להגיע לירח

הדמיית 'בראשית' על הירח
הדמיית 'בראשית' על הירח
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

במרחק של עשר דקות מהשלמת המשימה, כשלה אחת מתכניות הדגל של התעשיה הישראלית. החלום היה להיות המדינה הרביעית בעולם – אחרי מעצמות הענק ארצות הברית, רוסיה וסין – שהנחיתו כלי על הירח עצמו, אך רגע לפני השלמת המשימה הכול קרס. כך התנפצו בכאב שמונה שנים של הכנות, אלפי עובדים שכמעט לא ראו את בני משפחותיהם בשבועות האחרונים, השקעה בת מאה מיליון דולר, ומסע מרגש של שבעה שבועות בן 7 מיליון ק"מ בחלל.

אז למה זה קרה לנו? ולמה דווקא בחודש ניסן שהוא ימים של ניסים ונפלאות?

יהודי רגיל לחפש את ההשגחה הפרטית בכל דבר ואת המסר המלמד לחיזוק העבודה הרוחנית שלו, ובואו נעשה את זה גם אנחנו.

הרעיון נמצא בקשר העמוק בין עם ישראל ובין הירח. נחשוב על כך: מדינה זערורית במזרח התיכון המוכה והפצוע, מחליטה להתחרות במעצמות החשובות והחזקות בעולם ולהגיע לירח. כאילו היא פתרה כבר את כל בעיות הביטחון, השלום ויוקר המחיה. זאת לא רק החוצפה היהודית המוכרת שמבחינתה השמים הם הגבול, אלא למעשה ישנו קשר עמוק בין היהודי ובין הירח.

במוצאי השבת הזה נעמוד כולנו לקיים את מצוות "קידוש הלבנה", והיסוד לכך הוא על פי מה שקראנו רק בשבת האחרונה – שקדמה להתרסקות החללית: "החודש הזה לכם ראש חודשים". זאת המצווה הראשונה בהיסטוריה שקיבלו בני ישראל בתור עם, עוד בהיותם על אדמת מצרים: לקבוע את יום ראש חודש על פי מולד הירח.

זאת הפתעה על פני המקובל: העמים מקדשים את השמש ולא את הירח. הלוח הלועזי-נוצרי מבוסס על סיבוב השמש סביב כדור הארץ שנמשך 365 יום ולכן הלוח שלהם נמשך מספר ימים זהה. ואילו המצווה הראשונה שמקבלים עם ישראל היא דווקא להיצמד לירח ולא לשמש, ולקדש את מולד הירח, ואחרי כל 12 חודשי ירח, אנו משלימים שנה. כך לשון המדרש הידוע: "ישראל מונים ללבנה".

הקשר שלנו לירח גדול יותר: אנו יוצאים החוצה מדי חודש ומברכים את הירח שיחזור להיות גדול כמו השמש. והשאלה הפשוטה היא מה יש לנו עם הירח? האם כל הבעיות האחרות נפתרו כבר?!

מספרים על פריץ העיירה שנקלע לקשיים כספיים והכתובת הטבעית היו היהודים. הוא ציווה את הפועלים היהודיים להאריך את שעות העבודה שלהם עד 12 בלילה ולהעביר לו יותר מיסים. הפועלים המסכנים ארגנו משלחת אל השליט והתלוננו כי הם גם ככה עובדים מעבר לכוחות. הפריץ הקשיב בתשומת לב ואמר שהוא יבדוק בעצמו עד כמה החיים שלהם קשים.

