מזליטן לבני ברק יהודת לוב

70 שנה לעליית יהודי לוב: בתו של זקן רבני הקהילה, הגאון רבי צוריאל שקד, בראיון מיוחד על אביה ומשפחתה שהעפילו ארצה במסירות נפש • וגם: שואת יהודי לוב שכמעט נשתכחה החיים במעברות

זקן רבני לוב הרב צוריאל שקד מנחם את השר כחלון
זקן רבני לוב הרב צוריאל שקד מנחם את השר כחלון
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

הקהילה היהודית בלוב הינה קהילה יהודית עתיקת יומין בעלת אהבת ארץ ישראל עזה ושורשיה נעוצים בתקופה לאחר תקופת בית ראשון. העיר טריפולי, בירת לוב, הייתה מאז ומתמיד עיר אסטרטגית, עיר נמל גדולה השוכנת בצומת דרכים חשוב על הים התיכון ממש.

בתקופת תלמי המלך ששלט במצרים נשלחו לוחמים יהודיים שיגנו על הגבול של הממלכה שהגיע עד לוב, גם בכתבי יוסף בן מתתיהו מצוין כי תלמי שלח לוחמים יהודיים על מנת שיגנו על העיר העתיקה "קרינה" במדינה. בעת תקופתו של אנטיוכוס אפיפנס הצטרפו יהודים נוספים, ואף בעקבות גירוש ספרד ופורטוגל הצטרפו יהודים רבים לקהילה הקיימת.

בין רבני הקהילה המפורסמים ניתן למנות את הרב שמעון לביא, יליד ספרד שבעקבות הגרוש ברחה משפחתו למרוקו – שם התמנה לרב. לימים החליט לעלות לארץ ישראל ובדרכו עצר בלוב וכאשר נפגש עם בני הקהילה החליט להישאר ולהיות להם לרועה. הרב שמעון לביא הוא זה שחיבר את הפיוט "בר יוחאי" שהתפשט בכל תפוצות ישראל.

ו' ניסן התש"ט הוא התאריך ההיסטורי בו החלה העלייה ההמונית של יהודי לוב לארץ ישראל. הקהילה היהודית התרכזה ערב קום המדינה בעיקר סביב עיר הבירה טריפולי ומנתה 38,000 אלף יהודים. קהילות קטנות נוספות חיו בערים במזרח המדינה באזור בנגאזי וטוברוק. והיו אף יהודים שהגיעו הרחק עד קרוב למדבר סהרה כמו יהודי גריאן – בעיר זו הבתים הן של היהודים והן של הערבים היו מתחת לפני השטח – חצובים בסלע שהייתה אדמת "טין חזקה" ללא חשש של מפולת. הכניסה לבית הייתה דרך מדרגות שהיו גם הן חצובות בסלע מתחת לאדמה. הבתים היו בנויים כמבצר על מנת להגן מפני אויב, כאשר בראש המדרגות הייתה דלת מעץ זית עבה וקשיחה השוקלת מעל חצי טון ומחוזקת בבריח ברזל, בצורה זו היו הבתים מוגנים מפני השמש החמה הלוהטת בקיץ והשלג בחורף.

קהילת יהודי גריאן החזיקה במסורת שהם גולים יהודים מתקופת בית שני והובאו לשם על ידי מלך ישמעאל בשם פנגאר – המוזכר במדרש. התשוקה לארץ ישראל בערה בליבם תמיד, וכשנפתחו השערים עלתה הקהילה ארצה בשלמותה.

השנים לפני העלייה לארץ ישראל לא היו קלות וספוגות בדם רב. בתקופת מלחמת העולם השנייה גורשו חלק מן היהודים בעלי נתינות בריטית למחנה עבודה באיטליה, ומאוחר יותר הועברו שלוש מאות שבעים יהודים לברגן בלזן וכמאה יהודים הועברו למחנה עבודה "אינסברוק-רייכנאו" – שלוחה של מחנה העבודה דכאו באוסטריה. מעבר לאכזריות של שומרי המחנות, האסירים היהודים מלוב לא היו רגילים לקור הגדול וסבלו משיעורי תמותה גבוהים בעיקר בקרב הקשישים. האסירים היהודים שהקפידו על כשרות המאכלים היו נוהגים להמיר את מנת האוכל המבושלת בלחם.

