גם באפריקה: שואה ורצח עם

שני אירועי ג'נוסייד מרכזיים פקדו את היבשת בשחורה בעשורים האחרונים, ולא זכו לפרסום ולתהודה הראויה להם • רצח העם בדרפור והג'נוסייד ברואנדה • כיצד החלו מעשי הרצח והמרידות, מי הוביל את האירועים ומי נשפט ועמד לדין

מחנה פליטים רואנדי בזאיר
מחנה פליטים רואנדי בזאיר
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

המהפכה שהתרחשה לא מזמן בסודן ורצח העם בדרפור שטרם הסתיים מחזירים אותנו לג'נוסייד אכזרי אחר שבוצע אף הוא על אדמת אפריקה – הג'נוסייד בראונדה 1994 – טבח מחליא בידי המון משוסע ואין פוצה פה ומצפצף.

המאורעות האחרונים בארצנו סחפו את תשומת הלב התקשורתית, וכך הידיעה על המהפכה בסודן נדחקה לשולי החדשות. עומר אל באשיר – הרודאן שהיה נשיא סודן בשלושים השנים האחרונות, הודח מכיסאו ובמקומו השתלטה כעת כת צבאית. אל-באשיר, בן 75, הוא איש צבא לשעבר שבסיוע איסלאמיסטים תפס ב1989 באמצעות הפיכה צבאית את השלטון, על ידי הדחת הממשלה הנבחרת והמתקשה-לתפקד של סודן. אל-בשיר הנהיג בסודאן ממשל רודני קשוח בסגנון צבאי השליט את חוקי השריעה על הכלל, פיזר את האספה הלאומית, אסר על קיום מפלגות ואיגודים מקצועיים, חיסל את המערכת המשפטית ואסר על עיתונות חופשית. ממשל דמוקרטי זה לא היה.

בימי שלטונו של אל-באשיר הוא נאלץ להתמודד עם שלל משברים גדולים ולמרות זאת הצליח לשמור על משטר יציב, עד להדחתו. כך למעשה נשאר אחד המנהיגים הוותיקים ביותר באפריקה. חברי פרלמנט הנאמנים לו החלו אשתקד לפעול כדי לשנות את החוקה כך שתאפשר לו להתמודד גם בבחירות הבאות לנשיאות, בשנת 2020. מה שכבר לא יקרה.

הרקע למהפכה בסודן היו הפגנות סוערות ועקביות שפרצו בחודשים האחרונים.

המחאה פרצה בידי ההמון הסודני על רקע עלייה במחיריהם של מוצרי יסוד, אבל הפכה בהדרגה למחאה נרחבת יותר נגד השלטון הרודני. במהלך המהומות נהרגו עשרות מפגינים.

יום שלישי השבוע חלה הסלמה באירועים בסודן, כשהתפתחו עימותים בין אנשי מודיעין במדים לבין אנשי כוחות הביטחון, הללו ניסו לפזר אלפי מפגינים נגד אל-באשיר שהתאספו ליד משרד ההגנה בחרטום. לפחות 11 בני אדם נהרגו באירוע, בהם שישה אנשי הכוחות המזוינים.

רצח עם בחבל דרפור

בצל שלטונו הרודני, מסתתרת פרשיה עגומה של רצח עם. אל-באשיר מבוקש על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי בגין פשעים נגד האנושות ורצח עם בחבל דרפור שבמערב סודן. הוא מואשם ברצח עם שביצעו שליחיו בתחילת העשור הקודם בחבל, שם התנהלה מרידה נגדו, ונהרגו כשלוש מאות אלף איש.

בן עוף, שהנהיג את ההפיכה נגד אל-באשיר, מונה לשר ההגנה ב-2015. בפברואר האחרון מינה אותו הרודן לסגנו. בן עוף מואשם בעצמו ברצח העם בדרפור, והוא גם אחד מהפקידים הסודנים שעליהם הטילה ארה"ב סנקציות בשל תפקידם בשפיכות הדמים.

המרד בחבל דרפור התחיל בין 2002 ל 2003, בעקבות טענות על אפליה כלכלית. דרפור נמצאת במערב סודן, הקבוצה האתנית הכי גדולה באזור היא פור דרפור, פרושו – הבית של הפור. לבני הפור נוצרו סכסוכים עם שבטים בדואים בשל מצוקה של שטחי מחיה, כאשר שבטי הנוודים חדרו לשטחי המרעה של בני הפור והתנכלו להם – דבר אשר פגע בפרנסת החקלאים.

