דווקא עכשיו: זמן מלחמה

ערב יום העצמאות ה-71 וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מתנופף לו דגל המלחמה בהלך הרוח של הרחוב החרדי. דווקא עכשיו, דווקא היום, את פירוש התרגום לדברי יעקב אבינו: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי: בצלותי ובבעותי"

הפגנת הפלג הירושלמי בבני ברק
הפגנת הפלג הירושלמי בבני ברק
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

כשאריה החזק, זה שביבי נזקק לו כל כך – לפחות לפי הקמפיין של ש"ס, נשאל עד היום מדוע גיבה את נתניהו בקבינט המדיני-ביטחוני משל היה אחד מחברי מועצת החכמים, הוא נהג להציג את המספרים ולערוך השוואות במתכונת שהחרדים כל כך אוהבים. לא 60-40, 6-3, 7-0, 8-8 או כל מספר אחר, אלא 200-0, מאתיים הרוגים פלסטיניים על הגדר – מול אפס הרוגים ישראלים.

דרעי הזכיר תמיד שבעימותים שהתקיימו בין ישראל לעזה – מצוק איתן ועד עתה, אומנם נשרפו שדות ונסדקו בניינים, אך לא קופחו חייהם של ישראלים. במדד ההלוויות, הפערים עדיין עצומים לטובת ישראל, אך עצם האמירה חטפה השבוע פגיעה ישירה, כשישראל ביכתה את מותם של ארבעה הרוגים ישראלים.

דרעי כאן כדי להישאר וכך גם המצטרף החדש-ישן גדעון סער, שב-2014 דרש מתוך הממשלה להביא את הסכם הפסקת האש לדיון במליאת הממשלה המורחבת ולא בקבינט, שבו לא היה חבר. לנוכח התוצאות הדומות בסבב הנוכחי, כאילו לא חלפו עברו להן חמש שנים, השמיע אתמול סער ציוץ ביקורת, בודד ואמיץ בעצם אמירתו, מתוך שורות החמישייה הראשונה של הליכוד, ערב חלוקת תפקידי השרים. חברים מפרגנים בליכוד, וכאלה לא חסרים, הסבירו אתמול שסער הרשה לעצמו לדבר חופשי רק בגלל שהוא יודע כי במקרה שלו – גם שיגור 600 טילים מלאי חנופה לבלפור לא יסייע לשדרוג מעמדו הצפוי בממשלה, בתום הפסקת האש המדומה בין נתניהו לבינו מערב הבחירות.

בקדנציית בני גנץ כרמטכ"ל ויעלון כשר ביטחון, נמתחה כאן בשמו של סער ביקורת קשה, שמידת הרלוונטיות שלה לא פגה גם בחלוף כחמש שנים. סער העריך תוך כדי הלחימה הארוכה, כי במציאות שנוצרה הוא יתקשה להמשיך ולשבת בתוך הממשלה. הפעם, הוא מותח את ביקורתו כמי שמעוניין לחזור לשולחן שנטש, תחת אותו ראש ממשלה שלא שינה את דרכיו. לא רק תוצאות הסבבים ידועות מראש, אלא גם תגובות הפוליטיקאים שמסתובבים על הגלגל.

בצלותי ובבעותי

ערב הבחירות – התייצב דרעי לצד נתניהו והתאמץ לחבק אותו מימין, ולא משמאל. ההופעה הזאת הוכיחה את עצמה במבחן התוצאה והיא נעשתה לא רק כדי לקרוץ למצביעים המסורתיים. דרעי זיהה, ולאחריו גם החברים מיהדות התורה – שהציבור החרדי מודל 2019, עוקף מימין לעיתים גם את הציבור הדתי-לאומי. הימין החרדי, הוא הכי הכי.