בסיום המלחמה, ערב קום המדינה, התחוללו בלוב פרעות רבות וקשות נגד היהודים: בשנת 1945 פשט אספסוף זועם על שכונות היהודים ועל בתי הכנסת. בפוגרום אכזרי זה נרצחו מאה שלושים ושניים יהודים ומאות נפצעו, בעיקר נשים וילדים, תשעה בתי כנסיות נהרסו ויותר משמונה מאות בתי עסק נבזזו. הפוגרום ארך שלושה ימים – כשבתקופה זו השלטון הבריטי השולט לא נקף אצבע, רק כעבור שלושה ימים הצבא הבריטי החליט להיחלץ לעזרת היהודים הנואשים. יחידה של חיילים יהודים ששרתו בצבא הבריטי אף דיווחה לראשי הקהילה בלוב כי ראשי הצבא הבריטי הם אלה שהסיתו את ההמון לפרוע בצורה מחרידה ביהודים. מאותה תקופה התחילו להסתנן ארצה מעפילים.

כעבור שלוש שנים שוב נשנה מחזה האימה, כאשר בעקבות הכרזת עצמאות מדינת ישראל נהרו ללוב עשרות אלפי מתנדבים ערבים מצפון אפריקה הצרפתית להצטרף לצבאות הערביים בארץ ישראל. כל הפניות לשלטונות הבריטים שיגנו על התושבים היהודים נפלו על אוזניים ערלות, בעקבות כך ארגון "ההגנה" שהיו בעל צוות לוחמים יהודים בעלי גוף ובעלי כוח, החליט לעמוד בפרץ – בשערי הרובע היהודי, על מנת לשמור על הקהילה היהודית מפני האספסוף הזועם. הארגון הצליח להפתיע את ההמון ששעט לשערי הרובע ולנטרל את האספסוף בנשק חם וקר כולל רימוני יד ובקבוקי מולוטוב והרג בפורעים בחזרה. ההמון הערבי נבהל ובבהלה החל לנוס כשהוא מזניח את הפצועים שנותרו מאחור.

עם כל זאת, ההמון פנה מאוחר יותר לפרוע בתושבים היהודים שהתגוררו מחוץ לרובע, סך הכול נהרגו באותו יום בין שלושה עשר לארבעה עשר יהודים, עד אשר הבריטים התעוררו ועצרו את המתפרעים. כעבור שנה הכירה בריטניה בישראל ונתנה ליהודי לוב זכות יציאה לכיוון ארץ ישראל וכך ניצלו את הזכות תשעים אחוז מיהודי לוב. רק ארבעת אלפים יהודים נותרו במדינה ובעקבות פרעות נוספות שאירעו ב1967 ברחו ממנה אף הם.

נשלחים למחנות

הרב צוריאל שקד זקן רבני יהדות לוב, בן למעלה ממאה שנה לא כהתה עינו ולא נס ליחו, מתגורר כיום בנתניה בסמוך לבנו הרב הגאון רבי פנחס שקד, רב שכונת גבעת האירוסים, ראש מוסדות "אורחות יצחק" וישיבת "עטרת מתתיהו". הרב צוריאל שקד עצמו היה בן למשפחה עניה אך הוריו שאפו שיצמח לגדול בתורה ודרבנו אותו כל העת, וכך בגיל צעיר עוד בטרם נישא התמנה לרב העיר זליטן – עיר תיירותית עם קהילה יהודית מבוססת בלוב, בנוסף, היה יושב כדיין ודן בעיקר בדיני ממנות על פי דין תורה בבית דין מיוחד שהקימו השלטונות האיטלקים באותה תקופה. בבית הדין היה שלושה שופטים – שופט לאזרחים האיטלקים, קאדי למוסלמים, ורב ליהודים.