המרד הפתיע את הממשלה בעוצמתו והיא החליטה לנקוט ביד קשה על ידי שילוח מיליציות ערביות על מנת להכניע את המורדים. המיליציות הפכו את המרד לסכסוך יותר ויותר אתני תוך כדי שריפת כפרים של אזרחים שחורים אנימסטים. בשל כך יש המוקיעים את סודן בשל רצח עם וטיהור אתני במחוז. בפברואר 2010 נחתם הסכם הפסקת אש בין הנשיא לבין המורדים. האו"ם מעריך שכ300,000 אלף איש נהרגו או מתו כתוצאה מהרעב, ועוד 2.8 מיליון אזרחים נאלצו לברוח מביתם והוגדרו כפליטים.

המרד פרץ כאשר קבוצה מהמורדים התקיפה בהצלחה מוצב צבאי בהרים, ולאחר מכן אזרו עוז וכבשו עיר ספר בשם "טינה" של גבול המדינה השכנה צ'אד. צבא סודן היה עסוק בעימותים צבאיים בגבולות האחרים של המדינה והיו לו מעט מאד חיילים שיכלו לטפל במורדים, אך עם זאת הפצצות מן האוויר על בסיסי המורדים היו הרסניות ועשו את העבודה.

כעבור כמה חודשים העלו המורדים את הרף וכבשו מוצב צבאי "אל פשיר". במהלך ההתקפה נהרגו שבעים וחמש חיילים ושלושים ושניים נלקחו בשבי, כולל מפקד הבסיס בדרגת אלוף. היה ברור כי הצבא הסדיר לא מוכן לתקיפות, הקרבות בין המורדים לצבא המשיכו וידו של הצבא הייתה על התחתונה.

בשלב זה שונתה האסטרטגיה והשלטון עשה יד אחת עם מיליציה שמכונת ג'נג'וויד – בני שבט נוודים – שבאו והתקיפו את הכפרים הסוררים לאחר התקפה אווירית של הצבא, חברי המיליציה הגיעו כשהם רכובים על ג'יפים, טנדרים, סוסים וגמלים, הרעילו בארות, שרפו כפרים ולא בחלו בהרג של נשים ותינוקות. המליציות עשו הבחנה בין כפרים של שבטים ערבים בהם לא פגעו לרעה לבין כפרים של בני השבטים האפריקאים.

בשיא העימות הוטלו עשרות פצצות על הכפרים. רק לאחר שהמשטר בסודן הצליח בפעולות הטיהור של הכפרים האפריקנים התחילו שיחות שלום. המשטר החל במסע גיוס של כספים ובשיחות "שלום" עם המיליציות של הכפרים שנותרו בחבל דרפור שרובם ככולם היו מוסלמים (כל מי שלא מוסלמי נמלט והפך לפליט) בטענה שהם המייצגים של דרפור. וכך נחתמו ב2007 הסכמי שלום בין המליציות באזור, אך עד היום מגוחך לקרוא למצב בחבל דרפור – שלום, כאשר במקביל מעשי הדיכוי נגד האוכלוסייה האפריקנית שנמלטה ושוהה במחנות הפליטים בסודן ובצ'אד עדיין ממשיכים.

ג'נוסייד ברואנדה

לא רבים יודעים, אך תופעות של רצח המונים התרחשו בכל תולדות האנושות. יחד עם זאת המאה העשרים מוגדרת כ"מאת הג'נוסייד", "מאת הפשע" או "מאת האלימות" וזאת בשל מחקרים המצביעים על כך כי במאה העשרים התרחשו יותר מקרים של רצח המונים מאשר בכל מאה אחרת. מונח ג'נוסייד משמעותו השמדת גזע ובמשמעות כללית רצח עם. גנוס – מיוונית: גזע, סאדס – בלטינית טבח/רצח.

רצח העם בדרפור מחזיר אותנו אחורנית לאחד ממעשי הג'נוסייד שהתרחשו בשנות ה-90, גם הוא באפריקה, ברואנדה. לא רבים מאתנו שמעו על כך, אולי כיוון שמדובר בחבל ארץ עני ונידח, וכך שקע הטבח במצולות השכחה כשהעולם שותק.

