סבר פנים יפות

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

זוג סוחרים יהודים חזרו הביתה מהמסחר בערב שבת, אך הדרך הייתה בוצית וגשומה והם לא הצליחו להתקדם. היה עליהם למצוא בדחיפות בית יהודי שיסכים לארח אותם לשבת. הם היו אנשים עשירים ומכובדים ולא האמינו שהם צריכים לבקש גמילות חסד ממישהו, ועוד בצורה כזו בה נופלים עליו מהרגע להרגע ללא הודעה מוקדמת, אך לא הייתה להם ברירה. הם מוכרחים להיכנס למישהו לקדש על היין ולאכול לחם ובשר. הם עצרו בעיירה הראשונה ודפקו על דלת שיש בה מזוזה. יהודי פשוט פתח את הדלת וכששמע את בקשתם, אמר שיהיה עליהם לשלם היטב, כמו שמשלמים להזמנה במלון ברגע האחרון. הם הביטו זה על זה נדהמים ופגועים אבל לא הייתה להם ברירה. הם הפקידו את התשלום מראש וקיבלו חדר לישון.

הם חזרו מבית הכנסת אחרי ערבית ומצאו שלחן ערוך בכל מטעמים. לא היה נעים להם לאכול ממאכלים שמיועדים למשפחה, אבל הם אמרו לעצמם 'שילמנו כל כך הרבה, לפחות נהנה', ואכלו ושתו בכל פה. גם למחרת הם לא הרגישו נעים לאכול את מה שהוכן עבור המשפחה, אבל הרגיעו את עצמם ששילמו היטב ועליהם להצדיק את התשלום.

במוצאי שבת אחרי הבדלה, הוציא היהודי את הכסף והחזיר להם אותו בשלמותו. "אז למה ביקשת אתמול", לא הבינו. "תראו", אמר היהודי, ראיתי שאתם אנשים מכובדים וגאים, הבנתי שלא תרגישו בנוח לאכול אצלי, ולכן ביקשתי מכם כסף כדי שתרגישו לגמרי בנוח, ועכשיו אחרי שבת אני מחזיר את הכסף בשלמותו, כי חלילה לי ליהנות מהמצווה שזכיתי בה, ואדרבה אני מודה לכם שזיכיתם אותי במעשה חסד גדול כזה…

ימי ספירת העומר הם באופן מסורתי ימים של "תיקון המידות". זה מסע של התמקדות במערכת היחסים הרגשית שאנו מנהלים מול הקרובים לנו, תוך בחינה פנימית האם אנו מגיבים להם בצורה מכבדת ונכונה לפי כללי התורה או מתנהלים בצורה אינסטינקטיבית לפי האופי הטבעי שלנו.

אחת הסוגיות המרכזיות בין אדם לחברו היא אופי התגובה לאדם שטועה וחוטא. זה יכול להיות בן או בת זוג שמאכזב, ילד שעושה מעשה אסור, תלמיד או עובד שמפשל – והשאלה המידית היא איך התגובה הנכונה להניע אותו לפעולה? האם להרחיק או לקרב? האם להגיב בביקורת או במחילה? האם להעצים את הכישלון או להאמין שהכישלון אינו משקף אותו ולהתעלם? אלו שאלות גדולות שמלוות כל רגע בחיים.

אנו רוצים לבחון את הסוגיה לאור שאלה עצומה שעולה בפרק א' בפרקי אבות. מנהג ישראל ללמוד בשבתות שאחרי פסח את מסכת אבות. טעם אחד ללימוד המסכת הוא כתרופת מנע להתעוררות התאווה הגופנית בימי הקיץ והחום ['כבר החלטתם איפה החופשה ביולי אוגוסט?…'], ולכן מקדימים ללמוד מתחילת הקיץ את מסכת אבות שכולה דברי מוסר להרגעת היצר.

טעם שני הוא שמסכת מידות היא דיני ה"דרך ארץ" של חז"ל, בה לומדים את דרך ההתנהלות בין אדם לחברו ואין הכנה מתאימה יותר לקבלת התורה ככתוב "דרך ארץ קדמה לתורה". המסכת הזו מלמדת שלא חשוב מה אתה יודע, אלא מה אתה עושה עם הידע ואיך הנך מממש אותו בחיים.