באחד ממוצאי השבת הוא הופיע בגטו ובדיוק היה זה מוצאי השבת הראשון של החודש. כולם עמדו ברחוב וקידשו את הלבנה. הפריץ ביקש להבין מהם עושים והם סיפרו כי בבריאת העולם, היה הירח גדול כמו השמש והם מבקשים שתבוא הגאולה והירח יחזור אל הגודל הטבעי שלו. הפריץ מצמץ בעיניו ואמר: "אם אלו הדאגות שלכם, יש לכם זמן פנוי ואתם מסוגלים לקחת עוד עבודה…"

יתירה מכך: המפרשים מנסים להבין למה זאת המצווה הראשונה בתורה? גם אם לקדש את הירח, אבל יש מצוות חשובות יותר. האם לא היה מתאים שהמצווה הראשונה שנקבל תהיה "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" כפתיחת עשרת הדברות?!

ובמיוחד שכך קובע הרמב"ם בספר המצוות שלו: המצווה הראשונה היא להאמין באחדות ה', שזאת נקודת הבסיס שעליה עומד הכול, ורק המצוה הקנ"ג היא לקדש ראשי חודשים. מדוע בכל זאת המצווה הראשונה שקיבלו בני ישראל מהקב"ה היא לקדש את החודש?

בספרי חסידות מובאת נקודה מרתקת: סוד הקשר שלנו עם הירח נמצא במילה "חודש", מלשון התחדשות. בעולם ישנם שני סוגי יופי: יש יופי טבעי, מולד, של אדם שנולד יפה ועשיר ועוצמתי ומצליח לשמור את העוצמות הטבעיות שלו. ויש יופי מסוג אחר, יופי מתחדש, של אדם שנולד עני ומכוער ובעל מידות גרועות, ומצליח למצוא את הכוחות ולקום מן השברים ולברוא את עצמו מחדש.

השמש מסמלת את סוג היופי הראשון: היא תמיד יפה ומרשימה. אין לה מצבי רוח, אין לה נפילות, היא כל יום קמה לעבודה בזמן ולכן היא הגורם היציב והקבוע ביותר בעולם. כשרוצים לבטא משהו יציב ואיתן, אומרים "אתה בטוח בזה כמו שהשמש תזרח מחר?!".

הירח מסמל את סוג היופי השני: הוא מתקדם וצומח מדי חודש, ואז כשמגיע לשיאו ביום הט"ו לחודש – הוא קטן ומתרחק עד שנעלם לגמרי מעינינו. אבל אחרי שבועיים הוא שוב מגיח מבין העננים ומחדש את עצמו ושוב צומח וגדל ומגיע ליופי המרשים שלו בט"ו בחודש, וחוזר חלילה.

אם השמש מסמלת את העוצמה, הירח מסמל את האמונה. אם השמש מסמלת את הכוח, הירח מסמל את היצירה. שום דבר לא מפיל את הריח. הוא יודע שכל דבר שקורה הוא לטובה, ולכן מוצא את הכוחות למצוא את הטוב בכל מצב ולהתחדש שוב. הירח יודע שהוא נועד לבטא יופי מסוג אחר: את התקווה התמידית לטוב ואת כוח היצירה וההתחדשות.

וזה בדיוק ההבדל בין עם ישראל לעמים: הם נועדו לבטא את היציבות, אנחנו נועדנו לבטא את ההתחדשות. את הכוח לדבוק בטוב בכל מצב ולהפוך את הלימון ללימונדה. יהודי יודע שנפילה היא לא הסוף, היא ההתחלה. היא שליחות מסוג אחר: לבטא את האינסופיות של הטוב שהטביע הקב"ה בעולמו. והרי כבר אמרו חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".

והאמת היא שזה גם יופי יותר מיוחד: מה יותר מרגש – אדם שנולד עשיר והצליח לשמור על הירושה שקיבל מאבא שלו, או סיפור כמו איש העסקים רמי לוי, שגדל כילד עני בדירה בת שני חדרים בירושלים. בתור בחור בן 18 הוא נכנס עם אימא שלו לחנות סיטונאית בשוק מחנה יהודה וביקש לקנות קופסת רסק עגבניות בזול. בעל החנות גירש אותם בזעם, בטענה שהוא מוכר רק לסיטונאיים ולא ליחידים עלובים, אבל רמי לוי לא נעלב, אלא קלט שהקב"ה שלח לו סטארט אפ. הוא החליט "אני יהיה זה שימכור לפרטיים בזול". הוא פתח חנות בגודל 80 מטר ברחוב השקמה בירושלים, והיום הוא מנהל את הרשת הקמעונאית הגדולה בישראל.

