הרעיון: להפגיז את אמריקה בטילים

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

בשנות השישים נוצר בארץ מיתון כלכלי חריף. הצמיחה הייתה שלילית ואחוזי האבטלה טיפסו ל-12. המחוקקים בכנסת היו נואשים למצוא פתרונות יצירתיים ואחד הציע רעיון נועז: בואו נצא למלחמה נגד אמריקה, נפגיז את ניו-יורק בטילים ואת וושינגטון במטוסים. הצבא האמריקאי ירסק אותנו עם נושאות המטוסים הענקיות שלו, ואחר כך יפעילו כאן תכנית שיקום אדירה שתמריא את הכלכלה. כמו שעשו האמריקאים אחרי המלחמה בגרמניה, כשהפעילו את "תכנית מרשל", פרויקט השיקום האדיר שחולל את הנס הכלכלי בדמות הצמיחה המהירה בתולדות אירופה.

כולם התלהבו, אבל אחד הפקידים העלה בעיה: "א'ברוך, מה נעשה אם ננצח את אמריקה"?..

בפרק הקצר ביותר בתהלים, קי"ז, פרק בן שתי שורות בסך הכול, אומרים משפט תמוה מאוד. אמירה שהיא סתירה מתחילתה עד סופה. "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים – כי גבר עלינו חסדו". אנו פונים אל הקהילה הבינלאומית ומצפים ממנה להלל את ה' על כך שגברו עלינו חסדיו.

אבל רגע: למה שהם יעשו את זה? מה פתאום חברי הליגה הערבית או אפילו האיחוד האירופי יהללו את ה' על שגברו עלינו חסדיו? הם הרי היו מעדיפים שיתרחש ההיפך הגמור חלילה ונטבע בים (היל"ת) או לפחות נגורש חזרה למדינות מהם באנו? מה להם ולשמחה על הניסים לישראל?

יתירה מכך: הפסוק מדגיש פעמיים "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים". איננו פונים רק אל חסידי אומות העולם, כמו נשיא הונדורס (שנאלץ לבטל בגלל שיקולי לו"ז…) או נשיא מיקרונזיה הזעירה שנוהג לתמוך בישראל בהצבעות האבודות באו"ם. אלא הציפייה היא מ"כל" האומות עלי אדמות להצטרף לשירת ההלל, כולל אסאד מדמשק, רוחאני מטהרן והבחור השמנמן מפיונגיאנג, צפון קוריאה.

מה טמון בדבריו של נעים זמירות ישראל?

האמת היא שדווקא האדונים שהוזכרו לעיל, מתאימים להלל את ה' על הנסים שעושה לישראל. משום שרק הם יודעים את גודל הפלאות שעושה לנו. הם אלו שיודעים מה הם מתכננים חלילה לעולל לישראל וכמה כוחות עליונים שומרים עלינו בדרך.

אנחנו איננו מסוגלים להלל את ה' כמותם, משום שאנו לא מסוגלים להבחין בקטסטרופה לפני שהיא מתרחשת. אנו לא יודעים להעריך דברים שלא קרו. דווקא האויבים הם אלו שיכולים לגלות את אוזנינו – על פי פרסומים זרים – אודות אהבת ה' אלינו בכל רגע, שהביאה אותנו עד הלום.

השבוע התפרסמה דוגמה אחת מפעימה לכך. כיצד מהלך בזק בן שבריר שנייה, כזה שרוב האנשים המעורבים אפילו לא ידעו ממנו, עמד כפסע בין הצלת מאה יהודים מצרה לחיים ובין פגיעה נוראה בכולם חלילה. זאת רק דוגמה אחת לחסד ה', ש(להבדיל) הגויים מכירים בו טוב מאתנו.

בשמיני במאי 1972, עלו ארבעה מחבלים מארגון אש"ף על מטוס החברה הבלגית, "סבנה", בדרכו מבריסל לישראל. אחרי נחיתת ביניים בווינה, המשיך המטוס לכיוון תל אביב ואז נחטף. המחבלים פרצו לתא הטייס והודיעו כי מעתה והלאה הוא נשמע להוראותיהם. המטוס נחת בלוד והחוטפים תבעו שחרור 315 אסירים פלשתינים מהכלא הישראלי או שיפוצצו את המטוס על יושביו.

המחבלים דרשו לקבל מזון טרי ודלק, וזאת הייתה ההזדמנות עבור ממשלת ישראל להחליט על פריצה צבאית פנימה. אנשי "סיירת מטכ"ל" התחפשו לטכנאים של נמל התעופה, הם לבשו סרבלים לבנים והתכוונו לפרוץ אל המטוס דרך חמישה פתחים במקביל.

בינתיים פרץ ריב בין האחים "נתניהו", מי ביניהם ישתתף בפעולה. על פי כללי היחידה, לא שולחים לפעולה שני אחים יחד, מחשש ששניהם ייפגעו ולכן אחד היה אמור לפרוש. ביבי היה זה שהגיע למקום קודם והחל באימונים, אך יוני שהגיע מאוחר יותר מאימונים בנגב טען שהוא מנוסה יותר.

אהוד ברק, מפקד הפעולה, בחר בביבי הצעיר, שהיה יותר בתוך העניין, אלא שמאוחר יותר התברר כי הצטרפותו של ביבי כמעט וגרמה לכישלון המשימה. בפרק מתוך ספר חדש שכתב אהוד ברק והתפרסם השבוע הוא מספר כך: כשהלוחמים התקרבו למטוס, החוטפים הפלסטינים דרשו שנציג הצלב האדום יערוך חיפוש על גופם של "המכונאים" ויוודא שהם אינם חמושים. הוא בדק אחד אחד וכשהגיע לביבי, התברר שמשום מה הוא נשאר עם מגפי הסיירת האדומות שלו. זה צעד שווה ערך לשלט ניאון מהבהב שאומר 'אני צנחן'. איש הצלב האדום הבחין במגפיים אך לא אמר כלום, ואז כשהוא הרים לביבי את מכנס הסרבל הוא מצא את אקדח הברטה בתוך המגף.