הפרק הראשון במסכת מציג את תקופת ה"זוגות", זאת הייתה תקופה שנמשכה כמאתיים שנה בסוף ימי הבית השני ובה הנהגת העם הייתה מבוססת על זוג חכמים שעמדו בראש הסנהדרין. הראשון כיהן כנשיא הסנהדרין והשני כאב בית הדין. שניים מהבולטים ביותר בין הזוגות הם כמובן הלל ושמאי שפעלו כמאה שנה לפני החורבן השני. הלל שימש כנשיא ושמאי כאב בית הדין.

הפרק מביא תחילה את דברי הלל ואחר כך את דברי שמאי: אבות א,טז: שמאי אומר, עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.

לפי פירושים שונים (פירוש "יחל ישראל", הרב ישראל מאיר לאו), שמאי רומז לשלוש הרגליים עליהם עומד העולם. תחילה הוא מדבר על חלק התורה ואומר: "עשה תורתך קבע", כלומר, תקבע את לימוד התורה במרכז היממה וסביבו תנהל את כל לוח הזמנים שלך. אחר כך הוא ממשיך בחלק העבודה בקיום המצוות: "אמור מעט ועשה הרבה", היינו שהעיקר היא העשייה ולא הדיבור, ואחר כך מסיים עם חלק הגמילות חסדים: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".

שמאי מלמדנו שהעיקר בהכנסת אורחים הוא לתת לזולת הרגשה טובה. כשאדם נכנס אליך הביתה לאכול או לבקש עצה, הוא לא בא לקבל אוכל כמו שהוא בא לקבל אנרגיה. הוא מבקש להרגיש רצוי, מכובד, חשוב בעיני מישהו. ולכן החלק הכי חשוב במערכות יחסים אנושיות הוא לתת לזולת את ההרגשה שחיכית לו, רק לו. הוא לא גוזל את הזמן שלך, אלא עושה לך טובה בכך שנכנס אליך הביתה, בדיוק כמו בסיפור בו פתחנו

ובעוד ששני ההיגדים הראשונים של שמאי הם מרשימים והפכו לקלאסיקה, המשפט השלישי גורם לך לבלום ולהתמלא תדהמה: שמאי?! הוא החכם שמעורר אותנו לקבל כל אדם בסבר פנים יפות?! האם הוא המודל לסבלנות ורוחב לב?!

שמאי נוקט בביטוי שאי אפשר לטעות בו – "והוי מקבל את כל האדם" – ויש לנו כלל שמובא בתוספות (יבמות סא,א) כי בכל פעם שנאמר "האדם" עם ה"א הידיעה, זה בא לרבות נכרים. והאם שמאי הוא זה שאמור לעורר אותנו לכך שכל גוי ראוי ליחס חם ומעצים?!

הרי הגמרא מביאה שלושה סיפורים על שלושה גויים שביקשו את עצתו של שמאי, והוא בתגובה סילקם החוצה תוך שדוחף אותם עם "אמת הבניין" שבידו, תגובה שהיא בין גערה למכה פיזית.

שבת לא,א: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי ואמר לו תורה שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך, גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו שמאי והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל – גייר אותו. ביום הראשון הראה לו צורת אותיות ולימדו א-ב-ג-ד. למחר הפך לו סדר האותיות [שהאות הראשונה היא ב' והשנייה א']. והרי אתמול לא אמרת ככה? אמר הלל, עלי אתה סומך? תסמוך גם על מה שאמרתי שהתורה שבעל פה היא אמת. שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי וא"ל גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו (מקל שהוא אַמַת אורך ומודדים בו אורך הבנין, שהיו קוצצין עם האומנין כך וכך אמות בכך וכך דמים, רש"י). בא לפני הלל –  גייר אותו, אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור. שוב מעשה בנכרי שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר 'ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד' … אמר אותו נכרי אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי … דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גייריה. אמר לו הלל לך למוד טכסיסי מלכות [הלכות כהן גדול]. הלך וקרא וכיון שהגיע ל'והזר הקרב יומת' , אמר … גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה [שיומת]… לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה.