רואנדה – ארץ "אלף הגבעות" או "ארץ האביב התמידי" הינה ארץ קטנה עם נופים קסומים בלבה של אפריקה. מדינה בגודל של מדינת ישראל, מדינה עניה שרוב תושביה מתגוררים בכפרים. בחודשים אפריל מאי בשנת 1994 בוצע בה רצח עם מזוויע בו נהרגו תוך שבועות בודדים בין שמונה מאות אלף לתשע מאות אלף אנשים, רובם בני שבט הטוטסי. מתוך תשע מאות שלושים אלף בני השבט נטבחו על פי הערכה שמונה מאות אלף איש.

הרקע לטבח נעוץ בהרכב האוכלוסייה במדינה, לפי באחוזים: שבטי הוטו 85%, טוטסי – 14% וטווא – 1%. חלקם של בני הטוטסי במעמד הכלכלי הגבוה – לרוב גדול יותר.

בתקופת השלטון של הבלגים והגרמנים במדינה, החל מסוף המאה ה-19, התפתחה תאוריית הגזע והתחזקה התפיסה כי בני גזע הטוטסי נולדו למנהיגות, הן מבחינת מאפייני גוף חיצוניים והן מבחינת כישורים. בהתאם לתאוריה זו כמעט כל הצ'יפים שהוכרו על ידי השלטון הקולוניאלי היו מבני הטוטסי, והם זכו ליחס של העדפה מתקנת. בצפון מערב רואנדה, הדיכוי היה רציני יותר, צ'יפים בני ההוטו פוטרו, ומונו במקומם מושלים מבני הטוטסי, אדמות של בני ההוטו הולאמו והועברו לרשות הממלכה ועוד. אין פלא שמשם צמחה התקוממות עזה יותר. ב1933 נקטו הבלגים בצעד מקומם נוסף הם הנהיגו רישום אתני בתעודת זהות. כטוטסי נרשם כל מי שהיה ברשותו עשר פרות ויותר, (הסטטוס של רועה צאן היה גבוה יותר מאשר הסטטוס של עובד אדמה) כל מי שהיה רשום בכנסייה כטוטסי או כל מי שהייתה לו חזות טוטסי. השאר נרשמו בהתאם לעיסוקיהם ולחזותם כבני ההוטו או טווא. וכך גם נמנעה האפשרות של מעבר בין קטגוריה אתנית אחת לשנייה.

כל ילד וילדה נרשמו בהתאם לזהות של אביהם גם אמם הייתה שייכת לגזע אחר. כעבור תקופה גם לצעד זה הייתה השלכה קטלנית. התפיסה הבלגית הגזענית נקלטה היטב בקרב תושבי רואנדה ויחסי ההוטו והטוטסי הידרדרו. בשנות החמישים פרסמו תשעה אינטלקטואלים בני ההוטו דרישה לשבור את המונופול הפוליטי הכלכלי והחברתי של הטוטסי. חצר המלך דחתה לחלוטין את כל הדרישות. כעבור תקופה לא ארוכה בלגיה נתנה לרואנדה עצמאות ונערכו במדינה בחירות, בהם בני ההוטו שהיו הרוב במדינה הדיחו את בני הטוטסי מהשלטון.

המתח הלך והחריף והתבטא גם במשא תעמולה בתקשורת נגד בני הטוטסי והם הוגדרו כבלתי אנושיים, במקביל קבוצות קיצוניות של בני ההוטו שהתארגנו על ידי השלטון החלו לאגור נשק כהכנה ליום הדין. מפקד כוחות האו"ם ברואנדה אף הכיר בסכנה והזהיר את היועץ הצבאי של מזכ"ל האו"ם מפני הצפוי, אך מטה האו"ם נותר אדיש והסתפק בנזיפה לנשיא רואנדה. עד לפרוץ הפרעות כשלושים אלף איש היו פזורים ברחבי המדינה וראש הממשלה אף סיפר בעדותו בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה כי התכניות היו ידועות מראש ואף נידונו בפומבי בממשלה ומתכנני הרצח לא היו רק המוני איכרים נבערים אלא ראשי ערים, אנשי צבא ומשטרה.

שרשרת מבחילה של רציחות

העילה לתחילת הפרעות, הגפרור שהצית את האש היה נפילת מטוס בו טסו נשיא רואנדה שהיה בן הוטו מתון יחד עם נשיא מדינה שכנה – בורונדי, שני האישים נהרגו. החשדות במעשה הופנו לארגון של בני הטוטסי או לקיצונים בני ההוטו. הרצח הבא היה מיד – ראש ממשלת רואנדה – הגברת אגתה אווילינגימאנה שבדיוק התכוננה לשדר לעם מסר מרגיע דרך הרדיו. הרוצחים היו בני המשמר הנשיאותי. עשרת חיילי האו"ם הבלגים שהיו אמורים להגן עליה – נרצחו באכזריות גם הם.