מי יותר מיוחס – זה שנולד יהודי שומר מצוות או זה שנולד בקיבוץ עין שמר, והחליט בשלב מסוים לעזוב את כל ההנאות והחוויות שהתרגל בהן ולהתמסר לקיום רצון ה'? כך מספרים חסידים: פעם ישב הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ עם חסידיו ואמר כי המשפחה שלו היא המיוחסת ביותר בעולם החסידי. מצד אביו הוא מיוחס למגיד ממעזריטש, מצד אמו לבעל שם טוב, ומצד אם-אמו הוא מגיע עד דוד המלך.

קם אדם בקהל וביקש סליחה. הוא ציין שהוא יותר מיוחס מהרבי. כולם הביטו בו בתדהמה. הוא היה בור ועם הארץ, לא ידען ולא מוכשר שגדל במשפחת יהודים פשוטים. הסביר האיש כך: "סבא אחד שלי לא הניח תפילין, סבא שני שלי לא הפריד בין בשר בחלב, והדודים שלי לא נשואים עם יהודים. ובכל זאת אני אזרתי כוח וחינכתי את כל ילדיי לתורה ומצוות. זה הופך אותי למיוחס יותר מהרבי. נהנה הצדיק מרופשיץ מדבריו (סיפורי חסידים זוין).

ואולי אפשר לומר שזה גם המסר העומד מאחורי כשלון החללית בראשית: להראות לנו שלא נכשלנו. ממש לא נכשלנו. ראשית, הגענו להישג שרוב המדינות בעולם לא חולמות עליו ודרכנו על הירח. ושנית: עוד שנתיים נהיה שם גדולים יותר, חזקים יותר ובועטים יותר. כי זה בדיוק היופי היהודי: לא היופי של זה שהולך לו בקלות, אלא של זה שמתקדם בנחישות. זה שלא נשבר וממשיך להאמין בכל מחיר. – וזה יופי גדול הרבה יותר.

הטור הזה נכתב ביום הבהיר י"א בניסן יום הולדתו של הרבי מליובאויטש לפני קי"ז שנים, הנה סיפור מופלא מהרבי: לפני שבעים שנה הגיעו זוג שלוחים צעירים לעיר פיטסבורג, פנסילבניה, בארצות הברית. אלו היו הרב יחזקאל והרבנית דערן, הבת והחתן של השליח בפיטסבורג, הרב שלום פוזנר. הזוג דערן החלו במאמצים להקים בית ספר יהודי ולאסוף ילדים שיקבלו חינוך כשר. המאמצים שלהם נתקלו בחומה בצורה. העיר פיטסבורג היא עיר ואם בישראל, יהודים יושבים בה בהמוניהם כבר הרבה מאוד שנים, ומי שהיה מאוד דומיננטי שם הם הארגונים הרפורמיים העשירים. הם ניהלו שם מערכת חינוך ובתי כנסת ומערכת רווחה, וממש לא התלהבו מהזוג החרדי הצעיר שניסה להתחרות בהם.

הזוג דערן אספו ילד ועוד ילד, ולאט לאט קמה כיתה קטנה ועוד כיתה, ומשהו חדש החל. יום אחד הם שמעו על מבנה בית ספר שמתפנה והם החליטו לנסות לקבל אותו. במשך חודשים ארוכים נפגשו עם חברי מועצת העיר, הפעילו כל פרוטקציה אפשרית, והתפללו לנס. מולם נעמדו הרפורמים בכל הכוח, ומועצת העיר הייתה אמורה להחליט. הגיע היום הגדול, התקיימה הצבעה במועצת העיר, היה וויכוח לוהט בין הנציגים, והרפורמים ניצחו וקיבלו את המבנה.