בתו של הרב צוריאל שקד, יהודית, מתארת את החיים בתקופת מלחמת העולם השנייה: "דודתי הייתה ממשפחת רג'ניאנו, היה בידם דרכון ואזרחות בריטית שעמד לרעתם, לקחו אותם כבני ערובה – משפחה עם ילדים למחנה ברגן בלזן, ברוך ה' כעבור שנתיים שוחררו. המסע הונצח בתמונות של רכבות המסע ועל דופן הקרון החיצוני נרשם בגיר ש.ק.י – שומר דלתות ישראל. חלק מן היהודים שרדו למרות עבודת הפרך והאוכל הקלוקל שהיה בצמצום. מעבר לכך היה בטריפולי מחנה ריכוז ג'אדו – בלב הסהרה – גם אליו החלו לשלוח את בני הקהילה, אך האיטלקים, בני בריתם של הגרמנים, היו יותר 'אנושיים' ועשו את הדברים בעצלנות מרובה ולא בזריזות ובצורה מדויקת וקפדנית כמו הגרמנים ימ"ש. במחנה ג'אדו היו אנשים, נשים וטף, לא היו אומנם גדרות ומגדלי שמירה אך לא היה צורך בכך, מי שברח מת אחרי חצי יום במדבר.

"אין אפשרות אומנם להשוות בין מה שקרה ליהודי אירופה ליהודי צפון אפריקה, אך שכחו לגמרי ולא התייחסו לחלוטין, למה שקרה ליהודים בצפון אפריקה באותה תקופה. יהדות לוב היא הקהילה שספגה יותר משאר הקהילות בצפון אפריקה את כוס התרעלה. יש יהודים מטריפולי שהגיעו למחנה עבודה באיטליה וחזרו משם נכים וחולים בנפשם ובגופם. בארץ ישראל אותם יהודים ניצולי המחנות שלחו מכתב בו הם פונים לגולדמן יו"ר הסוכנות שטיפל בנושא הפיצויים והתלוננו שאף הם עברו ייסורים במלחמה במחנות וכעת הם זרוקים במעברות ללא קורת גג נורמאלית, אך התגובה של גולדמן הייתה לועגת, גולדמן האשים אותם שכביכול על ידי שקרים הם רוצים לעלות על העגלה ולקבל פיצויים. בשנות 70 כמורה בבית ספר באור יהודה שלחתי תלמידים לבדוק אצל ההורים סיפורים על השואה, ורבים מהתלמידים שהיו יוצאי טריפולי חזרו עם תמונות וסיפורים שהסבים והסבתות סיפרו.

"זכור לי היטב כיצד אמי ספרה כיצד רדפו אחריה שני גרמנים ושיסו בה את כלבם, הכלב הצליח לנגוס לה את הרגל אך היא הצליחה להימלט ולברוח לאחד מבתי היהודים. את התותחים נגד מטוסים העמידו הגרמנים, שבאו לעזרת האיטלקים השולטים, דווקא בשכונה היהודית וזאת כמובן על מנת שבנות הברית יפציצו בנקמה דווקא את השכונות היהודיות. היחסים עם הערבים היו סבירים למדי, אך לאחר מלחמת העולם השנייה הם הידרדרו והחלו פרעות ביהודים בעידוד הגרמנים. בית הכנסת "בושאייף" שאבי היה רבו במשך שבע שנים נשרף יחד עם 24 ספרי התורה בתוכו, זה היה הרקע לעליה ארצה.

"שליח הסוכנות היהודית ברוך דובדבני עמד בראש מבצע העלאת יהודי לוב לישראל וגייס את אבי הרב צוריאל שקד כאחראי על ריכוז ורישום העולים מהעיר זליתן ומהכפרים שסביב ועל בדיקת הכשירות הבריאותית שלהם. ממשלת ישראל של אותה תקופה לא הסכימה לקבל חולים, כי לא יכלה לממן רופאים עבורם (הם עלו בשלב מאוחר יותר). ו' בניסן תש"ט – בשנה הראשונה לקום המדינה החלה העלייה ההמונית באונייה שכונתה "עצמאות", בני הקהילה הנרגשים עד כלות הנפש הרגישו ביציאת מצרים של ממש, התאספו באונייה והחלו שרים בקול נפעם "אז ישיר משה" – אירוע שהונצח אף בתמונות".