אנשי צבא ומיליציות של בני ההוטו לא הרפו. השלב הבא היו לאסוף בני טוטסי או אף בני הוטו מתונים ולרצוח אותם. הכול התרחש כאשר בתחנת הרדיו הממשלתית מושמעת כל העת הסתה לרצח ותעמולה תקשורתית נגד בני הטוטסי, בני ההוטו המתונים וגם נגד חיילי האו"ם. ההסתה שטפה את כל המדינה ולעיתים מי שנמנע להשתתף ברצח – נרצח אף הוא. כלי התקשורת השתמשו במנגנון של הפחדה – כאשר כל בן הוטו שלא השתתף ברצח הוגדר כבוגד.

רגשות הנחיתות של בני ההוטו שסבלו מקיפוח במהלך תקופת השלטון הבלגי שולהבו כעת בעוצמה על ידי אמצעי התקשורת. הרציחות נעשו באמצעים פרימיטיביים, בעיקר באמצעות סכין מצ'טה. אחד הדברים המחרידים שהתחוללו ברואנדה היה הקצב הרצחני שהיה אולי המהיר ביותר: כמיליון איש במהלך מאה ימים, בהם רצחו בני שבט ההוטו את בני שבט הטוטסי – לעיתים מכריהם משכבר הימים, שכנים ולעיתים אפילו בני משפחה אחת וכל זאת בשל העובדה שהם משתייכים לקבוצה אחרת באותו עם. העדויות מצמררות כל בן אנוש, הרציחות התרחשו גם באוניברסיטה ובבתי החולים בצורה ברברית ופרימיטיבית.

ישישה שברירית בת שמונים בת הוטו שצפתה בפלצות ברצח עם, מספרת בעדותה:  "המיליציות הגיעו תמיד בליווי שניים או שלושה חיילים. הם לא הרגו, הם רק ליוו את אנשי המיליציות וצפו בהם כשהם רוצחים. הם הגיעו פעמים רבות במשך ימים רבים: תוקפים, עוזבים, תוקפים, עוזבים. הם היו מגיעים בלילה, תוקפים משפחה אחת, ואז עוזבים. אחר כך היה מגיעים למחרת בלילה ותוקפים עוד משפחה. אולי שלוש משפחות במקום אחד, בלילה אחד. ולמחרת חמש משפחות במקום אחר.

"במשך היום הסתובבו שמועות על מי שאמור להיות מותקף באותו לילה. הם קיימו פגישות בעיר כדי לתכנן. לפעמים היו אומרים: הלילה נתקוף משפחה עם מספר כזה וכזה של מבוגרים בבית, עם כך וכך ילדים. אלה ששמעו היו מנסים לנחש באיזו משפחה מדובר. הילדים בעיקר היו מסתובבים בשטח, מקשיבים לנאמר ובאים להזהיר. ילדים ועובדי משק בית נעו בחופשיות בין הבתים לבין מקומות המפגש לבין הסבך. לפעמים היו מקבלים תשלום כדי ללכת להקשיב לתוכניות. אבל היו גם ילדים אחרים שריגלו אחרי אלה שהיו מזהירים. בשעה שחלק מאנשי המיליציות התאספו במפגשים, היו האחרים ברחובות, מסתובבים, מחטטים, מנסים למצוא אנשים שהתחבאו בתוך הבתים. התחבאתי וראיתי את זה מהחלון, מאחורי הווילון, מכווצת שם בפינה. ראיתי אותם דוחקים את קבוצות האנשים שלפניהם, צועקים ודוחפים אותם במקלות ובאלות עץ."

אמאכוליי, בת 56, מספרת: "הבעיה הראשונה שלי זה למצוא אוכל. אני חושבת כל הזמן על שלושת ילדיי שנרצחו בג'נוסייד. נשארו לי שלוש בנות בגיל עשר, שש עשרה ושמונה עשרה. אני מנסה להסביר להן שצריך ללכת לבית הספר, כדי למצוא עיסוק. בנותיי שואלות אותי: בשביל מה לעבוד, האם נוכל לחיות? האם זה שווה? האם כדאי לחיות? איני יודעת מה לענות להן. גם אני חושבת כך.