אז איך שמאי יכול לדבר על הארת פנים כשהוא סמל הקפדנות והיראה?

יתירה מכך: מסכת אבות נוקטת בביטוי "הוא היה אומר", וידוע ההסבר כי מסכת אבות בחרה מכל חכם את הציטוט שמייצג אותו בתמצית. את אותו ביטוי שזה היה ה"הוא" שלו. הרי המסכת מצטטת חכמים ענקי רוח שלא הפסיקו לדבר וכל משפט שלהם היה שווה ציטוט. כיצד החליט רבי יהודה הנשיא איזה שתי שורות לבחור מענקי ההיסטוריה כמו רבן יוחנן בן זכאי או רבי עקיבא. אלא בחר את ה"הוא היה אומר", את אותו משפט שהיה תמצית האישיות וההידור של אותו חכם.

והשאלה, אם כן, כפולה ומכופלת: איך מכל אישיותו החריפה ומעוררת היראה של שמאי, מה שנשאר הוא "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות"?

לפעמים, התשובה נמצאת מול העיניים ורק צריך לשים לב אליה. בהערת שוליים בתחתית עמוד בליקוטי שיחות, כתב הרבי מליובאוויטש הארה מדהימה בפשטותה שמאירה את הכל באור יקרות: הסדר בכל שישה סדרי משנה הוא שדברי שמאי מובאים ראשונים, לפני דברי הלל (ואם יש חריגה מכך היא צריכה ביאור). אחד ההסברים מובא בריטב"א עירובין יג,ב, שהלל ותלמידיו היו נוחים ועלובים ומקדימים ומצטטים את דברי בית שמאי לפני שהיו אומרים את דברי עצמם.

ואולם מסדר המשנה כאן בפרקי אבות, חרג ממנהגו והביא תחילה את דברי הלל ורק אחר כך את שמאי. מדוע? משום ששמאי אמר את הדברים לאחר שנוכח בצדקת הלל. מה שמסדר המשנה רוצה ללמדנו הוא שלאחר ששמאי ראה את שלוש הגרים שצמחו מהלל, הוא הבין שדרכו של הלל צודקת. מוטב לתת אמון ולראות את המחבר מאשר את המפריד.

ומאוחר יותר הסביר הרבי. הקב"ה ברא את העולם עם שני כוחות סותרים: "חסד" ו"גבורה". החסד הוא כח ההתפשטות וההתקרבות, ואילו ה"גבורה" היא כח ההתכנסות וההתרחקות. כדי להתקדם בחיים אנו זקוקים לשתי התנועות: לפעמים להתקרב ולהתמסר ולפעמים להרגיש פער ומרחק וללכת שני צעדים אחורה.

בני האדם סביבנו נחלקים לאחת משתי הקבוצות הללו: אנשים של חסד הם טיפוסים שרואים את נקודת החיבור עם כל אחד שעומד לפניהם ובכל אירוע שהם חווים. היות שהם מבקשים להתקרב ולהתפשט, לכן מוצאים תמיד את המחבר והמאחד. אלו האנשים שמרגישים בנוח בכל מקום ומתערים בסביבה בטבעיות. הם תמיד מרגישים שחיכו רק להם…

אנשי הגבורה, לעומתם, הם מרוחקים, הם טיפוסים שמביטים על החיים מבחוץ ומעדיפים להיות עם עצמם, ולכן הם מבחינים דווקא במה שמפריד ומחלק בינם ובין האחרים. היות שהם טיפוסים מרוחקים, לכן צפים מול עיניהם הניגודים שיש בינם ובין האחרים והמסלול שנדרש מהם או מהאחרים לעבור כדי לגשר על הפער ביניהם.

בדיוק מאותה סיבה הם תובעניים ומחפשי שלמות, כי הם מרגישים תמיד פער, את גודל המרחק בינם ובין הקב"ה או בינם ובין המשימה אליה הם רוצים להגיע. הם אף פעם לא מרגישים את היעד קרוב אליהם, אלא תמיד נמצאים בתחילת הדרך ומבקשים להתעלות יותר ויותר.

