני הטרור וגרם לאובדן של ניסיון ושל ידע רב שהצטבר בידי בכירי המחבלים ומהנדסי הטרור. כתוצאה מכך איכות הפיגועים ירדה באופן ניכר, דבר שגרם להרבה יותר 'תאונות עבודה' והקל על מערכת הביטחון בסיכול פיגועים וחשיפת התארגנויות טרור. בנוסף, הפעולות כנגד מנהיגי הטרור גורמים להם להתעסק בהישרדות עצמית, דבר שגורם להפחתת היכולת המבצעית בהוצאת פיגועים לפועל.

כנגד הטענה על מעגל דמים, הם מביאים כדוגמה את השקט היחסי ששרר אחרי סיכול ממוקד של בכיר הטרוריסטים הפלסטיניים ומייסד החמאס, השייח' אחמד יאסין, כיוון שהמוטיבציה לנקמה הייתה צריכה להיות ברמה חסרת תקדים. עוד טענה שמביאים תומכי הסיכולים ליעילותם הן הפסקות האש שחמאס נאלץ לסכם עם ישראל עקב פגיעה קשה בפעיליו ובהנהגתו בסיכולים ממוקדים ופעולות עומק צבאיות.

לטענת אחרים, הסיכול הממוקד היא טקטיקה הכרחית לצמצום הטרור אך איננה מספיקה. לדידם, טקטיקה זו, על כל יתרונותיה, אינה מהווה תחליף למבצע קרקעי רחב-היקף לטיהור תשתיות הטרור ופגיעה כמותית נרחבת במחבלים.

פסיקת בג"ץ

ב-14 בדצמבר 2006 פסק בג"ץ בנוגע לעתירה שהגישו שני ארגוני שמאל כנגד הסיכול הממוקד. לפי פסק הדין כל סיכול ממוקד יבחן לגופו שכן "אין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא אסור על פי המשפט הבינלאומי, כשם שאין לקבוע מראש כי הוא מותר". כמו כן קבע בג"ץ, שאזרחים פעילי טרור אינם נחשבים כלוחמים, אך מנגד אינם נהנים מההגנה שהחוק הבינלאומי נותן לאזרחים. בפסיקה קבע בג"ץ כללים שלאורם תבחן חוקיות הסיכולים הממוקדים. בין השאר נקבע, כי על הסיכול הממוקד להיות רק כפעולת מניעה של סיכון חזק ומשכנע ולא כהרתעה או ענישה, המחבל צריך להיות שותף בפעילות מתמשכת ולא חד-פעמית, שאין להשתמש בסיכול ממוקד כאשר ניתן לבצע מעצר או כאשר לסיכול הממוקד נלווית פגיעה בלתי-מידתית באזרחים תמימים ושסיכולו הממוקד של אדם ייעשה כאשר הוא עדיין חלק ממערך הטרור.

מאז הפסיקה לא דיווחה ישראל על ביצוע סיכולים ממוקדים ביהודה ושומרון, בניגוד לרצועת עזה שם קשה ומסוכן לבצע מעצרים. לטענת "הארץ", במבצע 'שני מגדלים', שבו נהרגו ביוני 2007 שני פעילי הג'יהאד האסלאמי מצפון לג'נין, ניתנו הנחיות מראש שאישרו להרוג אותם אם הם מזוהים.

יחס מחבלים-אזרחים

העיתונאי והכתב הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, סקר את יחס ההרוגים האזרחיים לעומת הרוגים בקרב פעילי הטרור, בפעולות הסיכול הממוקד במהלך השנים. ב-2002 ו-2003, היחס היה 1:1, כלומר על כל מחבל שנהרג, נהרג גם אזרח. הראל קרא לתקופה זו 'הימים השחורים' בגלל יחס האבדות האזרחיות הגבוה בהשוואה לתקופות יותר מאוחרות. הוא ייחס זאת לגישת חיל האוויר הישראלי בתקופה זו לתקוף מחבלים גם כאשר הם נמצאים במקום מאוכלס בצפיפות. הראל מסכים שהיו חוקי ביטחון כדי למנוע הרג רב של אזרחים, אך טען שאלה "כופפו" או "עוקמו" כאשר היה צורך לפגוע במטרה חשובה.

