להיות יהודי קליפורני בארצנו?

אלי פולק
אלי פולק
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

הסרטון שהגיע לתיבת המייל שלי היה קצר אך מטלטל.

היה זה זמן קצר לאחר פיגוע הירי בבית הכנסת בסאן דייגו והסרטון הראה קטע חדשותי מאחת מסוכנויות החדשות הזרות. על המסך נראתה אישה, עדינת מראה, המיקרופון בידה, מנסה במשפטים קטועים להעביר את תחושותיה. מאחוריה ניתן היה להבחין בקווי המתאר של בית כנסת חב"ד בסאן דייגו, אליו התפרץ באותו בוקר צעיר שטוף שנאה אשר רצח ביריות את לורי גילברט-קיי הי"ד אשר באה לומר קדיש על אמה המנוחה, ושבגופה הצילה את חייו של רב בית הכנסת.

התמונות התחלפו. המילים, מלוות בצלילו הרך של המבטא הזר התנגנו להן על רקע תמונת הרוצח. עיניי שוטטו על פניו של הצעיר הנאה בן ה- 19, הכה מודרני למראה, ומוחי נלאה מלהבין כיצד יתכן הדבר. כיצד יתכן שבשנת 2019 – עידן הנאורות לכאורה – יכול יצור אנוש לרדת לדיוטה תחתונה זו, לתהום תועבה שכזה.

המרואיינת תיארה את רגעי האימה, את התערערות הביטחון האישי, את המחשבות על העתיד. מחשבותי נדדו. אני עוצם את עיני, מנסה לתאר ולזקק לעצמי מה היו התחושות אשר הייתי חש לו הייתי יהודי כזה הגר אי שם בארצות הברית של אמריקה, בסאן דייגו אשר במדינת קליפורניה.

הרגשות צפים ועולים. בתחילה חרון אין אונים, כעס עמוק ומטלטל, בעקבותיו גאווה פצועה, אימה, ופחד מחלחל. בדמיוני צפה ועולה אותה תמונת שואה מפורסמת בה נראות נשים יהודיות הונגריות עומדות שורה אחר שורה בפנים מורכנים, ידיים המנסות להסתיר, להסתתר. מין חוט בלתי נראה קושר בין אותן יהודיות אי שם אז לבין אותה יהודיה דהאידנא בסאן דייגו – הכניעה, תחושת ההשלמה הנוראית – משהו עמוק בתוכי מתקומם אל מול קבלת הגורל הזו.

מאין באה אלי – יהודי חרדי – ההתקוממות הזו? הן אני לא חונכתי על אתוס הגבורה, גיבוריי לא היו מורדי גטו וורשא או לוחמי תש"ח, מאין זה בא אפוא?!

***

התקופה הקרובה מכילה בתוכה תאריכים טעונים. הפופוליזם השטחי מנסה כתמיד להסיט את הדיון אל השוליים הצהובים מיושן של עמידה בצפירה כן או לא, במקום להיישיר מבט אל המציאות הסובבת וסוף סוף לערוך עמה חישוב מסלול מחדש. דומה כי הגיעה השעה לפחות להרהר בקול, לתת לשכל הישר להשמיע את דברו.

עימות רב שנים לה לחרדיות עם הציונות, אמת. הפחד והחשש מפני חילון העם על ידי התנועה הציונית לא לשווא היה, די לעיין בקורות היישוב העברי בשנותיה הראשונות של המדינה. מאידך גיסא, הבה ונתבונן:
האמנם, האמנם אין לנו כל שיג ושיח עם המדינה הזו? באמת?
האם כאשר עולם תורה שלם קם וניצב דווקא פה, מתוקצב – גם אם בחריקת שן – על ידי המדינה הזו דווקא, זו שהוקמה על ידי פורקי עול בגלוי וביודעין, האם תופעה כזו אינה אומרת דרשני? מאומה?
הבה ונתבונן בנציגי הציבור החרדי שנבחרו זה עתה, בביטחון מעשה בעל בית בו הם מסתובבים על שלל תפקידיהם – זה יו"ר וועדת כספים, השני שר בריאות בלבוש חסידי מלא, השלישי שר פנים, האם כל זה אינו קבלת המציאות דה פקטו, האם זו רק "הצלה מפי הארי" האומנם כך?! את מי הננו מרמים? אותנו? אותם?

ואם התחושה הזו נכונה, והציבור החרדי למעשה עבר מהקרון האחורי אל מושב הנהג, מה זה אומר עלינו, על תפיסת המרחב שלנו, על האחריות הציבורית אותה עלינו ליטול? והאם, האם לעובדה שבניגוד לאותה יהודיה קליפורנית זו אנו חשים – והבה נודה בזאת – בעוצמה ובתחושת ביטחון מעצם היותנו במדינה זאת, בעלת משטר זה, האם אין לכך שום משמעות מבחינה יהודית, ערכית, מוסרית?
יהודים אנו. התורה היא מרכז הווייתנו, המצפן על פיו אנחנו משתיתים את חיינו המוסריים, מקור גאוותנו. אם כנים אנחנו ברגשותינו אלה כי אז נשאל – מה יש לה לתורה לומר לנו דווקא אל מול התופעה חסרת ההסבר הזו, של מיזם שהוקם על ידי המורדים בה והפך להיות בית הגידול המשגשג של שומריה?
יהודי כנה עם עצמו ועם אלוקיו, מוכרח הוא לכל הפחות להרהר קמעא בשאלה זו.

הכותב מכהן כרכז אקדמי – אחראי מניעת נשר ומנהל פרויקט המכינות קצרות הטווח

השארת תגובה