ביטוי ראשון ועוצמתי לשני הכוחות המנוגדים הללו היו הדמויות של האבות "אברהם" ו"יצחק": אברהם היה שלמות מידת החסד, הוא היה טיפוס פתוח ומאיר פנים שהתפשט לכל מקום. הוא פתח את האוהל בפני שלושה אורחים שהיו נדמים כמו ערבים והפיץ את בשורת האמונה בכל מקום. יצחק, לעומת זאת, היה אדם סגור ומסוגר שלא יצא מהארץ וגם לא יצא כמעט מהבית. המדרש מספר עליו כי הוא "התעוור" מעשן העבודה זרה של נשות עשו. הוא כל כך כאב את התופעה הזו עד שהפך ממש להיות נכה ממנה.

ומכאן אל הלל ושמאי: שמאי לא היה חלילה אדם 'רע', כמו שהלל לא היה חלילה אדם 'פופוליסטי' שחיפש להשטיח את המסר. שמאי היה ביטוי של כוח הגבורה האלוקי ולכן היה אדם מסוגר ומופנם ולא מצא שום חיבור בינו ובין הגוי, הוא ראה רק את מה שרואים מעל פני השטח, את הדמות של הגוי שמבקש לעשות פשרות חמורות בדת וללמוד רק את התורה שבכתב או את כל התורה על רגל אחת. ולכן מיהר לזרוק אותו מלפניו. הלל, לעומת זאת, איש החסד, ראה בכל אחד את צלם האלוקים שבו ולכן שמע בכלל דברים אחרים. הוא שמע אדם שרוצה באמת ובתמים להתגייר ורק חושש לעשות את הצעד הגדול הזה ולכן מבקש קיצורי דרך. הלל האמין כי אם רק נושיט לו את היד – הוא יצלול פנימה ויתגבר על כל הקשיים.

ובסופו של דבר, שמאי הבין שהלל צודק. מסיבה פשוטה שהיא עמוקה ביותר: כי התפישה היהודית היא שמילים יוצרות מציאות. מילים אינן רק מתארות מציאות קיימת, אלא יוצרות ומעצימות את המציאות הקיימת. כך שהדרך בה אתה מתייחס לאחרים, קובעת את הדרך בה הם יתייחסו לעצמם, וכאשר אתה מעצים את הרוע שבהם – הם נהיים יותר רעים, ואילו כאשר אתה מעצים את הטוב שבהם – הם נהיים יותר טובים.

ואף אם בבסיס העניין, שמאי צדק בכך שהאדם שעומד מולו הוא פשרן ומזלזל, אבל מה הלאה? מה השלב הבא? הדרך הטובה ביותר להוציא אותו מהמצב הקיים ולהניע אותו לפעולה אחרת היא להעצים את הטוב שבו, ואת זה עושים דרך עידוד ומתן אמון. כאשר הלל קיבל אותם פנימה, הוא בעצם אמר להם: "אני סבור שאתם באמת רוצים להתקרב לקב"ה והזלזול שלכם אינו משקף אתכם" והיחס הזה גילה את הטוב שבהם.

אגדה ישנה מספרת על הממציאן הנודע תומס אדיסון, מי שלזכותו נזקפת המצאת הנורה החשמלית ששינתה את החיים האנושיים: כאשר אמו של תומס נפטרה, הוא עיין במגירות בביתה ומצא פיסת נייר ישנה שהקריאה בה החזירה אותו עשרות שנים לאחור וגרמה לו לפרוץ בבכי.

בהיותו ילד בבית הספר, קיבל תומס מהמורה פתק להעביר לאמו. הילד לא ידע קרוא וכתוב ושאל מה כתוב בפתק, ואמו קראה בפניו: "גברת אדיסון הנכבדה. ברצוני לספר לך שבנך תומס הוא ילד מוכשר מאד, ומאחר שאין לנו בבית הספר כלים לקדם אותו כראוי, אנו מבקשים לא לשלוח אותו מחר לבית הספר ולמצוא עבורו מסגרת אחרת ומתאימה יותר לכישוריו". תומס שהה בבית במשך כמה חודשים, עד שאמו מצאה מוסד לימודי אחר עבורו.