במה התבטא הסיוע של אביך הרב צוריאל שקד לעליה?

"אבי היה ראש הקהילה, רב, שוחט, מוהל וחזן, ולכן ישר פנו אליו והוא ארגן את העלייה במשרד מטעם הסוכנות, כאחראי על פרויקט העלאת כל יהודי הכפרים. ברגע ששמעו יהודי הכפרים על הבשורה, מתוך אהבת הארץ שהייתה בליבם מכרו במהירות בגרושים בודדים את ביתם ואת רכושם נטלו מעט מטלטלים, והתקדמו לטריפולי, שם נאלצו להמתין עוד תקופה עד שקבלו סרטיפיקטים לארץ ישראל".

לדברי יהודית, משפחתו של הרב שקד המתינה עד שכל יהודי הכפרים עלו על האנייה עצמאות שעשתה כמה סיבובים לארץ ובחזרה, וכאשר הגיע סוף כל סוף התור שלהם, הם נאלצו לעלות בלי ההורים. רק אחרי שנים הצליחו להביא את ההורים ארצה בשל חור קטן בריאה שהתגלה אצל הסבא. באותה עת היו למשפחה הצעירה כבר שלושה ילדים: עמי, יהודית ויצחק – שהיה בסל של תינוקות.

מה לגבי חבלי הקליטה?

"החוויה הראשונית השלילית של המשפחה הייתה עם פקיד העלייה שהנפיק תעודות זהות. שמה המקורי של המשפחה היה "שאכיר", שם זה קיבל סבא רבה של אבי כאשר היה מעיר מידי בוקר את היהודים לתפילה בכפר. הקאדי ששמע את קולו הנעים הזמין אותו על מנת שישיר לו מפיוטי היהודים וכך כל פעם כאשר פגש הקאדי את יצחק הסבא רבא היה דורש בשלומו והוא היה עונה: "אשכר אללה" (ברוך ה') ומאז כינה אותו הקאדי בשם "שאכיר". פקיד העלייה ששמע את שם המשפחה "שאכיר" איית זאת כמשפחת "שקר". אבי מספר כיצד חש זעזוע עמוק, מה פתאום שייכתב שמי באופן זה? ולכן הוחלט כעבור תקופה לשנות את שם המשפחה לשקד.

"את התקופה הראשונית לאחר ההגעה לארץ ישראל עשו כמובן במעברה. במעברה היו גם יהודים רומנים או יוצאי אירופה, פשוט כי לא היה מקום אחר לשכן את כל העולים הרבים שהגיעו ארצה. אני זוכרת, בתור ילדה קטנה בת שנתיים את האוהל הרעוע בו התגוררנו וכיצד באחד הלילות כשירד גשם זלעפות, האוהל פשוט עף ונגוז ברוח, והמשפחה נותרה חשופה לקור ולגשם. אבי כתב על זה פואמה נרגשת, בעברית מליצית כמובן, הוא ואמי היו מורים בעברית עוד בלוב והוא רצה לפרסם זאת בעיתונות הארצית, אך הרב פריג'ה זוארץ שהיה הרב המקובל על כל יהודי לוב וכולם כיבדו אותו מאד, הניע אותו ממעשה זה ואמר לו: העיקר שהגענו לארץ ישראל – ארץ מולדת. זאת הייתה הגישה התמימה והטהורה של העולים החדשים שעלו ארצה, התכופפו, נשקו את הארץ ולא העזו להתלונן, "נאמנים פצעי אוהב".

"היהודים שרצו יכלו להישאר בטריפולי בלוב, היחסים בין היהודים לשלטון היו נראים יציבים, אך העולים היו חדורי האידאולוגיה והגיעו מתוך תשוקה עזה לארץ הקודש, לאחר שנים של געגועים וכיסופים לציון בגולה ותרומות כספיות לקרן הקיימת".