עד סוף 2005 יחס ההרוגים האזרחיים ירד באופן חד ל-1:28, כלומר: אזרח אחד נהרג על כל 28 מחבלים שנהרגו. הראל נותן קרדיט לירידה זו למפקד חיל האוויר דאז, האלוף אליעזר שקדי. היחס עלה ל-1:10 ב-2006, עקב "מספר תקלות של חיל האוויר". ברם, ב-2007 ו-2008 היחס ירד שוב ליחס חסר תקדים של 1:30, כלומר: על כל אזרח שנהרג, לפחות 30 מחבלים נהרגו. יחס זה אומר שמתוך סך ההרוגים בסיכולים ממוקדים בתקופה זו, רק 2-3% היו אזרחים.

הפרופסור ועורך הדין האמריקאי הנחשב אלן דרשוביץ מאוניברסיטת הרווארד ציין, שהנתון של 1:30 מ-2008 מייצג את יחס האבדות אזרחים-חמושים הנמוך ביותר בהיסטוריה של הלוחמה בטרור. דרשוביץ מבקר את התקשורת העולמית וארגוני זכויות אדם על כך שלא התייחסו לכך באופן מספק ונמנעו לדווח על כך בהרחבה. הוא טען גם שנתון זה יכול להיות מטעה. כלומר, שהיחס האמיתי נמוך עוד יותר, מאחר שלא כל האזרחים הם עוברי אורח תמימים.

באוקטובר 2009 ציין דרשוביץ שהיחס במערכת הסיכולים הממוקדים של ישראל עמד על יחס של אזרח 1 הרוג על כל 28 מחבלים. הוא טען ש"זה היחס הטוב ביותר של כל מדינה שהיא בעולם שנלחמת מלחמה א-סימטרית כנגד טרוריסטים שמתחבאים מאחורי אזרחים. יחס זה טוב בהרבה מזה שהושג על ידי הממלכה המאוחדת וארצות הברית בעיראק או באפגניסטן, שם שתי האומות הפעילו סיכולים ממוקדים של מנהיגי הטרוריסטים".

ביחס לנהלים ושיטות העבודה של צה"ל שהובילו ליחס שיא זה, והסיבות שבכל זאת עדיין נהרגים מדי פעם אזרחים, ציטט דרשוביץ את עדותו של קולונל ריצ'רד קאמפ על מבצע 'עופרת יצוקה': "מהידע שלי על צה"ל וממה שאני עוקב אחריו במבצע הנוכחי" אמר קאמפ "אני לא חושב שהיה אי פעם בהיסטוריה של הלחימה מצב שבו צבא עשה יותר מאמצים להפחית אבדות אזרחיות ומוות של אנשים חפים מפשע, מאשר צה"ל עושה כיום בעזה. חמאס, האויב נגדו הם נלחמים, אומן באופן נרחב על ידי איראן וחיזבאללה, להילחם בקרב אנשים, להשתמש באוכלוסייה האזרחית של עזה כמגן אנושי. הפקטור של שימוש חמאס באוכלוסייה היא חלק עיקרי בתוכנית ההגנה שלהם. למרות זאת, כפי שאני אומר, ישראל, צה"ל, נקטו בצעדים ענקיים להפחתת אבדות אזרחיות, זה בלתי אפשרי, זה בלתי אפשרי למנוע את זה לחלוטין כאשר האויב משתמש באזרחים כמגן אנושי".

ארגון זכויות האדם הישראלי 'בצלם' עורך מחקרים וסטטיסטיקות משל עצמו על אבדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני ואינו מסתמך על הנתונים הרשמיים של צה"ל. לפי הסטטיסטיקות של 'בצלם', בסיכולים הממוקדים נהרגו 384 פלסטינים בין ספטמבר 2000 לדצמבר 2008. מתוכם, 232 בני אדם (60.4%) היו המטרות ו-152 (39.6%) היו עוברי אורח. זה מצביע על יחס של 1:1.52 במשך כל התקופה. מנגד, חוקרים כמו יהונתן דחוח-הלוי הטילו ספק במהימנות של נתוני 'בצלם' וטענו שהארגון מסווג במקרים רבים פעילים חמושים ופעילי טרור כאזרחים שלא נטלו חלק בלחימה.

מחוסלי הסיכולים

לפני סיום נביא את רשימת האישים שחוסלו על ידי צה"ל משנת 2000 ואילך, תוך ציון שמו, מעמדו ותפקידו וצורת ביצוע החיסול וכן הערות רלוונטיות לאותו מקרה.