"בדבר אחד אני בטוחה – בקרוב אמות. משום שאנשים שהוכנסו לבית הסוהר חושבים שאלמנות העידו נגדם וגרמו למאסרם. רוב הגברים מתו. איני מכירה את האנשים שהרגו את המשפחה שלי. ברחתי די מהר. אני יודעת שאם ישחררו אותם, כפי שזה קורה, הם ינסו לתפוס אותנו. אני מנסה להשתחרר מהמחשבות הקשות הללו, בימים זה די קשה, אם כי העבודה מאפשרת מזמן לזמן להיות עסוקה בדברים אחרים; אבל בלילה אנחנו לבד ואז הכול חוזר."

הענשת הרוצחים

אחד האנשים המרכזיים שהסיתו לרצח הינו ז'אן קמבאנדה, שנשפט למאסר עולם. ז'אן היה ראש הממשלה הגזענית בתקופת הרצח, בן 30, אב לשניים, מהנדס בהכשרתו ובעל רזומה של מנהל בנק. ז'אן היה היורש הטבעי לראש ממשלת רואנדה שנרצחה כזכור מיד בתחילת האירועים. תמונות שלו מחלק מצ'טות לאנשי המיליציות התפרסמו באמצעי התקשורת והוא אף קרא באמצעות שידורי הרדיו לאנשי הטוטסי לצאת ממקומות המחבוא בטענה "שהמלחמה הסתיימה", וזאת על מנת לגלות בני טוטסי נוספים המסתתרים על מנת להרגם.

אחרי הג'נוסייד נמלט ז'אן לזאיר ומשם לקניה ולבסוף הוסגר והובא למשפט בפני בית הדין הבינלאומי לרואנדה שהוקם בארושה – טנזניה. בית הדין הפלילי הבינלאומי הוקם על ידי מועצת הביטחון של האו"ם. ז'אן קמבאנדה הואשם בקשר לרצח עם, בהסתה לרצח עם, בשותפות ברצח עם ובפשעים נגד האנושות. ז'אן קיווה לרחמים של בית הדין ולכן הסכים להודות בכמה סעיפים כגון: עידוד האוכלוסייה לביצוע הרצח וביקורים ב"שטח", הקמת מחסומים בדרכים שבהם יוכלו לזהות את בני הטוטסי על מנת לרצוח אותם, ובכך שהיה עד ראיה למעשי הרצח. למעשה ז'אן לא הביע אמפתיה עם הנרצחים ולא הביע חרטה או הסבר כלשהוא למעשיו ולכן בית הדין לא ראה סיבה להקל בעונשו.

נאשמים נוספים נשפטו בבלגיה בשנת 2001: איש עסקים בשם ד"ר אלפונס היגאנירו, שר לשעבר בממשלת רואנדה בעל תואר ראשון במתמטיקה מאוניברסיטה בבלגיה בשם "לוון" ובעל בית חרושת לגפרורים. נאשם במימון והפיכה של בית החרושת לבסיס אימונים של אנשי המיליציות.

פרופסור לפיזיקה בשם ונסן נטזימאנה – איש האוניברסיטה של רואנדה – בוגר אוניברסיטת "לוון" בבלגיה – שבה קיבלו אותו ללמד גם לאחר מעשיו הנפשעים! נשפט על הכנת רשימת חיסולים של מועמדים לרצח מקרב חבריו המרצים באוניברסיטה וכן על כך שרצח במו ידיו לפחות אחד מהקולגות במקום עבודתו. גזר דינו ניתן לשתיים עשרה שנות מאסר.

נזירה במנזר סובו שכונתה "האחות גרטרוד" – הסגירה 7,000 בני טוטסי שהתפקדו על דלתי הכנסיה למרצחים. ודרסה במכוניתה בני טוטסי שגססו למוות על הכביש. נשפטה לחמש עשרה שנות מאסר.

ז'וליאן מוקבטרה – כונתה האחות מריה קיזוטו גם היא נזירה במנזר סובו. דאגה להביא דלק לשרוף חמש מאות בני טוטסי במרכז הרפואי של המנזר, ולאחר שראתה שהם קרעו את שטרות הכסף שלהם לפני מותם, הסתובבה זועמת בין הגופות וקללות בפיה. נשפטה לשתים עשרה שנות מאסר.

מאז הג'נוסייד עושה רואנדה מאמץ להשתקם ולטשטש את ההבדלים בין בני ההוטו לטוטסי, אך בני הטוטסי מביעים ספקנות, "השלום היחידי בין הוטו וטוטסי הוא שלום חמוש", הם אומרים.

השארת תגובה