הזוג דערן נשבר. חודשים של פעילות ותקוות ירדו לטמיון. כמו חסידים אמתיים נסעו לרבי מליובאוויטש ליחידות והרבנית דערן פרצה בבכי. בקול חנוק סיפרה מה שעברו ואמרה שהיא מתקשה לחזור לעבודה.

הרבי הביט בה ואמר שהוא דווקא מסתכל על העניין אחרת: "תראו לאן הגעתם, אתם זוג צעיר ולאחר בסך הכול שנתיים של פעילות, הגעתם למצב שאתם מתחרים ברפורמים. מועצת העיר המכובדת מתלבטת ונקרעת בין הזוג דערן ובין המעצמה הרפורמית. אז בסדר, עכשיו נכשלתם, אבל עוד שנתיים יתפנה עוד מבנה ואתם תצליחו בעזרת ה' – אז איפה כאן הכישלון?".

כעת נוכל להבין דבר גדול: טקס החופה המסורתי מסתיים במנהג ייחודי: החתן מניח כוס תחת הרגל, דורך עליה ושובר אותה. תכלית המנהג היא להגביל את שמחת החתונה ולהזכיר את אבלותנו על חורבן העיר ירושלים.

וכאן עולות שתי תמיהות: א. לא חבל על הכוס?! האם אין עוד דרכים להנציח את זיכרון ירושלים מלבד השחתת כוס?! ב. מה שיותר תמוה הוא החגיגה שפורצת אחרי השבירה. זה הרגע המסמל את גמר החופה וכל הקהל צועק בקול גדול: "מזל טוב" והתזמורת פורצת במחרוזת שירי חתונה. והצירוף הזה הוא תמוה להחריד: איך מכריזים "מזל טוב" אחרי ששברנו כוס לזכר החורבן? האם לא היה עדיף לקבוע את מעמד השבירה בהזדמנות אחרת בתוך החופה, נניח אחרי קריאת הכתובה?!

התשובה היא שיהודי יודע ששבירה היא גם רגע של מזל טוב. אחריו יוצרים יצירה יפה יותר מאשר קודם. זה מסר חזק לזוג הצעיר: בבית שלכם יישברו דברים, אבל תמיד שזה קורה, תצעקו מזל טוב.

ועוד רעיון עמוק ועצום יותר: התורה נפרדת משרה אימנו במלים: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה". רש"י לומד מכפילות המילים "שנה … שנה … שנה" כי כל חייה של שרה היו שווים לטובה. בזקנותה היא הייתה יפה כמו בצעירותה, ובצעירותה הייתה נקיה מחטא כמו בזקנותה.

וכל אחד שקורא את הדברים עומד נדהם. הוא משפשף את העיניים ולא בטוח שהוא קרא נכון. האם חייה של שרה הם סמל להצלחה וליציבות?! האם שרה היא המודל לאדם שכל חייו היו רצף של טוב ותענוג?! הרי מדובר על אישה שעד גיל 90 לא זכתה לחבוק ילד?

יתירה מכך: הרי התורה עצמה מעידה את ההיפך הגמור משני הפרטים המוזכרים ברש"י: ראשית, היא לא הייתה יפה בזקנותה כמו בצעירותה, שהרי היא עצמה מעידה בקולה: "אחרי בלותי הייתה לי עדנה". היא חוותה תקופה של בלות וזקנה כדרך העולם, ולכן לא הייתה מסוגלת להיכנס להיריון וללדת. והיה זה רק נס עצום ובלתי טבעי שאחר כך התחדש כוח הנעורים שלה וילדה את יצחק.

ושנית, התורה עצמה מעידה על חטא קטן שהיא חטאה בו. רש"י עצמו כותב כי כשהמלאך בישר לשרה אודות הברכה האלוקית ללידה הצפויה, היא גיחכה בספקנות. משום שידעה שהיא הרבה שנים בתוך גיל הבלות. כיצד, אם כן, יכול רש"י בעצמו לכתוב כאן שכל חייה של שרה היו שווים לטובה במובן היופי ומניעת החטא?

