חג הפסח – חג של מסורת וחוויות

מתי הורוביץ
מתי הורוביץ
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

כשעוצמים את העיניים וחוזרים לימי הילדות, לגילאי שמונה עד שתים עשרה, מה אנחנו זוכרים משם?

אנשים נוטים להשכיח מעצמם את חוויות הילדות הפחות נעימות, ומעדיפים לחקוק על לוח הנוסטלגיה את החוויות הטובות. הגיוני, לא? אז מה אנחנו זוכרים מהילדות? את השיגרה או את החגים? אני מאמין שזה תלוי. מי שהחגים עברו עליו בחוויות – יזכור את החגים והחופשות, ומי שהחגים עברו עליו באופן חוויתי פחות – יזכור את השיגרה. ועד כמה יכולה השגרה להיות מיוחדת?!

וזה קצת אבסורדי, הרי את עיקר המאמצים שלנו, ההורים, אנחנו משקיעים בשגרה, עיקר המסירות והטרחה היא ביום יום, בימים האפורים כשאנחנו עסוקים בפרנסה ותשלומי חשבונות, קניית בגדים וטיפולי שיניים. ומה הילדים זוכרים בסוף? לא את הריצות לרופא, ולא את המאמצים לעזור להם מול חברים או סתם לסיים שיעורים. זוכרים את המותרות, והחופשות.

התורה מעצבת את חווית הילדות

והתורה שירדה לסוף דעתם של ילדים, כשהיא רוצה לעצב לנו את זכרונות הילדות, היא עושה את זה באופן חוויתי ושובר שגרה, וחג הפסח שהוא החג המרכזי להעברת המסורת מדור לדור, צריך לחגוג אותו דווקא באביב, ולכן המתנו השנה חודש שלם כדי שהחורף יגמר ויגיע האביב, שהוא זמן של פריחה והתחדשות. ובנוסף מוטל עלינו לבצע שינויים בלילה של סדר – כדי שהילדים יצאו מהשגרה וישאלו "מה נשתנה הלילה זה מכל הלילות".

אז גם אם זכינו בדור זה וכל הילדים חכמים ונבונים, ולומדים מראש מה יעשו ומה צריך לשאול… אבל התורה מלמדת אותנו מהי הצורה של "והגדת לבנך" ואיך להעביר את הלפיד של שרשרת הדורות. איך עושים את זה? בלילה חווייתי, לילה של חירות והסיבה כבני מלכים, על צלי בשר וכוסות יין, זו הדרך לחקוק את האמונה היהודית על ליבם של הילדים, תוך כדי חלוקת ממתקים, בזמן חז"ל היו אלו קליות ואגוזים, וכיום שוקולד שוויצרי ממולא באגוזים.

לשחק ולטייל עם הילדים

ולמעשה בכל חג, התורה מצווה לשמח את עצמנו, בן/בת הזוג, והילדים, כל אחד בדבר המתאים לו. כלומר התורה מלמדת אותנו, שבזמן שמתקדשים ומתרכזים ברוחניות, זה צריך לבוא מתוך שמחה ורוחב לב.

ובמיוחד בדור שלנו המלא אתגרים כרימון, והרבה ילדים גדלים כמעט בלי ההורים, החגים מהווים זמן איכות שבין הילדים להורים. והחגים, הם למעשה ההזדמנות הנדירה שלנו מכל השנה, לספק לילדים חווית ילדות טובה ומיוחדת. ולכן אם יש משהו שצריך להדר בו לכבוד החג, זה פחות בשקילת גרמים של מצה או נקיון אבק, משל היה חמץ. ולהתרכז ויותר בחוויית החג – וכבר חז"ל קבעו לפני אלפי שנים – שמדובר בשמחה גשמית פשוטה ולא בחוויה דתית.

ילד שטוב לו בחיק המשפחה הוא ילד שחווה חוויות חיוביות בחיק המשפחה, וזה דורש השקעה. בלי להשקיע בחוויה המשפחתית, אפשר לגלות פתאום בגילאי ההתבגרות שהנער או הנערה מחפשים את החוויה במקומות אחרים. ולכן, אם יש משהו ששווה לבזבז עליו כסף לכבוד החג (וגם לקחת עליו הלוואות) – זה לטובת טיולים, משחקים, מוסיקה, ואוכל טוב לילדים.