משפחת הרב שקד שארגן את העלייה, לא נהנתה מזכויות יתר וכך נאלצו להישאר תקופה ארוכה במעברה, כאשר מדי פעם היו שומעים בשקט בשקט את המשאית מגיעה בלילה ומפנה עוד אהל של יהודי יוצא רומניה. כשהלך הרב שקד שהיה רב עיר, דובר עברית רהוטה, לבקש עבודה, הוא נשאל: כמה ילדים יש לך? משענה: שלושה. ענו לו בתגובה: תבוא מחר. כשלבסוף מצא עבודה יומית והלך לעבוד בפרדס עם בגדיו וחליפתו, אמר לו בעל הפרדס: אם אין לך בגדי עבודה (כובע טמבל ומכנס קצר) אל תחזור מחר.

יהודית ממשיכה ומספרת: "כך היו החיים במעברה, עד שבמקרה נפגש אבי עם פרופסור דה-פריס שהיה בעל עמדה בנושא החינוך מטעם הממשלה והוא זה שלקח ורתם את ההורים למושב ג'וליס בדרום, לטובת הקמת בית ספר. אבי הקים בית ספר יש מאין – במגרש חול. באמצעות ארגזי עץ סידר לילדים כמה שולחנות תחת השמש, מאוחר יותר הקימו לו איזו שהיא סככה. כל השנים היה אבי מורה ומנהל מסור לתלמידיו. גם במושב זיתן – מושב שכל תושביו מהעיר זליתן, עסק בחינוך. כשהיינו לוקחים את אבי למושב, כל התושבים היו מתרגשים ויוצאים מגדרם לכבודו. לימים הצליח הדוד שלי שעלה ארצה לפנינו והייתה לו עמדה, לסדר להם דירה בשיכון ה' בבני ברק – כמובן עם משכנתא למשך שנים ארוכות ובלי ריהוט נורמאלי של ממש, כאשר הארון היה עשוי מארגזי תנובה, וכך לאט לאט התבססנו".

כיצד שומרת הקהילה על הגחלת והמסורת?

"אחד הדברים שהקהילה שומרת עליהם זה כמובן נוסח תפילה, הפיוטים המיוחדים לשבתות וחגים ואירועים כמו ברית מילה וכדומה. מנהג נוסף מתקיים דווקא בר"ח ניסן – בו חוגגים את ה "בסיסה" – מה משמעות אירוע זה? ר"ח ניסן הינו ר"ח מיוחד כי הוא מסמל את תחילת שנה של העם היהודי ובשמיים ידוע שיש החלפה של המשמרות של המזלות. בר"ח ניסן אף נשלמה עבודת הקמת המשכן. הנשים היהודית תרמו את כל תכשיטי הזהב עבור עבודת המשכן, להבדיל מעבודת העגל שהן סרבו לתרום לה. המשכן היה הבסיס של החיים היהודים ומכך באה המילה "בסיסה" שהיא גם כמין דייסה.

"באירוע הבסיסה מניחים קערה גדולה ומקושטת על השולחן ומכניסים חמשה מיני דגן טחונים עם תבלינים מיוחדים האסורים לאכול בפסח, יחד עם פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל ושמן זית טהור, מערבבים הכל באמצעות מפתח גדול ממורק ונקי שבעל הבית קונה או עבר בירושה. והנשים זורקות את התכשיטים שלהן לאחר שצחצחו אותם היטב לתוך הדייסה להזכיר את התרומה שלהן למשכן. כך נזרקו לקערה: עגילים, טבעות וצמידי זהב מרשרשים שהיו נפוצים, ואז נושאים תפילה מיוחדת בערבית שהתרגום שלה הוא: "ריבונו של עולם אתה הפותח ללא מפתח, תן לנו השנה הזאת שפע מכל טוב כדי שיהיה לנו ושנוכל לתת גם לאחרים." לאחר התפילה מעבירים את הקערה לנוכחים וכולם מתכבדים וטועמים מן המזון".