כעת החזיק תומס את אותו פתק נושן, רק שהפעם הוא כבר ידע לקרוא וגילה בו מילים שונות לחלוטין: "גברת אדיסון, בנך תומס מופרע ואינו מסוגל לשבת רגע אחד במנוחה. הוא מפריע למהלך השיעור התקין והמורה אינו יכול ללמד כשהוא שוהה בטווח הראייה שלו. לפיכך הוחלט להשעותו לאלתר ולצמיתות מבית הספר. נבקשך לא לשלוח אותו שוב לבית הספר שלנו…". תומס ניגב את דמעותיו ואמר: "גדלתי כיתום, ללא אב מגן ומפרנס ואילו הייתה אמי מקריאה את החיצים החדים ששלח המורה, לא הייתי מסוגל לשרוד". בתושייה ובחכמה אימהית, העניקה לתומס הקטן עידוד, שמיצב אותו בעיני עצמו כמוכשר משאר בני גילו – והתוצאה הייתה בהתאם.

אי אפשר שלא לסיים בסיפור ששמעתי מיו"ר צעירי חב"ד הרב יוסף יצחק אהרונוב שנחשב כעסקן המשפיע ביותר בעולם היהודי כיום: השופט חיים כהן היה דמות וסמל לאדם שחירף וגידף את קדשי ישראל. הוא טיפס את כל סולם הדרגות במערכת המשפט הישראלית והיה שופט, משנה לנשיא בית המשפט העליון ויועץ משפטי לממשלה. המעמד הציבורי שלו היה רם ונישא, ומכאן עוצמת הכעס והפגיעה ממנו. הוא הכריז על כוונתו לשאת אישה שהייתה גרושה, ואולם כיון שהיה כהן, היה אסור לשאת אותה. שום רב לא הסכים לחתן אותם ואולם הוא ביטל את האיסור וקיים טקס נישואים אזרחי בחוץ לארץ.

תקופה אחר כך הוא ביקר אצל חבר בניו יורק בחודשי תשרי שנת תשל"ו, ואותו חבר הציע לו להצטרף לביקור בבית 770 בליל שמחת תורה. הם נכנסו יחד אל אולם בית המדרש באחד מרגעי השיא בכל השנה. האולם היה צפוף באלפי בחורים והשירה הקיפה את הכל. גבאי בית הכנסת הבחין בחיים כהן נכנס ולא ידע מה עליו לעשות. אם יקרא לו פנימה, עליו לכבד אותו עם ספר תורה, וכיצד אפשר לכבד אדם כזה? הוא החליט להתעלם.

ואולם הרבי, ממקום מושבו בתחילת האולם, הבחין באורח וקרא לגבאי: "חיים כהן כאן, ואיך אפשר לא לכבד אותו בספר תורה". השופט קיבל ספר והובל אל מרכז הרחבה. ואז החל הרבי לעודד את השירה בעוצמה וחיים כהן באמצע. האולם כולו קופץ על רגליו וחיים כהן עם הספר במרכז האולם. הרבי לא נתן להקפה להסתיים, חמש דקות, עשר דקות, עשרים דקות והוא מעודד את השירה בעוצמה וחיים כהן נוטף זיעה עם ספר התורה באמצע האולם. כך זה נמשך 45 דקות תמימות עד שהרבי הפסיק לעודד וההקפה הסתיימה. האולם נרגע וחיים כהן עזב את האולם.

לא נודע מה קרה אתו בהמשך, אבל אותו אדם שהביא את חיים כהן אל הרבי, לא הגיע יותר ל-770. לשאלת הרב החסיד יואל כהן שהיה ידידו, מדוע אינו בא יותר, ענה: "אני יודע איזו מהפכה חולל הביקור בנפשו של כהן, ואני לא רוצה להשתנות. טוב לי איפה שאני…".

השארת תגובה