הייתה זו מערכת הבחירות הראשונה שבמהלכה אפילו דגל התורה התיישרה לימין וחיבדה את הבייס (ואין המדובר בטעות דפוס. רבים מחסידי חב"ד הביעו את אמונם, מאחורי הפרגוד – והחיבוד, בכף ובחית, אך מתבקש). אם בפעם הקודמת הזינו גורמים בכירים במפלגה את כותרות העיתונים בדיבורים על כך שבוז'י הרצוג אינו פסול מלבוא בקהל, ולא רק בגלל שסבא שלו היה רב, הרי שבסבב הנוכחי נרשמה התייצבות מלאה לצידו של המועמד הימני בעל השורשים הליטאיים. כשרמיזה בשם גורם עלום בסיעה הליטאית שלא פסל חבירה אפשרית לגנץ, הפכה לכותרת באחד העיתונים – מיהרו בלשכת גפני לשגר הכחשה והבהרה ברורה סטייל יתד נאמן, ולפיה אין לערער על ההנהלה הקיימת של הממשלה. עד כדי כך היה ברור הגיבוי, שאפילו כתובת למשלוח הערות לנוכח ההודעה, לא צורפה להכרזה.

התובנה שהשמיע דרעי לאורך הקדנציה האחרונה בזכותה של המתינות הצבאית, ראוי שתיאמר דווקא עתה – כאשר ברחוב החרדי נשמעים קולות בגנותה של הפסקת האש ובזכותה של יציאה למלחמת מצווה בעזה. חכמה קטנה היא לקרוא לאחרים להילחם וטוב ייעשה אם את התובנות הללו נותיר לאחרים זולתנו. מי ששמע את גנץ בסוף-השבוע מגמגם עצמו לדעת ומדבר על אופק מדיני ולא צבאי תוך כדי לחימה, כשמיד בסיומה הוא רץ לספר לחבר'ה איך ביבי יצא חלש מול החמאס – כאילו גנץ עצמו לא השיג את אותה תוצאה – מבין שלאיש במערכת הפוליטית-מדינית-צבאית אין אלטרנטיבה שתמגר את הירי מעזה. כיהודים האמונים על חינוך הסולד מ"כוחי ועוצם ידי", עלינו להכיר במגבלות הכוח – למרות שבקדנציה האחרונה קצת הספקנו לשכוח.

ערב יום העצמאות ה-71 ובפתחו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מתנופף לו דגל המלחמה בהלך הרוח של הרחוב החרדי. ואולי כדאי להזכיר, דווקא עכשיו, דווקא היום, את פירוש התרגום לדברי יעקב אבינו: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי: בצלותי ובבעותי" (בתפילתי ובבקשתי). נישא תפילה ונותיר לאחרים להכות בתופי המלחמה.

נצור לשונך

פתיחת זמן קיץ – בעוד הדרום לוהט מאש הטילים – הפכה את בחורי הישיבות כולם למגויסי צו 8. כשהתותחים רועמים – הפוליטיקאים שותקים, וגם המו"מ הקואליציוני הפך בחלקו הראשון של השבוע לבלתי רלוונטי. בחלוף יום הזיכרון והעצמאות, התותחים הפוליטיים ישובו להפגיז, לעת עתה באוויר וככל שיתקרב רגע האמת – בכינון ישיר.

עוד לפני שנשמעו הדי המטחים, ניסו חברי-הכנסת החרדים למתן את השיח ולהנמיך את גובה הלהבות מול שר הביטחון לשעבר ואולי גם בעתיד הקרוב, איווט ליברמן. כאשר מאיר פרוש עלה לשידור בתוכנית פילפוליטיקה (בהגשת יעקב ריבלין והחתום מעלה) ונשאל האם איווט יעמוד בדיבורו בנוגע לחוק הגיוס כפי שעמד בהבטחתו למגר את שלטון החמאס – הוא מילא פיו מים. שתק כמו היה דובר צה"ל הנמנע מלהכיר בהפסקת האש.

פרוש נתפס עד כה כסמן הימני באגודת ישראל, בכל הנוגע לחוק הגיוס שאיווט הניח על השולחן. לו היה הדבר תלוי בחבריו מדגל התורה ומש"ס, הרי שהצעת החוק כבר הייתה נכללת כיום בספר החוקים של מדינת ישראל. פרוש וחבריו מאגודה אמרו "נייט" בהוראת מועצת גדולי התורה של אגודה ומה שקרה מאז ועד הלום, ידוע לכל.