  1. חוסין עביאת. פעיל התנזים בבית לחם, חוסל ב-9 בנובמבר 2000. היה זה הסיכול הממוקד הראשון באינתיפאדה השנייה. עביאת נהרג ברכבו מירי טילים ממסוקי אפאצ'י. באירוע נהרגו שתי עוברות אורח ושלושה אחרים נפצעו.
  2. ד"ר ת'אבת ת'אבת. ראש הפת"ח בטול כרם, חוסל ב-31 בדצמבר 2000, בירי של צלף. היה זה סיכול ממוקד ראשון של איש זרוע פוליטית. צה"ל טען שת'אבת נתן באופן אישי הוראות מבצעיות לביצוע פיגועים. הסיכול הממוקד עורר זעם בקרב פעילי שמאל שהכירו את ת'אבת והשתתפו איתו בפעילויות שלום. כעבור חודש ימים רצח אחיינו של ת'אבת, ראאד כרמי, שני ישראלים בטול כרם, כנקמה.
  3. מסעוד איאד. קצין בכוח 17 של הפת"ח, חוסל ב-13 בפברואר 2001. הוא נורה ממסוק בעת שנסע בתוך מחנה הפליטים ג'באליה. על פי צה"ל, היה חשוד בהנחת מטענים וירי פצמ"רים. למחרת כנקמה בוצע באזור פיגוע דריסה.
  4. ג'מאל מנסור. ראש הזרוע המדינית של החמאס בשכם, חוסל ב-31 ביולי 2001, מירי טילים ממסוק קרב. 6 עוברי אורח נהרגו, ביניהם 2 ילדים.
  5. אבו עלי מוסטפא. מזכ"ל החזית העממית לשחרור פלסטין, חוסל ב-27 באוגוסט 2001. ההתנקשות בשר רחבעם זאבי הי"ד, באה כנקמה על סיכול ממוקד זה.
  6. מחמוד אבו הנוד. מפקד הזרוע הצבאית של החמאס בגדה, חוסל ב-23 בנובמבר 2001, מירי טילים ממסוק קרב.
  7. ראאד כרמי. בכיר בתנזים מטול כרם, חוסל ב-14 בינואר 2002. היה זה סיכול ממוקד שבא אחרי תקופת רגיעה יחסית. כאמור, יש התולים בסיכול הממוקד את ההתדרדרות שהביאה ל'מרץ השחור' ומבצע 'חומת מגן'.
  8. סאלח שחאדה. ראש הזרוע הצבאית של החמאס בעזה, חוסל ב-22 ביולי 2002, בהפצצת ביתו שבלב מחנה פליטים מפצצה במשקל טון ששוגרה ממטוס. בפעולה נהרגו עוד 15 אנשים, ביניהם נשים וילדים משכניו של שחאדה.
  9. איבראהים מקאדמה. מייסד וראש הזרוע הצבאית של החמאס בעזה, חוסל ב-8 במרץ 2003. מקאדמה היה ממייסדי הזרוע הצבאית של החמאס והוגדר על ידי מערכת הביטחון כמספר 2 ברצועה.
  10. יאסר טה. סגנו של מוחמד דף בגדודי עז א-דין אל-קסאם. אחיו של אימן טה, ובנו של השיח' מוחמד טה. חוסל ב-17 במרץ 2003. בסיכול ממוקד זה נהרגו גם אשתו ושני ילדיו הקטנים של יאסר, אשר נסעו עמו ברכב שהופצץ.
  11. איאד ביק. פעיל באל-קאעידה ובחמאס, סגנו של שחאדה. חוסל ב-9 במאי 2003. איאד ביק התאמן עם אל-קאעידה ונשלח מטעמם לסייע לחמאס. תכנן פיגועים ב-1999 ו-2000 שסוכלו בידי ישראל. בפיגועיו באינתיפאדה נרצחו 19 ישראלים הי"ד.
  12. איסמאעיל אבו שנב. מראשי החמאס ברצועת עזה, חוסל ב-21 באוגוסט 2003. חיסולו בוצע יומיים לאחר הפיגוע בקו 2 בירושלים בו נרצחו 23 ישראלים הי"ד, אירוע שסיים את ההודנה שהוכרזה ביולי 2003. בתקיפה, שהתבצעה באמצעות 5 טילי נ"ט שנורו ממסוק קרב, נהרגו גם שניים משומרי ראשו.
  13. מקלד חמיד. מראשי הג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה, חוסל ב-25 בדצמבר 2003, היה אחראי לפיגועי מטענים וירי רקטות. בפיגועיו נרצחו 6 ישראלים הי"ד.