בית הכנסת בושאייף

אחד המומנטים הקדושים והחשובים של יהודי לוב הוא בית הכנסת "בושאייף" שהועבר בשלמותו לארץ ישראל מהעיר "זליתין". בעיר זו היה יישוב יהודי קדמון מאד, החל מסוף השלטון הרומאי במקום נמצאו עדויות עתיקות ליישוב יהודי: חותם עתיק שהשם "אלישיב" היה חרוט עליו וכן שריד של מצבה מהתקופה שלפני השלטון האסלמי. על המצבה נרשמה כתובת בכתב עברי מצד אחד ומצד שני ישנה כתובת יוונית. העיר זליתין הייתה מושבה יוונית באותה תקופה והיהודים שוחחו ביניהם בשפה זאת.

יש כמה פירושים לגבי שמו של בית הכנסת המשתלבים אחד עם השני. הפירוש המילולי של "בושאייף" הינו "שאיפת רוח". לפי המסורת הלובית לרבי ישמעאל כהן גדול היו שלוש בנות אחת בשם ג'רייבה – שהגיעה לאי ג'רבה ועל שמה הוקם בית כנסת ג'רייבה, השנייה אום שוויכה שעל שמה הוקם בית הכנסת בטריפולי והבת השלישית הייתה בושאייף שהגיעה לעיר זליתן והייתה צדיקה גדולה ובעלת יכולת ריפוי על טבעית ועל שמה הוקם בית הכנסת בושאייף.

על פי המסורת לבושאייף לא היה ילדים ועל כך הרבתה להעתיר בתפילותיה, באחת הפעמים הובטח לה כי שמה ייזכר לעולמים על ידי הקהילה כולה. לפי פירוש נוסף עשיר יהודי בשם "בושאייף" הקדיש לטובת בית הכנסת אחוזת קרקע מנחלתו. האם הוא בעלה של בתו של רבי ישמעאל כהן גדול? יתכן. בכל מקרה, בית כנסת הקדמון היה בית הכנסת המפואר ביותר בצפון אפריקה והיו בו לא פחות מעשרים וארבעה ספרי תורה.

בית הכנסת היווה מוקד תיירות ליהודים ומוסלמים כאחד, ואף קיבל תרומות נכבדות מעשירי הקהילה היהודית. ישנו סיפור על חבורה של ערבים שנכנסו להיכל על מנת לשבור ולהרוס אותו, אחד מהחבורה הרים את הגרזן להרוס וידו השתתקה מיד. חבריו ברחו וקראו לרב כדי שיבקש על חברם שיתרפא, כך היה כל הלילה ובבוקר כאשר הרב התפלל, היד השתחררה והערבי נס על נפשו.

לרוע המזל בית הכנסת נשרף בשנת 1870 על ידי המון מוסלמי ובשל כך הורה השלטון הטורקי לאוכלוסייה הערבית לממן את הקמתו מחדש. לבית הכנסת היו עולים היהודים לתפילה המונית בעיקר בל"ג בעומר ובסוכות תוך כדי חגיגות מסורתיות, כשהקהל מתפלל לצדקת בושאייף שתהיה עבורו מליצת יושר. כיום בית הכנסת הוקם מחדש לפי מודל ששוחזר במושב הקטן זיתן שבשפלה, בית הכנסת מעוצב בצורה המשלבת מוטיבים אוריינטליים ומוטיבים אירופאים תקרה גבוהה, קשתות ועיטורי קיר, וכן חדר נרות בו ניתן להדליק נר לצדקת ולבקש ישועה בנושאים של זיווג, פרנסה ופרי בטן. עד היום במועדים של סוכות ול"ג בעומר ממשיכה להתנהל העלייה ההמונית של עשרות האלפים המתפללים כמיטב המסורת הטריפוליטאית".

תגובה אחת
  1. כתבה ככ מעניינת ומרתקת!! עיתונאית מעולה!! קוראת בעיון רב את רוב הכתבות שלה..
    תצליחי

השארת תגובה