הרבי מלובאוויטש השיב ברעיון מקורי ומעורר השראה (ליקוטי שיחות ה/100 ובשולי הגיליון): שלמות החיים של שרה לא הייתה במובן הישיר, בוודאי היו תקופות שחייה היו כואבים ומיוסרים, אלא השלמות שלה נוצרה מתוך החיים בצורה עקיפה ובדיעבד. דווקא העובדה ששרה הזדקנה באמצע חייה ואחר כך חזרה ונהייתה צעירה וילדה את יצחק, היא זאת שהפכה את הנס לכל כך גדול ועצום – וכך הזמן בו לא הייתה יפה, התברר בדיעבד כזה שבנה את הנס והעצים אותו.

אילו הייתה נשארת לכתחילה צעירה – מה החידוש בכך שהיא ילדה? דווקא העובדה שקודם הזדקנה, הפכה יותר מאוחר את הנס למיוחד, וכך התברר בדיעבד שכל חייה היו רצף של טוב והובילו אל אותה הנקודה. כך שטוב הוא לא רק טוב ישיר, אלא דווקא טוב שמתברר בדיעבד כטוב מושלם – וזה יופי גדול יותר.

ולמרות הכול, יהודים מאחלים תמיד שהכל יהיה ב"טוב הנראה והנגלה", אנו דור בלי סבלנות וכל בקשתנו מהקב"ה היא שלא יאתגר אותנו יותר מדי, שייתן טוב פשוט, ישיר, מתוק, והכי חשוב שיהיה זה כבר הטוב של הגאולה האמתית בקרוב ממש ובניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל.

***

הלילה היפה ביותר בשנה שאותו חוגגים כולנו, מוכר בשם ייחודי ומעניין: "ליל הסדר". הלילה שיש בו סדר.

אבל למה "סדר"? במה הערב הארוך הזה מסודר ומאורגן יותר מכל לילה אחר בשנה?

זה לא הלילה היחיד בשנה שיש בו סדר מנהגים ארוך ואף אחד מהלילות האחרים לא נקרא בשם כזה. בליל ראש השנה אוכלים רצף של "סימנים" לשנה טובה ויש נוהגים לומר על כל אחד מהסימנים נוסח "יהי רצון" מיוחד, אך הוא אינו נקרא בשם "ליל הסדר". בליל חג השבועות נוהגים להיות ערים כל הלילה ולומר סדר ארוך של "תיקון ליל שבועות", אך הוא נקרא בשם "תיקון" ולא בשם "סדר".

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

ליל פסח מעניק את התובנה החשובה ביותר: ההבנה שבעולם יש סדר. בחיים יש סדר, לעולם הזה יש מפעיל ומארגן הכול.

3300 שנה חלפו מיציאת מצרים וזה מספיק זמן כדי לקבל פרספקטיבה מצוינת על החיים: המצרים כבר אינם, הבבלים כבר אינם, היוונים כבר אינם, הרומאים כבר אינם, הכשדים, האדומיים והביזנטים כבר אינם – ורק עם ישראל נשאר כדי לספר עליהם. הם כולם נותרו כערכים בוויקיפדיה או כשאלות רשות בבגרות בהיסטוריה ואנחנו אלה שכותבים את הערכים עליהם. הלילה הזה מעניק לנו את מתנת הביטחון והאמונה: למרות הדאגות, והלחצים, וכל הדברים שאינם מושלמים, עם ישראל נמצא בידיים טובות ויש לנו למי לפנות בתפילה.

המילה "דאגה" מורכבת מארבע אותיות רצופות – א,ג,ד,ה, ורק האות ב' נשמטה. מדוע? כי האות ב מרמזת על ביטחון באלוקים ומי שיש לו ביטחון בכוח מסדר ומארגן – אין בו דאגה.