  14. אחמד יאסין. המייסד והמנהיג הרוחני של החמאס, ראש הנהגת הפנים של החמאס. חוסל ב-22 במרץ 2004. סיכולו נחשב לעליית מדרגה בפעולות הסיכול הממוקד של ישראל כנגד בכירי ארגוני הטרור.
  15. עבד אל-עזיז רנטיסי. מנהיג מפקדת הפנים של החמאס לאחר סיכולו הממוקד של אחמד יאסין. חוסל ב-17 באפריל 2004 . שימש גם כדובר החמאס ונחשב לקיצוני במיוחד בעל דעות אנטישמיות ומכחיש שואה.
  16. נאדר אבו ליל. בכיר בגדודי חללי אל-אקצה בשכם, חוסל ב-2 במאי 2004. יחד עמו חוסלו עוד שלושה מחבלים מארגון הפת"ח.
  17. ואאל נסאר. ממנהיגי גדודי עז א-דין אל קסאם ברצועת עזה. חוסל ב-30 במאי 2004, מירי טילים לעבר האופנוע עליו נסע.
  18. חליל מרשוד. ראש גדודי חללי אל-אקצה במחנה הפליטים בלאטה. חוסל ב-14 ביוני 2004.
  19. מחמוד אבו ח'ליפה. סגנו של זכריה זביידי בגדודי אל-אקצא בג'נין. חוסל ב-14 בספטמבר 2004.
  20. חאלד אבו סלמייה. חמאס, עזה. חוסל ב-19 בספטמבר 2004.
  21. באשיר דבש. ראש הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה. חוסל ב-6 באוקטובר 2004. חיסולו בוצע במהלך מבצע 'ימי תשובה'.
  22. עדנאן אל רול. מהנדס בכיר בחמאס, עזה. חוסל ב-21 באוקטובר 2004. נחשב ל"אבי הקסאם", סוכל באופן ממוקד מירי טילים על מכוניתו. בנוסף סוכל איתו עמאד עבאס ששימש כסגנו.
  23. סעיד עיסא ג'בר ציאם . מהנדס בכיר בחמאס, חאן יונס. חוסל ב-17 ביולי 2005, מירי צלף של הימ"מ.
  24. מוחמד שייח' חליל. בכיר הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה. חוסל ב-25 בספטמבר 2005. חליל היה זה שתכנן את רצח טלי חתואל וארבע בנותיה הי"ד, סוכל באופן ממוקד במהלך מבצע 'גשם ראשון'.
  25. חסן מדהון. בכיר בגדודי חללי אל-אקצא, חוסל ב-1 בנובמבר 2005. חוסל על ידי טיל שנורה מהאוויר בעת שנסע במכונית של הרשות הפלסטינית.
  26. עדנאן בוסתאן. יו"ר הוועדה הטכנית של הג'יהאד האיסלאמי, מראשי מערך הקסאם. חוסל ב-5 בפברואר 2006.
  27. ג'מאל אבו סמהדאנה. ראש ועדות ההתנגדות העממית, חוסל ב-9 ביוני 2006. בתקיפה נהרגו עוד 3 מחבלי ועדות ההתנגדות.
  28. לואי אל-בורנו. בכיר במערך הרקטות של החמאס, חוסל ב-4 בנובמבר 2006. חיסולו בוצע במהלך מבצע 'ענני סתיו'.
  29. אחמד עווד. ראש מערך ייצור הקסאם של החמאס, חוסל ב-8 בנובמבר 2006. הוא יחד עם בכיר נוסף בחמאס, רמזי שחייבר, נהרגו על ידי טיל שנורה מהאוויר בעת שנסעו במכונית.
  30. פאייק אבו אל-קומסאן. ראש מערך שיגור הרקטות של ועדות ההתנגדות העממית. חוסל ב-23 בנובמבר 2006. בתקיפה נהרגו עוד 2 מחבלים.
  31. מוחמד אבו נעמה, עזיז חילו, מאג'ד בטש ומחמוד עווד. בכירי מערך הרקטות של הג'יהאד האסלאמי, חוסלו ב-21 במאי 2007, באמצעות טיל שירה מסוק קרב על מכוניתם במחנה הפליטים ג'באליה.
  32. מועתז דורמוש. מראשי צבא האסלאם ברצועת עזה, חוסל ב-17 ביוני 2008. בתקיפה נהרגו עוד 4 מחבלים מצבא האסלאם.