והדגש הוא על חוויית הילדים! אם הילדים לא אוהבים ביקורי משפחה, אז עדיף למצוא לזה הזדמנות אחרת. כמו כן צריך לזכור שהרבה ילדים אוהבים לבקר שוב במקום מוכר גם אם להורים אין כוח. ולפעמים הילדים עשויים לזכור מכל הטיול המושקע – את הגלידה השמנה שקנינו בסוף… לכן צריך להקשיב טוב טוב למה ש-ה-ם רוצים. כמובן, בלי לעוף גבוה מידי על התקציב. (טיפ, שמים מידי חודש תקציב בצד. עוד לא שמתם? תתחילו מעכשיו – לסוכות). ובעיקר לא לשקוע בעיתונים…

חג המסורת

פסח הוא חג המסורת, והזמן ללמד את הילדים למה אנחנו יהודים, עד כמה ה' אוהב אותנו, ועד כמה אנחנו שמחים ביהדותנו. והצד השני של המטבע הוא גם לסנן מסורות משובשות ומסורות של שקר.

המנגנון העיקרי לשמור על אמינות המסורת, היא בהגנה על האמת שדבר. אב מוסר לבנו, ורב מוסר לתלמידו. וכשאלפי אבות מוסרים את אותה מסורת, ובעזרת מנגנוני הגנה נוספים – אנחנו יכולים לדעת שהמסורת עוברת בצורה בטוחה ובלי שיבושים שקורים במשחק 'טלפון שבור'.

וזו למעשה הסיבה על ההקפדה היתרה של מנהג אבות, כי מי שרוצה להיות 'שומר הגחלת' , צריך להעביר את המסורת היהודית בקפדנות, להעביר את מה שקיבל מאביו בצורה מדויקת. ולכן גם יש בפסח הקפדה יתירה על מנהגים.

הבעיה היא שבלי לשים לב, בכל שנה מתחילים מנהגים חדשים שלא נהגו אבותינו, אבל בעוד מאה שנה זה כבר יהיה בגדר "וכך נהגו ואין לשנות", וזה מחייב לשים לב, כי התורה כשהיא מקפידה שלא יגרעו מהמצוות היא גם מקפידה על "לא תוסיף", אלו שני צדדים של אותו מטבע.

אחד הדברים שגורמים לנערים ומתבגרים להתערער באמונת המסורת, אלו התוספות שנראות לא רלוונטיות בימינו, ואז מתחילים לשאול: "רגע, אב לא משקר לבנו?". ולכן חשוב לזכור שקל להחמיר, או להיצמד למנהגים שאינם מוזכרים בתורה ובגמרא, אבל בסוף יש דברים שהם בחינת "נמצא חומרו קולו", כמו חוה אשת האדם הראשון שהוסיפה לעצמה סייג שאסור לגעת בעץ, ועל ידי זה הנחש הפיל אותה, כשהראה לה שלא מתים מנגיעה בעץ. וגם כשבוחרים מסיבות שונות להחמיר – חשוב להדגיש לילדים, שזו חומרה. ולא עיקר הדין. ואפילו לתת לילדים להקל. כדי לחדד עבורם את אמינות המסורת שאנו מעבירים להם.

ובהקשר דומה, המשיל על כך המגיד מדובנא את המשל הקולע והידוע על הפסוק: "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל". משל לאדם שבא למלון מן הדרך, והסבל שלקח את המזוודה לחדרו ביקש תשלום מופרז. שאל האחד את הסבל: מדוע אתה מבקש סכום כל כך גדול? אמר לו הסבל: "היות והתייגעתי מאוד לסחוב את המזוודה עד החדר". אמר לו האיש: אם התייגעת סימן שלא סחבת את המזוודה שלי, כי המזוודה שלי קטנה וקלה מאד, היו בה רק כמה יהלומים יקרים ותו לא.

ואם משהו קשה מידי בהכנות או בחג עצמו – זה הזמן לשבת וללמוד, או לברר אצל רב האם אכן מדובר בעיקר הדין או בחומרות על גבי חומרות שהן לא המזוודה שלנו.

שנזכה לחגוג חג פסח שמח ומלא חוויה יהודית!

הכותב הוא מתכנת ובלוגר.

 

השארת תגובה