המדרש מספר כי לפני 1900 שנה יצא קיסר האימפריה הרומאית, אדריינוס, לסיבוב עממי בשוק של רומא. הוא הסתובב בין הסוחרים, הריח את הירקות, טעם מהפירות וחווה את החיים מקרוב. לפתע ראה יהודי אחד חוצה לבדו את השוק. אלו היו ימים רעים ומסוכנים להיות יהודי, גזרות שמד, עשרת הרוגי מלכות, מרד בר כוכבא ועוד חביות נפץ רבות שהפכו את היהודים לעם שנוא ומבודד. הקיסר הביט ביהודי ולא הבין מהיכן האומץ שלו לחצות את השוק לבדו?

מאוחר יותר פגש את התנא רבי יהושע בן חנניה ושאל אותו: "האם הכבשה כל כך חזקה שיכולה לשרוד לבדה בין שבעים זאבים?!". ענה לו רבי יהושע: "לא הכבשה חזקה, הרועה חזק!". או כמו שנאמר בהגדה: "שבכל דור קמים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם".

לקראת התאריך 01/01/2000 עצר העולם את נשימתו. רוב תשומת הלב הוקדש לחרדה העולמית מפני "באג אלפיים" ולהשלכות של כניסת המילניום החדש על מערכת המחשבים העולמית, אבל המין האנושי שלא מפספס הזדמנות לחגוג, ערך גם פסטיבלי סיכום לרגל התאריך העגול. העיתון האמריקני המשפיע, "ניו יורק טיימס", פרסם מהדורת מילניום מיוחדת שכללה שלושה שערים שונים: בעמוד השער הראשון חזרו העורכים מאה שנים אחורה ושחזרו את כותרות העיתון מתאריך 01/01/1900. בעמוד השער השני הופיעו כמדי יום כותרות האקטואליה היומיות. ואילו השער השלישי היה מקורי במיוחד:

הוא נשא את חותמת הזמן 01/01/2100, בדיוק מאה שנים קדימה, והוצגו בו הכותרות שיעסיקו את העולם באותו תאריך עתידי. העמוד כלל כותרות וחדשות בדיוניות כמו: "פקידים עשו שימוש בלוויינים כדי לשבש את מזג האוויר", "ברוכים הבאים למדינה החמישים ואחת של ארצות הברית: קובה", וגם דיון בשאלה האם לאפשר לאוכלוסיית הרובוטים זכות הצבעה בבחירות לנשיאות ארצות הברית…

בתחתית העמוד היה גם הקשר יהודי מפתיע: בצד שמאל למטה הופיעה מסגרת קטנטנה: "זמן הדלקת נרות השבת לנשים ובנות יהודיות באזור ניו יורק, היום יום שישי 01/01/2100, בשעה 16:39". (אגב פרסום זמני הדלקת נרות השבת בעיתון הנחשב בעולם, נעשה ביוזמת הרבי מליובאויטש וזה כבר סיפור בפני עצמו) כשנשאל עורך המהדורה לפשר העניין, הוא ענה: "על כל הכותרות הבדיוניות היו בינינו ויכוחים האם אנחנו בכיוון או גולשים למחוזות המדע הבדיוני, אבל על דבר אחד הייתה תמימות דעים בדסק המערכת: גם בעוד מאה שנים, נשים ובנות יהודיות תדלקנה נרות שבת"…

נבקש יחד שיבואו עלינו ימי גאולה וניסים, ימי שלום וביטחון, ימי נחת ושמחה, והחשוב מכל: ימי אחדות ואהבת חינם בתוכנו.

כתיבת הדרשות והשיעורים והפצתם באופן חופשי מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי הרבי ברחבי תבל ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי להצלחה רבה בכל ענייניהם ולעילוי נשמת מרת שיינא בעשא בתיה בת יוסף דב

השארת תגובה