  33. ניזאר ריאן. מראשי החמאס, חוסל ב-1 בינואר 2009. סוכל באופן ממוקד במבצע 'עופרת יצוקה', בתקיפה נהרגו עוד כ-18 איש, רובם בני משפחתו.
  34. ממדוח אבו זכריה ג'מאל. מפקד מערך הרקטות של החמאס בעזה, חוסל ב-3 בינואר 2009 במסגרת מבצע 'עופרת יצוקה'.
  35. חוסם חמדאן ומוחמד חילו, בכירים במערך רקטות הגראד של חמאס, חוסלו ב-4 בינואר 2009 במהלך מבצע 'עופרת יצוקה'.
  36. סעיד סיאם. שר הפנים בממשלת חמאס, חוסל ב-15 בינואר 2009. חוסל במהלך מבצע 'עופרת יצוקה' באמצעות תקיפת מטוסי קרב של חיל האוויר.
  37. איאד סיאם. בכיר בחמאס, אחיו של סעיד סיאם.
  38. מוחמד ג'מאל א-נמנם. בכיר צבא האסלאם, חוסל ב-3 בנובמבר 2010.
  39. אסלאם יאסין. בכיר בצבא האסלאם, סגנו של א-נמנם, חוסל ב-17 בנובמבר 2010. תכנן פיגוע נגד ישראלים בסיני.
  40. איסמעיל לבאד (אבו ג'עפר), אחיו עבדאללה לבאד ומוחמד א-דאיה. איסמעיל לבאד הוא בכיר בחמאס, אחד משומרי ראשו של עבד אל עזיז רנטיסי באינתיפאדה השנייה. השלושה חוסלו ב-2 באפריל 2011. לטענת צה"ל, איסמעיל לבאד תכנן חטיפה לקראת חג הפסח.
  41. כמאל אל-נירב, חאלד שעת' ועוד 4 מחבלים מהנהגת ועדות ההתנגדות העממית, חוסלו ב-18 באוגוסט 2011 בתקיפת חיל האוויר ברפיח.
  42. סאמד עבד אל-מעטי. בכיר בוועדות ההתנגדות העממית, חוסל ב- 19 באוגוסט 2011 מטיל של כלי טיס ישראלי בעת שרכב על אופנוע. הסיכול הממוקד בוצע יום לאחר מתקפת טרור בדרום המדינה.
  43. זוהיר אל-קייסי. מזכ"ל ועדות ההתנגדות העממית, חוסל ב-9 במרץ 2012 באמצעות כלי טיס של צה"ל, בעת שנסע במכוניתו בשכונת תל אל-הווא שבמערב עזה.
  44. אחמד ג'עברי. ראש הזרוע הצבאית של חמאס, חוסל ב-14 בנובמבר 2012. סיכולו הווה את אות הפתיחה למבצע 'עמוד ענן'.‏
  45. חאלד שאער ואחמד אבו ג'לאל, פעיל בכיר במערך הנ"ט של חמאס ומפקד בכיר בזרוע הצבאית של חמאס, חוסלו ב-16 בנובמבר 2012 במסגרת מבצע 'עמוד ענן'.
  46. הית‘ם זיאד אברהים מסחאל. פעיל בג'יהאד העולמי, מומחה לאמצעי לחימה, חוסל ב-30 באפריל 2013, באירוע שהיה הסיכול הממוקד הראשון מאז מבצע 'עמוד ענן'. מסחאל היה מעורב בירי הגראד לאילת.
  47. אחמד זעאנין . פעיל בחזית העממית שהיה מעורב בירי הרקטות על הלווית שרון, חוסל ב-22 בינואר 2014 יחד עם מחבל נוסף, בירי טיל שנורה אל עבר כלי הרכב בו נסעו.
  48. מוחמד שעבאן. מאמן ומפקד חוליה בקומנדו הימי של החמאס. היה בן 24 בעת חיסולו ב-8 ביולי 2014. חוסל יחד עם 3 מחבלים נוספים בירי טיל שנורה אל עבר כלי הרכב בו נסעו.
  49. מוחמד ברהום, מחמד אבו שמאללה וראאד אל-עטאר. מפקדי חמאס בכירים בדרום רצועת עזה, חוסלו ב-21 באוגוסט 2014 במהלך מבצע 'צוק איתן'.
  50. מוחמד אל-רול. האחראי על העברות הכספים בארגון החמאס, חוסל ב-24 באוגוסט 2014 מירי טיל שנורה אל עבר כלי הרכב בו נסע.

כן יאבדו כל אויבך ה'

 

השארת תגובה