מצופה היה ממאיר פרוש לזרוק לחלל האוויר דווקא כעת את כל ציפורי הנפש המצייצות – ולא כך עשה, ובחכמה. כדי למצוא פתרונות יצירתיים צריך ראשית לשקוד על יצירת אווירה טובה. עובדה היא שבמקביל לנימה המפויסת של פרוש כלפי איווט, לא נשמעו הצהרות מתלהמות נוספות מצד ישראל ביתנו, ולא בכדי (אצל ליברמן הבלתי צפוי יש לסייג בכל עת ולהוסיף: בשלב זה). כל זה מלמד שמאחורי הקלעים שני הצדדים מבינים כי עליהם לשמור על המקלעים כשהם נצורים.

הסיטואציה הביטחונית הנוכחית מחייבת זהירות שבעתיים ומאלצת את חברי-הכנסת החרדים לנצור את לשונם ולהמעיט בנוכחות תקשורתית, כמו היו בחורי ישיבות המתלבטים בינם לבין עצמם האם למנגל בפארק בערבו של יום השואה. הבשר מוכן ומתובל, הריח עולה בנחיריים, אבל בקצה הגן, יארוב לו תמיד עיתונאי שיצלה את הממנגל – כמו בחד-גדיא.

אם איווט מצדו, אכן חפץ להגיע להבנות שיאפשרו לו להיכנס לממשלה, הוא יוכל מעתה ואילך להתמקד בבעיות הביטחון האמיתיות של מדינת ישראל, לדרוש הקצאת משאבים נוספים למשרד שבראשו הוא צפוי לעמוד ולחדול מלעשות שימוש תקשורתי נפסד בעולם התורה. ישנו לצערנו גם הצד השני של המטבע, שהרי אין דרך קלה מאשר לזנב בבחורי הישיבות מאשר בתקופה הנושקת לימי לחימה. מתגובותיו של איווט בשבוע הקרוב נשכיל לדעת, האם פניו לשלום בבית או שמא למלחמת אחים.

בין קודש לחולון

הח"כ השמיני של ש"ס, הדוקטורנט למשפטים משה ארבל, ועד תמול שלשום ראש-מטה שר הפנים, מצא עצמו בקדנציה האחרונה בחזית המאבק נגד הדרת החרדים מאירועים ציבוריים. העימותים המשפטיים סוקרו כאן בעבר (גילוי נאות: בכמה מהם הייתי מעורב בכובע המשפטי) וארבל תמיד היה במרכזם. הוא ניהל דיאלוג ממושך עם ארז קמניץ וצוות לשכת היועמ"ש ונחשב לגורם היחיד שיודע לדבר עם המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, בעברית משפטית נטולת עגה חרדית.

קומץ בחורי הישיבות שחטאו בהצתת אש ביום השואה – תועד גם השנה לדיראון באחת התוכניות התקשורתיות, חובבות הרייטינג על חשבון החרדים. ביזיונם של הבחורים מוציאי דיבתנו – במקומו מונח ונתון לטיפול המשגיחים בישיבות עם פתיחת הזמן, אך השערורייה הגדולה התרחשה דווקא בחלקם של אלה שביקשו להתכנס ולזכור. ההנחיה המשפטית המקוממת על ביטול הכינוס בחולון לזכר קדושי השואה, אך ורק משום שנערך בהפרדה, היא הצתת אש זרה בחלקתם של קדושי השואה. מתוך עשרות אירועים שהתקיימו בחולון, נשלף האירוע החרדי בפינצטה – כיעד לסיכול ממוקד. הקדושים שלזכרם ביקשו המשתתפים להתכנס, נהגו הפרדה בחייהם, אך במותם, הצטוו הזוכרים המייחדים את שמם, לחלל את השקפת עולמם. זו אינה הדרת נשים, אלא הדרת חרדים, תוך פגיעה בזכרם של הנרצחים שאת מורשתם אנו משמרים.

לא יועילו ההסברים, יען כי האוזן ערלה. אז הנה לך, ר' מוישה ארבל, המשימה הראשונה – שתפורה ממש למידותיך. אין מנוס מחקיקה שתסדיר את זכותו המוקנית של הציבור החרדי לנהוג על-פי אורחות חייו, גם כשהוא מתכנס לזכר מתיו. לא רק נשמת הקדושים חייבת שתהא צרורה בצרור החיים, אלא גם מורשתם הדתית והאמונית. במותם, ציוו לנו את אורחות החיים.

 

השארת תגובה