הגבר התקשר למגדל הפיקוח ורטן בצרפתית. לרגע היה חשש שהמשימה אבודה עם השלכות קטלניות על בני הערובה, אבל משה דיין לקח את הסיכון ורמז לו מה הולך לקרות. למרבה הפלא, האיש התרצה ונתן ללוחמים להתקדם למטוס.

אלו הם חסדי שמים, שהפרידו צעד אחד בין הצלחה הרואית ובין ההיפך הגמור, חלילה.

הדרך הייחודית בה בוחר ה' לסייע לנו – כשהוא עוצר את האסון לפני שהתרחש ואינו מספר אפילו על החסד – מסמל יותר מכל את עומק אהבתו.

כאשר עושים טובה לאדם זר, משתדלים לגלות את אוזנו על מה שנעשה, כדי לזכות בדיווידנד הנגזר מהטובה הזו. אך כאשר עושים טובה לאדם קרוב באמת, לבן זוג או לילד, לא רצים לספר לחבר'ה. משום שאנו לא מצפים לקבל שום תמורה, אנו עושים זאת עבור עצמנו ממש כמו שעושים זאת עבורו. כך שהחסדים השקטים שעושה ה' עבורנו – מסמלים יותר מכל את אהבתו לעמו.

כך מדגישים בתפילת "הלל הגדול": "לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו", ומפרשת הגמרא: "לבדו" – כי "אין בעל הנס מכיר בניסו". רק הקב"ה יודע את גודל הניסים שמחולל לישראל, ואין כמו צורת החסד הייחודית הזו כדי לסמל את אהבתו לנו.

האלוף אליעזר שקדי. הוא סיפר כך: "מפקד חיל האוויר נמנה על הדרג הבכיר במדינה והוא מוזמן לכל אירוע חשוב ברמה הלאומית. אני לא אוהב אירועים המוניים ולכן המזכירה שלי הכירה את הנוהל הקבוע. היא מקבלת את ההזמנה ומעדכנת בחזרה שהמפקד מעריך את ההזמנה, אך הוא עסוק באותו ערב ולא יוכל להשתתף באירוע המכובד.

יום אחד היא נכנסת למשרד ומעדכנת שהתקבלה הזמנה על ארוחת ערב בבית נשיא המדינה עם נשיא הונגריה. הזכרתי לה את הנוהל הקבוע לפיו אני לא משתתף במסיבות והמשכתי הלאה, אבל אחרי שבועיים אנו עוברים על הלו"ז, והיא מזכירה כי ביום שלישי תתקיים ארוחת הערב עם נשיא הונגריה. 'אבל אמרתי שאני לא הולך?'. – 'נכון', היא אמרה, אבל חשבתי שבמקרה הזה אתה טועה!'.

"זה לא פשוט לומר משפט כזה למפקד בכיר, אבל חשבתי רגע, ואז הרמתי טלפון לאבא שלי ואמרתי: 'אבא, השבוע מתקיימת ארוחת ערב בירושלים עם נשיא הונגריה ואם תסכים לבוא – אני אבוא איתך'. אבא חשב רגע ואמר: 'אני אבוא'.

"אבא היה נער כשהנאצים פרצו לכפר הקטן בהונגריה בו התגוררה משפחתו. כולם הועלו על הקרונות לאושוויץ, אבל אבא ניגש לחלון וקפץ מהרכבת. הוא התגלגל לבודפשט ושם הסתתר ב'בית הזכוכית', מפעל הזכוכית של משפחת ווייס שהפך למקום מסתור ליהודים. אחרי המלחמה הוא שב אל הכפר שלו ובמשך שנתיים ציפה שמישהו יחזור. הוא חיכה וחיכה ואחרי 24 חודש הבין שהוא נשאר לבדו בעולם, בלי נפש קרובה אחת, בלי הורים, אחים, אחיות ובני דודים. אבא הביט קדימה באמונה גדולה ועלה ארצה, הפך למחנך והקים מחדש את משפחתו לשם ולתפארת.

"ישבתי עם אבא ברכב בדרך לאותו אירוע בירושלים, ולפתע הוא אמר: 'אתה לא מבין כלום, אתה שגדלת בארץ לא יכול להבין כלום. אני, משה שקדי, עולה לירושלים לארוחת ערב עם נשיא הונגריה. אילו היו שואלים אותי לפני 65 שנה מה החלום הכי גדול שלי, אין סיכוי שהייתי אומר אפילו חלקיק זעיר ממה שזכיתי לו. חיינו אז במציאות בה החיים של יהודי היו שווים פחות מכלב מת. אילו כלב מת היה שוכב על הכביש, היו מפנים אותו ברגישות ובזהירות, אבל אם היו יורים בראש של יהודי, איש לא היה מסובב את הראש… זה נס, כל אחד שנוסע בכביש הזה הוא נס מהלך…".

על הדרך בה יש עלינו להודות באותו יום נוכל להתווכח תמיד, אך על זאת עלינו להודות "כי גבר עלינו חסדו" "להודות ולהלל על נסיך ועל נפלאותיך ועל ישועתיך"

תגובה אחת
  1. מרגש במיוחד!! תודה לרב.

השארת תגובה